מעיני החכמה קסו

לא מחייב ליתן מטבע שפסק לו וא"כ מ"ט לא יתחייב הזהב במשיכת הכסף שהרי הכסף בודאי קונה במשיכה ומה טעם יש לחלק בין שקנה הכסף ונתחייב בזהב או שקנה פירות ונתחייב ליתן לו דינר זהב ובהדיא אמר לקמן דף מ"ח טלית קונה דינר זהב וליכא מאן דפליג בהא וצ"ע

שם במשנה הנחושת קונה את הכסף. ברא"ש הביא דעת התוס' דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוא ועי' פני יהושע בשם ס' ת"ח שהקשה דא"כ ליתני רבותא טפי דהזהב קונה את הנחושת והנחושת את הכסף וכיון דנחושת מקרי פירא לגבי כסף כ"ש דזהב דהוה פירא לגבי נחושת כ"ש דלגבי כסף הו"ל פירא אלא ודאי כדברי הרא"ש דזהב הוה טיבעא לגבי נחושת. ותמה בספר פני יהושע דלהרא"ש קשה טפי ליתני הנחושת קונה את הזהב והזהב קונה את הכסף וכ"ש דנחושת קונה את הכסף. ונראה דלק"מ על הרא"ש דהא בלא"ה בפשיטות תקשי מאי קמ"ל בהא דהנחושת קונה את הכסף דהא אפי' זהב דחשיב פירא נחושת קונה אותו. אלא נראה דלקמן פריך ג"כ מאי קמ"ל דנחושת קונה הכסף. ומשני דקמ"ל הני פריטי באתרי דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא קמ"ל כיון דאיכא אתרא דלא סגיין ביה פירא הוה וא"כ י"ל כיון שיש חילוק מקומות א"כ עיקר רבותא דאפי' באתרא דחריפין טפי מכספא מ"מ הוה פירא. וא"כ י"ל דזו שמעינן דוקא ממשנה יתירה דתני נחושת קונה הכסף אבל אי הוה תני הנחושת קונה הזהב דלא הוה משנה יתירה לא הוה מוכח היכא דחריפי טובא וקמ"ל בזה דאפי' באתרא דחריפי טובא פירי הוה ושמעינן נמי מסידורא דלישנא דמתני' דחשיב מאי דהוה פירא טפי בבתרייתא כמש"כ הרא"ש דמעיקרא תני זהב והדר נחושת הוה פירא טפי והדר מעות רעות ובכ"א ע"כ אורי לן רבותא ממה שהוא כמשנה יתירא והך ודאי רבותא דאפי' באתרי דסגיין טובא משום דוכתא אחרינא מקרי פירא משא"כ לשיטת התוס' שסוברין דנחושת הוה טיבעא לגבי זהב ודאי קשה ליתני הזהב קונה הנחושת דהוה רבותא דנחושת מקרי טבעא לגבי דהבא וכ"ש דכספא מקרי טבעא. מיהו לפמ"ש יש ליישב ג"כ דקמ"ל בהך משנה יתירא דאפי' באתרא דסגיין מקרי פירא וכן כולהו דמעות רעות ואסימון כולהו הוה משנה יתירא כמש"כ התוס' וקמ"ל רבותא בהו. ועמש"כ בסוגיא דמטבע נעשה חליפין. ובאמת לקמן מבואר בפשיטות בדף הסמוך דפריך השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מיבעיא ומשני באתרא דסגיין חריפי טפי הרי בס"ד פשיטא ליה דזהב עדיף מפרוטה ובשנויא ס"ל דפריטי עדיפי לענין מעשר ועי' פני יהושע שהאריך. ובאמת נ"ל דלענין לחלל על נחושת אין לדמות כלל חדא דכתבו התוס' לקמן דחיישינן בפרוטות שיתעפשו לכן אין מחללין על נחושת אלא מדוחק ועוד כיון דצורתא עבידא דבטלה טפי עדיף זהב מפרוטות וכסף דאית ביה תרתי דחשיב וגם חריף אבל נחושת אם בטלה הצורתא ההפסד רב לכן ס"ל דגריע לענין מעשר ולא מדמינן מעשר למקח וממכר רק לענין כסף דמפורש בתורה כסף צורה והוא חשיב וגם חריף אבל נחושת שיש לחוש להפסד מעשר אין מחללין אלא מדוחק ולא שייך לענין מקח וממכר וחליפי מטבעות ועמש"כ בגמרא בס"ד

