מעיני החכמה יז

דודאי בעלמא אמרינן חשוד לד"א לא הוה חשוד לכל התורה אבל הכא בגזלן כיון שמחצף פניו לגזול משל חבירו וכבר אמרו הלואי שיהא מורא שמים כו' אף דגזל הוא קל לעומת לא תשא מ"מ כיון דחציף כולי האי לגזול בזרוע יש לחושדו שישבע ג"כ לשקר וע"ז קאי שקלא וטריא דהכא מיהו לקמן גבי ג' שבועות לא א"ש לפי מ"ש כאן וגם דר"ה דשבועה שאינו ברשותו לא א"ש ג"כ דשמא הוא וצ"ע

בתוס' ד"ה דחשיד כו' וי"מ בשם ר"י חסיד כו' דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל כו' עכ"ל דברים אלו צריכים ביאור. ונראה דמשמע ליה דכל זמן שלא נקרא גזלן ודאי כגון הכא שתקף בטליתו של חבירו שעדין לא בא הדבר לרשותו לא מקרי גזלן. ועביד דתפס בטליתו של חבירו וכל זמן שלא נחלק ונוטל החצי לרשותו לא מקרי גזלן כיון שעדיין אין הדבר ברשותו אלא דקשי' לן ליפלגו בלא שבועה וא"כ אם ישוב וניחם על הרעה דעדיין לא נגמר איסור גזל שאם ישוב ויודה לחבירו לא עביד איסורא כלל כיון שלא בא עדיין לרשותו ממש ולכן י"ל שע"י שבועה יפרוש מגזל משא"כ בכופר בפקדון דמיד שכפר נעשה גזלן כיון דכבר ברשותו הוא ולכן פסול לעדות שהרי מיד נעשה גזלן ועיין בסמוך

בא"ד ולא קשה מההוא רעי' אמאי פסול כו' עכ"ל לכאורה גם לפירוש ראשון קשה מההוא רעיא כיון דהנהו תרי ואינך י"ל דמשתמיט עלייהו ואמאי יפסול ונראה דלפי' קמא דגזלן פסול מדרבנן א"ש דכיון דאכל תרי מינייהו פסלוהו מדרבנן דמ"מ גזלן הוא במה שאכל תרי מינייהו וכיון דנעשה גזלן ומיפסל מדרבנן תו לא מתכשר עד שישוב כדין כל גזלן משא"כ לפי' רי"ח כיון שאם היה מודה ורוצה לשלם לא הי' נפסל דכיון דיהיב דמי לא מיפסל דלא תחמוד בלא דמי משמע. ואע"ג דטעין להד"ם ולא רצה ליתן דמים מ"מ לא יפסל כיון שמשלם ועל השאר יפרוש ג"כ ע"י שבועה משא"כ לפירוש ראשון נפסל מיד שאכל השנים וטעין להד"ם דהא חזינן שלא רוצה לשלמן אבל לפי' הר"י חסיד שמא אם נפסוק לו שבועה היה רוצה לשלמן שהיה פורש מן הגזל ולא הוה חשוד ולזה כתבו כיון דמשלם בע"כ לא מקרי השבה וגזלן גמור הוא ודו"ק

