מעיני החכמה קסה

וא"כ ברישא למה נשבעין לגזברין ולהכי מוקי כר' שמעון ובקנו מידו דלדידיה מהני הקנין על השבועה וא"ש. והן ק דברי מהר"ם במרדכי דר' יוחנן פליג אר"א ומוקי בקנו מידו ואפשר שלזה מאחר דברי ר' יוחנן דלא אמר דבריו אברייתא דלקמן. וא"כ מיושבים גם כן דברי הרמב"ם לשיטתיה דפסק כמ"ד דאמרינן הואיל גבי אופה מי"ט (לחול גבי הפרשת חלה בפ"ג מהלכות י"ט ק ט' וא"כ פסק שפיר דש"ש חייב בגניבה ואבידה כיון דאיכא למימר הואיל אי בעי מתשיל עליה וא"כ בנאבדו מן השלוחין חייב בגניבה ואבידה דברשות בעלים קאי ולדידן אין הקושיא רק מרישא דנשבעין לגזברין ובנתרמה התרומה לא שייך לומר הואיל כיון דכבר הוא ברשות גזבר הוה כאילו בא ליד גזבר ותו ליתא בשאלה וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דש"ש חייב בגניבה ואבידה וא"ש. ועפ"ז יש ליישב ג"כ קושיא ראשונה היאך כתב הרמב"ם במסרו לש"ח הוה פשיעה הא בס"ד לא מוקי בש"ש. ולפ"ז ניחא דודאי הא דבמסרו לש"ח הוה פשיעה היינו לפי מאי דפסק הרמב"ם דש"ש חייב בגניבה ואבידה והיינו מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ולכן במסר לש"ח הוה פשיעה. משא"כ בס"ד לא קשיא ליה די"ל דודאי ידע דפטור מגניבה ואבידה רק ס"ד דעכ"פ חייב שבועה כדפרישית לעיל וא"כ אין כאן פשיעה והרמב"ם קאי אליבא דאמת דקי"ל דאמרינן הואיל וא"כ אילו נתנו לש"ש היה מתחייב בגניבה ואבידה ושפיר הוה פשיעה ודו"ק. ועפ"ז מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות גניבה שכתב בגונב נכסי הקדש פטור מרעהו כו' בין קדשי קדשים כו' בין קדשים שחייב באחריותן כו' ה"ז פטור שנאמר וגונב מבית האיש. והוא תמוה דפתח בקרא דרעהו וסיים בקרא דוגונב מבית האיש ול"ל תרי קראי והתוס' בריש מרובה ובסוגיין כתבו דוגונב מבית האיש קאי ארעהו ואין להעמיד כוונה זו ברמב"ם שמאחר שכבר כתב רעהו ל"ל קרא דוגונב מבית האיש ובספר לח"מ כתב דהרמב"ם מצריך קרא אחרינא לקדשים שחייב באחריותן ולא נהירא דהא בריש פסחים דף ה' פריך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא ל"ל ומשמע דליכא מאן דאמר דבר הנ"ל כמ"ד. אלא ר"ש. ולדברי הלח"מ דוקא בהקדש לאו כממון דמי דכתיבי תרי קראי וא"כ בחמץ תקשי גם לרבנן ולמאי דפרישית א"ש טובא דמצריך תרי קראי בהקדש והיינו בהקדש דאיתא בשאלה וא"כ בקדשים שחייב באחריותן מצי למתשיל עליה כיון דבלא"ה חייב באחריותן וא"כ ס"ד דהוה כממונו קמ"ל דמ"מ כיון דהשתא הוה הקדש פטור וא"ש ולק"מ. אמנם כן מלשון הרמב"ם יראה דאף משנתרמה תרומה דוקא מן האונסין פטור אבל בגניבה ואבידה חייב אפי' משנתרמה תרומה ובזו הוה כאילו בא ליד גזבר ותו ליתא בשאלה. ואפשר לומר ע"פ מה שפרש"י תורמין על האבוד ביד שליח בדרך והתוס' הקשו עליו דא"כ ל"ל דקתני על הגבוי הא כ"ש הוא ואפשר לומר עפמ"ש דודאי היכא דאיכא למימר הואיל אי בעי מתשיל יש לחייבם שבועה דהוה כאילו היה של הדיוט אך די"ל למה ישאל עליו בשלמא אם נאבדו קודם שנתרמה תרומה דצריך ליתן אחר שפיר יכול להיות שישאל עליו. משא"כ לאחר שנתרמה תרומה שפטור מליתן שקל אחר ואם ישאל בטל ההקדש מעיקרו ויתחייבו ליתן שקלים אחרים א"כ בודאי לא ישאלו על ההקדש וא"כ אין לו דין הדיוט