בתוספות ד"ה הזהב אך תימא אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו כו' עכ"ל. לפענ"ד נראה ליישב דקמ"ל דכולה מתני' בין למ"ד מטבע נעשה חליפין ובין למ"ד אין מטבע נ"ח לא איירי רק לענין חיוב כדלקמן דף מ"ה ע"ב והזהב מחייב הכסף ונ"מ בין חייב לקונה שאם מחייב א"צ שיהיה ברשותו משא"כ אם קונה אם אין הכסף ברשותו לא קני וא"כ קמ"ל רבותא שאם נתן לו זהב בסתם צריך ליתן לו הכסף אף שלא היה ברשותו או שנאנס הכסף כיון דאינו אלא מחייב הכסף לא אמרינן מסתמא בתורת חליפין קבלו ואפי' אומר שדעתו היה לחליפין אמרינן כיון שלא פירש לא הוה רק משיכה כמו פירא וא"כ במעות רעות למ"ד אין מטבע נעשה חליפין בודאי מעות רעות הוי חליפין א"כ איכא רבותא שמחייבות היפות ולא מצי למימר דבתורת חליפין קבלינהו ולא נשמע מרישא דאיירי במטבע דלא עבדא חליפין בשום מקום פשיטא לן טפי דלא מצי המוחזק לומר דבתורת חליפין קבלינהו. ואפי' למ"ד מטבע נעשה חליפין י"ל דמ"מ פשיטא לן טפי במטבע שבסתמא אין דרכו להנתן בחליפין רק בתורת מעות אלא כיון דאידך חריף טפי או חשיב טפי מקרי פירא לגבי היאך מ"מ פשיטא לן טפי דלא מצי למימר שקבלו בתורת חליפין ומה שאין יכול לומר שקבלו בתורת דמים ומעות אינן קונות אין חידוש כ"כ דלהך מ"ד י"ל דס"ל גם מעות קונות מן התורה ואפי' אם אין קונות לא שייך לומר כ"כ שקבלו בתורת דמים דמ"מ כיון שמשך הזהב ממילא נתחייב בכסף אבל מידי דנעשה חליפין כגון מעות רעות ס"ד דלקני יפות בחליפין קבעי קמ"ל דבסתמא לא תלינן בחליפין ולמ"ד אין נעשה חליפין א"ש טפי דקמ"ל לא מבעיא הנך דלא שייך בהו חליפין אלא אפי' מעות רעות דשייך בהו חליפין מ"מ לא תלינן בחליפין בסתמא רק דפירי הוו ולמ"ד אין מטבע נעשה חליפין א"ש נמי דתני זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה ולמאי דמוקי בש"ס מיירי בחליפין וי"ל דמידי דתרווייהו אקני בחליפין אפשר לומר באמת מידי דמקני בחליפין סתמא לחליפין יהביה כיון דתרווייהו בני חליפין נינהו ולמ"ד מטבע נעשה חליפין י"ל דדוקא בהנך שהם מטבע סתמא לאו לחליפין קאמר לא לקנות ולא להקנות אבל מטלטלין בני חליפין י"ל סתמא לחליפין כיוונו

בא"ד כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירי לגבי כסף עכ"ל. משמע דפשיטא להו דכל חד מיירי ממינו כגון מעות רעות מיירי ממין יפות אף די"ל דמעות רעות של כסף קונות יפות אפילו של נחושת

בא"ד דהמעות רעות היינו שיוצאות קצת כו' עכ"ל. אפשר דהיינו ג"כ כמו הך דפסלתו מלכות דמפרש לקמן דסגי בצנעה וא"כ מעות רעות קונות זה את זה בחליפין דלא גרע מאנקא ואניגרא. ובזה יש ליישב מה שהקשה בספר פני יהושע למה הוצרכו התוס' לידחוק בהך דאסימון קונה מטבע נימא דקמ"ל דאסימון קונה מטבע שהוא מעות רעות ולפמש"כ לק"מ דמעות רעות יוכל לקנות גם אסימון בחליפין כדקתני סיפא כל המטלטלין קונין זה את זה ומוקי באנקא ואניגרא שקונין בחליפין. וראיתי בלשון הרא"ש שכתב מעות הרעות ומעות היפות אין קונין זה את זה אע"ג דמטבע חשיב כלי לענין קנין חד לגבי דחבריה טבעא הוה ולא קני טבעא לטבעא ע"כ. משמע מדבריו דמטבע דמעות רעות חשיב כלי לענין קנין א"כ קנו זה את זה בחליפין ומ"מ חדא לחבריה לא קני. אלא שלא הבנתי למה הוצרך לומר דחד לגבי חבריה טבעא הוא הא באמת אינו טבעא ואם לא נתנן בתורת חליפין לא קנו ממילא וגם בסתמא מקרי חליפין כמו דמשמע לקמן דכל הנעשה דמים באחר כיון שמשך כו' נתחייב בחליפין למ"ד מטבע נעשה חליפין משמע דבסתמא נמי קני מדין חליפין וכן כל המטלטלין קונין זה את זה משמע אפי' בסתמא. ואפשר דכוונת הרא"ש דאף דלענין קנין מיחשב מטבע כלי אלא משום דדעתא אצורתא לא עביד חליפין א"כ הוה מצינו למימר דמעות הרעות לגבי מעות רעות מקרי כלי שיקנה במשיכה ויתחייב הטבעא שכנגדו לכן כתב דחד לגבי חבריה טיבעא הוא ולא קני במשיכה וגם לענין חליפין הוי מטבע ולמ"ד מטבע נ"ח צ"ל דהנך שהם דמים מסתמא בתורת דמים נותנם ומ"מ לא קשיא על התוס' דיפרשו אסימון קונה המטבע היינו מעות רעות דלא משמע כלל דהא התוס' לשיטתייהו דס"ל דמטבע שנפסלה קונה בחליפין וא"כ ודאי מטבע שנפסלה נמי מטבע נקרא כדמשמע בב"ק דמטבע ונפסלה אומר לו הרי שלך לפניך משמע דנפסלה נמי מטבע מקרי ועי' תוס' ב"ק דף צ"ז דבתחילה כתבו דמטבע שנפסלה אין שם מטבע עליו. מיהו למאי דמסקי דהוו כהוזל משמע דמ"מ שם מטבע עליו ע"ש בתשובתי