רש"י ד"ה בפקדון ואם אבד יטעון שאבד כו'. אע"ג די"ל נאבד בפשיעה ומשתמיט עד דהוו לי' זוזי מ"מ למה לו לטעון להד"ם יותר היה לו לטעון שאבד שאין מעיז פנים בחבירו וכן מצאתי במפרשים באס"ז מיהו צריך ביאור לפ"ז הא דאמר לקמן ארמב"ח התם נמי משתמיט סבר משכחנא לגנב אכתי נימא דהוה חשוד דאם לאשתמוטי עביד יטעון נאנסו. ונראה דהא בלא"ה קשה לפמ"ש התוס' בפ' הגוזל דף ק"ז דהקשו לרמב"ח יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה טעין אכפירה נאנסו ותירצו דכפירה הוא קמן וא"כ קשה לכאורה למאי דבעי למימר הכא דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואשתמוטי קא משתמיט אכתי תקשה כיון דכפירה הוא קמן דאי ליתא קמן ליכא חיוב שבועה דיש להאמינו במיגו דנאנסו כמ"ש התוס' וכיון דאיתא קמן נימא מיגו דחשיד דל"ל אשתמוטי שהרי היא בפנינו ולכן י"ל לדברי התוס' אע"ג דכפירה קמן מ"מ כיון דצרמב"ח צריך ג' פרות א' של כפירה וא' של הודאה וא' שיטעון עליה נאנסו והנה לרמב"ח ע"כ לומר הא דלא מהימן במיגו דאי בעי הוה טעין אהודאה נאנסו היינו משום דהוה מודה במקצת במיגו דכופר הכל אע"ג דאין מכיר בשקרו מ"מ צ"ל לרמב"ח דאינו מעיז לכפור בכל וא"כ י"ל דאין לו לשלם גם הך פרה של הודאה ולכך כופר בההיא דכפירה כדי שישלם לו פרה של הודאה בפרה של כפירה ועיקר כוונתו להשמט על פרה של הודאה

וארווח לן בזה קושיא עצומה בדברי התוס' דאיירי דכפירה קמן תקשי לפי האמת לפי פירוש התוס' לעיל דף ג' ע"ב ד"ה ובכולי דפירשו שהיה לנו להאמינו במיגו דכופר הכל ואי משום דאין אדם מעיז הרי גם עכשיו מעיז וקאמר אשתמוטי קמשתמיט וא"כ כיון דכפירה קמן וכופר בה הרי מעיז בע"כ א"כ יש להאמינו במיגו דכופר הכל ולפמ"ש א"ש דגם אכפירה י"ל אשתמוטי מאחר שאין לו לשלם פרה של הודאה ויכריחנו למכור כל אשר לו ולכך במכוון כופר להאי דקאי קמן כדי שישלם לו ההיא דהודאה בההיא דכפירה ואין לומר הפוכי מטרתי ל"ל יודה בהאי דקאי קמן דליתא דהו"ל הילך ואין אדם מעיז מיהו למ"ש התוס' שם דהיא עדיפא אכתי אינו מיושב מ"ש ע"ש. וכפי זה אפשר לפרש ג"כ שמעתין דס"ד דמקשה דאההיא דלהד"ם איכא למימר מיגו דחשוד דאפילו תימא דליתא קמן מ"מ לא היה לטעון להד"ם רק נאנסה ומשני דאשתמוטי משתמיט דסבר משכחנא לגנב ותפיסנא ליה וא"כ שפיר י"ל אפילו האי דכפירה לאו קמן מ"מ י"ל שאינו רוצה לטעון עליה נאנסה שאם יטעון עליה נאנסה וא"כ זה התובע שתובעו מסרתי בידך פרה שתוארה כך וכך וכך וכך סימניה וא"כ כשיודה לו כשימצא הגנב תיחזר פרה לבעלים ואכתי יתבעו ממנו ההיא דהודאה וזו אין לו לשלם ולכן כופר בההיא דכפירה לפי דעתו שסובר פן ימצא הגנב ויתן לו דכפירה תשלומין בעד ההודאה ולכן ליכא מיגו שיטעון נאנסה על הכפירה דשמא הוא רוצה לשמט נפשו על פרה של הודאה ג"כ וחושב שתבא הכפירה לידו אפי' אי ליתא קמן מ"מ י"ל הוא חושב כך ולא הוה מיגו וא"כ ממילא לא קשיא שיטעון אכפירה נאנסה דבשלמא לעיל בפקדון שפיר י"ל דאי נימא דלא חשיד אממונא יטעון נאנסה ומה לו לטעון להד"ם ואי סובר שיגיע לידו הרי באמת אין דעתו להחזיקו לעצמו וכשיבא לידו יחזירה לבעלים אבל הכא דכבר נתחייב אהודאה שפיר י"ל שרוצה כשיבא לידו לשלם ההודאה בכפירה. ולפמ"ש א"צ לדברי התוס' פ' הגוזל דכפירה היא קמן דאפילו אי ליתא קמן ליכא מיגו דנאנסה דניחא ליה לטעון להד"ם שאף אם תבא לידו ותהיה לפנינו לא יצטרך להחזירה אלא דהתוס' נקטו למאי דמוקי לעיל דמתו כולהו בפשיעה משמע דא"ש דרמב"ח אפילו מונחים מתים לפנינו וכדפרישית לעיל די"ל שרוצה לטעון להד"ם שישאר לו העור והנבילה אבל ודאי גם בסתמא י"ל דלאו מיגו היא מטעמא דפרישית. מיהו אכתי צריך ביאור מאי פריך אי הכי הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא אשתמוטי הא התם י"ל שיטעון נאנסה דכשיאמר נאנסה יפטר מכל משא"כ בהך דרמב"ח י"ל שאינו טוען נאנסה דכשימצא הגנב תחזור לבעלים ולא יהא לו לשלם ההודאה. וי"ל לזה דודאי דברי רש"י הם קשים לכאורה דילמא באמת נאנסה ומשתמיט והא דלא טעין נאנסה היינו משום דכשיטעון נאנסה יתחייב שבועה דאורייתא דלא קיי"ל כרמב"ח ואי אפשר לו להשמט בע"א ולכן טוען להד"ם ולכן ע"כ צ"ל בס"ד איירי שמודה במקצת כגון שפשע במקצתו וגם עכשיו חייב שד"א וא"כ אי עביד משום אשתמוטי יטעון נאנסה ול"ל שירא מפני השבועה שהרי גם עכשיו מודה מקצת וחייב גם כן שד"א וכיון דאיירי במודה מקצת וע"כ שהמקצת אינו בעין דאל"כ הו"ל הילך ופטור משבועה וא"כ י"ל כמו כן שמא מפני שפשע במקצת ואין לו לשלם רוצה לטעון להד"ם וישלם במקצתו שכפר מקצת ההודאה ול"ל יטעון נאנסה דשמא יבא לידו ויחזיר בעינו לבעלים והוא רוצה לשלם בזה מה שהודה לו שאבד בפשיעה. ובזה מיושב מה שהקשתי לעיל ארבה שאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע יהא נאמן במיגו דכופר הכל והקשיתי שם דל"ל חזקה דאין מעיז הא בלא"ה כיון דמסיק משום אישתמוטי וי"ל שכפי מה שמודה יש לו ולפמ"ש א"ש דאכתי תקשי ברייתא דרמב"ח יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה טעין נאנסה אהודאה ול"ל דיש לו כפי ההודאה דא"כ למה כופר הכפירה דאיתא קמן וע"כ צ"ל דאין אדם מעיז ואף שטוען אכפירה להד"ם מוכרח הוא שיודה במקצת דאינו מעיז וא"ש ודוק היטב בכל זה

והנה אחר שעלה בהיכל זה מתוך עיון ההלכה עיינתי באורים ותומים סימן ע"ה ס"ק ג' שעלה לו דין חדש מכח האי דשמעתין ליישב תשובת הרא"ש דבנותן בידו חפץ בלתי מסויים וטען להד"ם ליכא אשתמוטי ע"ש ואין לי להאריך. וקשה קצת לדבריו דנימא דכופר בפקדון נמי איירי בחפץ בלתי מסויים ואף שזו אינה קושיא כ"כ מ"מ לפמ"ש אין לזה הכרח ובפרט דהסברא שכתבתי נכונה היא בעיני דלהכי לא קאמר נאנסה שיתחייב שבועה דאורייתא ואף די"ל דלמאי דתיקון רבנן שבועת היסת לא שייך אישתמוטי בשביל השבועה שהרי גם עכשיו נשבע מ"מ פסקו הט"ו בסי' צ"ב דכופר בפקדון אינו פסול לעדות רק בגוונא דשמעתין. וי"ל דמ"מ ניחא ליה שיתחייב שבועהד רבנן משיתחייב שבועה דאורייתא דבדאורייתא נחתינן לנכסיה ובדרבנן לא נחתינן לניכסי' וכפמ"ש אין ראיה משמעתין ובפרט שלדבריו גופיה לשיטת הרא"ש גופיה דס"ל מיגו לפטורי משבועה אמרינן אין כאן ראיה והבא לידו בדבר חדש צריך ראיה ברורה וגם דאורים ותומים הניחו בצ"ע וכ"ש לפסול אדם לא פסלינן ליה אלא בראיה ברורה כן נ"ל

בתוס' ד"ה בלא דמי וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול עכ"ל. התוס' ס"ל דלפי האמת ג"כ לא תחמוד בלא דמי אבל אין קושיא על טעות העולם אם אין האמת כן ולכאורה י"ל דהלאו דלא תחמוד לא מייתר דהא עבדים וקרקעות ממעטינן להו מכלל ופרט ובלא תחמוד כתיב שדהו ועבדו כו'. ואפשר דקושיית התוס' אמאי דכתיב בקרא נמי מטלטלין שורו וחמורו כו' מיהו לפ"ז לא קשיא מה שהקשו התוס' לקמן בריש איזהו נשך נוקמי לא תגזול אעבדים ולפ"ז לק"מ דכבר נפקא מלא תחמוד. ובזה א"ש הא דאיתא התם לאו דגזל לכובש ש"ש דגזל אתי מרבית ואונאה ולהכי אמרינן דאתי לכובש ש"ש ולעבור עליו בשני לאוין וקשה הא לא תחמוד ג"כ מייתר ונוקמיה ג"כ לכובש ש"ש והוה ג' לאוין ולפ"ז א"ש דלאו דלא תחמוד צריך לעבדים וקרקעות. מיהו לפ"ז בגזל ליכא ב' לאוין דהא אתא לכובש ש"ש וא"כ אכתי מיותר מטלטלין דכתיבי בקרא דלא תחמוד ודוק ועיין בחידושי לי"ד ס"ס קס"א באריכות ועיין רמב"ם פ"א מגזילה דין ט' שדעתו אינו כן

בא"ד וחמסן פסול לעדות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דלפירושם דלעיל שחילקו דאע"ג דפסול לעדות מדאורייתא לא פסול לשבועה אלא מדרבנן איכא למימר הכי בפשיטות בחמסן. ותמהני על מרן המהרש"א שלא שם לבו לחלק בין סברת הס"ד דחשוד אממונא חשוד אשבועה דהתוס' לא כ"כ רק לפי האמת דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ולכן אפי' גזלן גמור לא פסול רק מדרבנן אבל כאן קושיית התוס' למאי דס"ד דחשוד אממון חשוד אשבועה וא"כ כיון דפסול לעדות מה"ת פסול גם לשבועה מן התורה

בא"ד ואע"ג דהוסיפו עליהם כו' עכ"ל לכאורה הא פשיטא לי' דלא שייך לומר מיגו דחשוד היכא דלא מיפסל מדאורייתא איך נימא מיגו דחשיד אדרבנן חשיד אשבועה שהיא דאורייתא וכ"כ התוס' פ' הכונס אלא דלא פסיקא להו דאפשר כיון שכבר אסור ואיכא לאו דלא תסור איכא למימר דחשיד אשבועתא ומ"ש עוד שם בפרק הכונס דלא מפסיל בלא הכרזה משמע דמחלקין גם לענין שבועה בין הכריזו ללא הכריזו ולעיל במאי