כי אם הקדש כיון דלא שייך מתשיל עליה וא"כ י"ל אם יתרמו על הגבוי והיינו מה שהוא ביד שליח א"כ לא ישאל על הקדשו שלא יתחייבו שקל אחר וא"כ יש על השקלים דין הקדש ואין חייבין באחריות שלא ישאל על הקדשו שלא יצטרך ליתן שקלים אחרים. ולזה י"ל דחכמים תקנו שיתרמו על הגבוי אפי' ישאל על הקדשו יפטר מליתן שקל אחר וא"כ יתחייבו באחריות דישאלו על הקדש ושפיר נוכל לומר דנתחייבו השלוחין שבועה דשייך הואיל אי בעי מתשיל עליה וא"כ אפי' נתרמה הזהב פרק רביעי מה"ב דף מד ע"א במשנה הזהב קונה את הכסף מסקינן בגמרא דפירי קני לטבעא והיינו שמחייב הכסף אבל אינו קונה גוף הכסף כיון דמטבע אינו נעשה חליפין א"כ אינו קונה גוף הדבר להיות באחריותו. ולא הבנתי מש"כ בספר פני יהושע שלא יתכן שהזהב קונה את הכסף שיהיה הכסף באחריות הקונה דהא קי"ל פירי לא עבדי חליפין ודברי תימא הם דאפי' אי פירי עבדי חליפין מטבע אינו נעשה חליפין וגם מטבע לאו בכלל פירי הוא כמש"כ התוס' לקמן דף מ"ה ע"ב וגם אי עבדי חליפין אין חילוק בין זהב לכסף

שם במשנה הכסף אינו קונה את הזהב. וקשה לפמש"כ התוס' לעיל דף מ"ג שהקשו איך אמרינן דמעות אינן קונות משום שיאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה א"כ אם מעות אין קונות יאמר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ קשה אמאי הכסף אינו קונה את הזהב וכן למאי דמסקי התוס' דמותר להשתמש במעות א"כ אמאי אין הכסף קונה את הזהב ג"כ וכן הקשה בפני יהושע ג"כ ולהניח בצ"ע. ונראה דודאי אם יקנה הכסף את הזהב מטעם מעות א"כ המעות ברשות הקונה מיד אז ודאי אין צריך להטמינן תרומה שייך לומר הואיל ולכן חייבין באחריות וא"כ שפיר י"ל דלהכי נקט דתורמין על הגבוי לרבותא אפי' נשאל על הקדשו פטרוהו כדי שיהיה שייך לומר הואיל אי בעי מתשיל ולכן תורמין עליו וא"כ לק"מ על פרש"י. גם בפשיטות אפשר דמ"ש הרמב"ם במסר לש"ח הוה פשיעה ותמה בכ"מ הא בס"ד לא ידע דמיירי בש"ש וכתבתי לעיל בזה. ונראה עוד דודאי י"ל לפמ"ש הרמב"ם דבהקדש ש"ש חייב בגניבה ואבידה א"כ י"ל ע"כ דהוא בכלל תירוצא דר"א שתקנו שבועה כדין שומרין שלא יזלזלו א"כ י"ל דודאי בס"ד ס"ל דמוכח משם דנשבעין לגזברין ע"כ לומר דלא מקרי פשיעה מה שמסרו לש"ח והיינו משום דודאי ע"כ ממעטינן הקדשות דהא כתיב רעהו אלא דס"ל מרעהו לא ממעטינן רק שבועה בש"ח אבל בפשיעה חייב אלא דס"ל דבמתני' נקט ש"ח אינו נשבע משמע אפילו שבועה שאינו ברשותו דאל"כ היה לו לישבע שלא פשע ע"י גלגול כמו שכתבתי לעיל להשיג על הש"ך לכן פריך מהך דבני עיר ששלחו שקליהן דאיתא דנשבעין וע"כ הטעם משום שצריכין לישבע שאינו ברשותו וע"י גלגול צריכין לישבע שלא פשעו ותקשי אמתני' דתנן אינו נשבע אבל באמת י"ל דגם ש"ש פטור מדין שומרין א"כ לא שייך שיתחייבו בשביל שמסרו לש"ח דהא גם ש"ש פטור מגניבה ואבידה. מיהו למסקנא דס"ל להרמב"ם בהקדש חייב ש"ש בגניבה ואבידה וע"כ שבכלל חיוב שבועה שתקנו שלא יזלזלו הוא כל דין שומרין אם כן פשע במה שמסרו לש"ח ושפיר חייבין כדברי הרמב"ם אם מסרו לש"ח ובהכי ניחא דקשה איך משכחת ש"ח שהרי בשביל שכר מצוה הם ש"ש ולפ"ז ניחא כיון דמדינא גם ש"ש פטור מגניבה ואבידה רק דחכמים תקנו שלא יזלזלו א"כ לא תקנו שיהיה עדיף משמר להדיוט ואילו שמר להדיוט אינו רק ש"ח לכן גם בהקדש אינו חייב בשביל שכר מצוה שאילו חייבו בהקדש משום שכר מצוה א"כ היו יכולין למסור לשומר בלי שכר לכן עשו בזה שיהיה לו דין הדיוט וש"ח כמו בהדיוט א"כ ע"כ צריך ליתן שכר לשמור כדי שיהיה ש"ש עמ"ש לעיל נכון יותר. ומה שתירץ בכ"מ די"ל דבני עיר שוקלין אחרים קאי אתרווייהו. לכאורה קשה לפ"ז גם בס"ד למה נשבעין לגזברין כיון דבני עיר צריכין ליתן אחרים תחתיהן. מיהו י"ל מ"מ כיון דבני עיר אין חייבין רק מטעם פשיעה מ"מ כיון שתרמו עליהם ה"ל השלוחין בע"ד של הגזברין ונ"מ אם אין לבני עיר צריכין השלוחין לשלם משא"כ למאי דמשני שפטורין נגד הגזברין פריך שפיר מיהו קשה מאי פריך לר' יוחנן ממשנתרמה תרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו הא בני עיר חייבין לשלם וחייבין באחריותן. עוד אפשר ליישב דברי התוס' דס"ל ג"כ אם מסרו לש"ח הוה פשיעה כדברי הרמב"ם וא"כ לקמן בשוכר את הפועל י"ל דס"ל ודאי הגזבר הוה פושע שלא שכרן לשבוע שיהיו ש"ש אפילו על שבת וי"ל אפי' חולקין על הרמב"ם כאן מקרי פשיעה גמורה שהיה לו לשכרן בהבלעה שיתחייב גם באחריות שבת וא"כ מוכח כיון דנקט אין אחריות שבת עליו ולמה לא יתחייב הגזבר וע"כ דהקדשות פטור אפילו בפשיעה ועיקר הוכחה הוצרכו בתוס' לומר דלא תאמר ש"ש עכ"פ חייב בפשיעה ולזה הוכיחו כיון דמברייתא מוכח דפשיעה פטור בש"ח מוכח נמי דפטור בש"ש דאל"כ דש"ש חייב בפשיעה לוקמה בפשע כיון דמוכח דעכ"פ בש"ח פטור בפשיעה וע"כ דאפי' לפי האמת פשיעה חייב י"ל דהקושיא לרבה ור' יוחנן דלא ס"ל כר' אלעזר לכן כתבו התו' אמאי לא משני כשפשע. מ"מ לחלק בין שכיר יום לשבוע צריך ביאור כיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מאי חילוק וצ"ל דמ"מ לשבוע אין יכול לתבוע משא"כ ליום שיכול לתבוע כל יום הו"ל כאילו נתן כבר. ובזו ניחא דלא מוקי נשבעין לגזברין בשכרן לימים דשם לא ניתן לתבוע:

בקרקע דמסתמא צריך הקונה להזהב וא"כ בשלמא המוכר דין הוא אם לא קנה המעות שלא ישתמש בהם ויטמינם בקרקע עד שימשוך הלוקח מקחו אבל זה שהוא לטובת הקונה שקונה אצלו זהב א"כ מסתמא צריך להם מיד אם היה קונה אין סברא שיטמינם בקרקע וכשיבא ליקח זהב הקנוי לא ימצאם מיד דמסתמא הקונים יבאו ליקח מיד מטבעות שלי וא"כ שייך לומר נשרפו מעותיך וגם להשתמש בהם היה אסור ג"כ כיון שכבר קנאם. והא דהזהב קונה את הכסף ג"כ אינו אלא מחייב הכסף דהא זהב יש לו דין פירא ופירא אינו קונה רק מחייבת המעות ואינם באחריותו כלל דכל משיכה אינה אלא מחייבת המעות וא"כ א"ש דעקרו קנין מעות דאילו נימא מעות קונות קונות לגמרי כמו כל קנינים והיכא דקני לגמרי שייך נשרפו מעותיך כדפרישית דאם מעות קונות אינן רק קניית הדבר אבל אין מחייבין גוף הדבר וזהו ברור. ואי קשיא לי הא קשיא לי דלר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה א"כ כל הדין משיכה הוא באופן זה שמשיכת הפירות מחייבת הכסף א"כ קשה כיון דהזהב שהוא פירי מחייבת הכסף היינו ע"כ מדין משיכה דע"י שמשך את הזהב נתחייב לו הדמים שפסק א"כ משיכת הכסף מחייבת ג"כ זהב ונחושת דודאי אם קנה פירות ופסק לו מטבע זהב או נחושת אטו