בא"ד ומטלטלין קונין מטבע כו'. כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מקרי טיבעא עכ"ל. וכתב בספר פ"י שהלשון אינו מדוקדק דמנא ידעינן דמקרי טיבעא דאפילו לא מקרי טיבעא כל המטלטלין קונין זה את זה. ונראה דכוונת התוס' דודאי נ"מ במאי דמקרי טיבעא דהא בהא דמטלטלין קונין זה את זה יש חילוק בין אמר לו בתורת דמים או בתורת חליפין דבתורת חליפין צריך שיהיו ברשותו וגם מיד הם ברשות הקונה אותם לאונסין. משא"כ אם נותנם בתורת דמים אינו רק כיון שקנה המטלטלין במשיכה מתחייב הוא ליתן מה שפסק לו עליהם מטלטלין אחרים אף אם אינם ברשותו. והך דהזהב קונה את הכסף מסתמא בתורת דמים הם דהמתחייב טיבעא אפירי סתמא הוא בתורת דמים משא"כ במטלטלין זה את זה סתמייהו חליפין קאמר כדלקמן דכל הנעשה דמים באחר כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו וא"כ קמ"ל טובא דאי משך ממנו מטלטלין באסימון ומעות רעות אפי' לא פירש מסתמא דמים הם ולא חליפין כמו כל הני מילי דחשיב ברישא זהב ונחושת ומעות הרעות

בתוספות ד"ה אסימון וא"ת מה בין אסימון כו' עכ"ל. לפי מה שכתב הרא"ש דכולהו דמתני' אין קונות זה את זה ומשמע אפי' אסימון אין קונה אסימון וכ"כ בטור בהדיא ואם אין בו צורה קשה למה יגרע מפסלתו מלכות דקונה בחליפין וע"כ לומר שגם אסימון יוצא בהוצאה וכן משמע בהדיא מדברי הטור ח"מ סימן ר"ג. ונראה דמתוך שקל להטביעו יוצא בהוצאה גם בלא טיבעא לכן הוא ג"כ בכלל מטבע וכן יש לפרש כוונת התוספות. מיהו לפי' ר"ת דאסימון יש עליה צורה ואינה יוצאה בהוצאה כבר כתבו התוספות לעיל דמ"מ יוצא בהוצאה בדוחק. ואפשר דאסימון היינו טבוע בצד אחד וצורה היוצאה מטביעין משני צדדין ולכן יוצא בהוצאה שבקל יטביעו ג"כ בעבר השני ואין סימן הצורה רק לאות שנעשה גם כן ממטבעות המלך וזהו לסימן שהוא כמו כל מטבעות רק שחסר צורה הראויה ג"כ בצד שני ואין חשיבותו רק מצד שבקל להשיג גם חותם המלך בצד השני. ובהכי ניחא דלענין מעשר יש לפרש כל דבר הנצרר שראוי לצורה והיינו אסימון ג"כ שאין הצורה חשיבה רק בשביל שראוי לצור עליו דמשום הכי הוא חשוב ליקח בו ולהוציאו והיינו כל דבר הנצרר שראוי להוציאו ואסימון ג"כ הוא דבר הנצרר שאין הצורה חשיבה כלום מצד עצמה רק מתוך שיוצא בהוצאה מצד שקל להטביעו אבל דבר הנצרר שאין ראוי להוציאו מיד פשיטא לן שאינו מועיל שהרי צריך ליתן בכסף להוציאו: