מעיני החכמה קסג

שנאנס מטעם מיגו י"ל דבודאי מסתמא נמי לא נתרצה שיפסיד שכרו באונס ולכן באמת אינו מפסיד ודוק היטב. ובזו מיושבים דברי המרדכי פרק האומנין דבשליח אגרתא פטור משכירות

בפירש"י ד"ה הכא כו' ושבועה זו כדי ליטול שכרן נשבעין שאינו ברשותן כו' עכ"ל. נראה כוונת רש"י דלא משמע ליה דס"ד שישבע הש"ש שלא פשע דלגבי ש"ש גם גניבה ואבידה חייב וא"כ אי נימא בפשיעה מפסיד שכרו הה"ד גניבה ואבידה אלא משמע ליה דהשבועה היא שאינו ברשותו וע"ז פריך בגמרא דש"ש נהי דלא משלם אגרייהו מיהא לפסיד ועי' מ"ש בסמוך

בגמרא אגרייהו מיהו ליפסיד. צריך ביאור מנ"ל בפשיטות דש"ש פסיד שכרו אף שלא פשע דהא כיון דהתורה פטרתו מגניבה ואבידה א"כ לא נתחייב כלל אגניבה ואבידה וא"כ מ"מ אפשר שמחוייב ליתן לו שכרו דבשלמא בפשיעה ודאי נראה שיפסיד שכרו דאדעתיה דהכי לא פסק ליה אבל בגניבה ואבידה אין הסברא מוכרחת ומזה נראה דמסתמא כי יהיב הקדש לש"ש אדעתא שיקבל השמירה כמו בעלמא הוא ודעתו ג"כ להשתעבד בכל חיובים שמחייב הש"ש אלא דהתורה פטרה להקדש וגזירת הכתוב הוא וא"כ לענין השכירות ודאי ראוי שיפסיד מאחר שדעתו להשתעבד אלא דלא מהני לענין שישתעבד כיון דפטור אפי' התנה בפירוש לא מהני בלי קנין כדלקמן ועכ"פ לענין השכירות מהני שפיר וכן נראה מפרש"י. ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות שקלים שפסק דבמסר לש"ח בכל גוני חייב אפי' נתרמה תרומה דלא היה לו למסור לש"ח רק במסר לש"ש פטור משנתרמה תרומה ותמה עליו בכ"מ דמשמע דשמואל דמוקי לה בנושא שכר משום קושית הש"ס אבל בלא זה הוה ניחא ליה דמיירי אפי' בש"ח וא"כ תקשי משנתרמה תרומה למה יפטרו הבעלים וגם משמע דלר"א דמוקי שבועה זו שלא יזלזלו א"צ לאוקמה כלל בש"ש. ולכאורה היה נ"ל דודאי בלא"ה לשיטת הרמב"ם הוה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף וא"כ לא פשע בשמירה ונבאר סברת הרמב"ם דהא בלא"ה קשה לכאורה למה יפטרו בני העיר מחיובם ע"פ מה ששלחו ע"י השלוחים הא כל לוה חייב באחריות עד שיגיע הפרעון ליד המלוה ממש וצ"ל דכאן ניתן רשות מב"ד לבני העיר שיעשו שלוחין שלא להטריח שיבואו כל בני עיר למסור ליד גזבר ממש וא"כ לא נתנו רק אדעתא שעכ"פ ימסור לשומר שכר שהוא משמר טפי. אלא דבאמת הא בלא"ה ה"ל ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף וא"כ בלא"ה יצטרך לשמור ועוד שהרי בהקדשות התורה פטרה אף ש"ש וא"כ מה היה מועיל יותר במוסרו לש"ש או לש"ח הרי שניהם פטורין וא"כ אין מקום לקרותו פשיעה. מיהו לפי האמת דמיירי בנושא שכר ונשבע ליטול שכרו א"כ שפיר ישמור השומר שכר היטב כיון דאם יגנוב ממנו יפסיד שכרו משא"כ בש"ח דלא איכפת ליה ואינו משמרו רק מן הפשיעה וא"כ גם בעל הבית פשע שהיה לו למוסרו לש"ש ולקצוץ לו שכר דודאי לא ניתן רשות מב"ד לשלוח רק אם ישלחנו באופן שיהיה משומר. וא"כ לק"מ על הרמב"ם דבס"ד ודאי ידע נמי דהקדשות נתמעטו משומרין רק דס"ד דאף דנתמעטו משומרין מ"מ צריך לישבע שלא פשע עכ"פ כיון דבפשיעה נתחייב לדעת הרמב"ם. או דס"ד שצריך לישבע שאינו ברשותו וכדעת הראב"ד באמת ופריך דממתניתין משמע ליה דאינו נשבע כלל ושם נקט דנשבע אבל פשיטא לן דש"ש פטור מחיוב דידיה וכן פרש"י להדיא דנשבעין שלא פשעו ואף דרש"י י"ל דמפרש בש"ח מ"מ לדעת הרמב"ם י"ל גם ש"ש נתמעט מגניבה ואבידה רק דצריך לישבע שלא פשע די"ל דבפשיעה עכ"פ חייב ולכן צריך לישבע שלא פשע וא"כ אין כאן פשיעה כלל דאף אם ימסרנו לש"ש יפטר בגניבה ואבידה משא"כ למאי דמשני דנשבעין ליטול שכרן א"כ שפיר ה"ל פשיעה דה"ל למוסרו לש"ש שישמרנו גם מגניבה ואבידה ואי משום שיפטר מגניבה ואבידה מ"מ ישמרנו כדי ליטול שכרו ולכן כתב הרמב"ם דבמסרו לש"ח חייב דאדעתא דלמוסרו לש"ח לא ניתן לו רשות דו"ק. אכן מה שיש לתמוה על הרמב"ם הוא מה שכתב דאם שומר שכר הוא לא פשע שהאונס דבר שאינו מצוי ע"ש. נראה מבואר מדבריו דש"ש חייב בגניבה ואבידה והוא תמוה מנ"ל הא הא הש"ך כתב דעיקר הוכחת הרמב"ם מדאמר ר"א שבועה זו דרבנן שלא יזלזלו משמע בתשלומין חייב מדינא ומזה הוכיח הרמב"ם דחייב בפשיעה וא"כ אם ימא דגם ש"ש חייב בגניבה ואבידה א"כ הרי התשלומין הם מן התקנה בגמרא אמרינן בהדיא דשלומי' לא משלמי ומנ"ל דר"א פליג בהא וגם מאי פריך לקמן משוכר את הפועל כיון דלהרמב"ם ש"ש חייב בדינו כמו כל ש"ש ותמהני שלא דיבר מזה מרן ד"ז הגאון באורים ותומים גם הש"ך לא ראה דברי הרמב"ם הללו. ולפמ"ש כאן יש ליישב דודאי משמע דש"ש הוה כאילו התנה שיתחייב בגניבה ואבידה דמסתמא שתעבד לשמור כמו כל שומרי שכר אלא דלא מהני כיון דהתורה מיעטה הקדשות א"כ אפי' תנאי מפורש לא מהני והתוס' הקשו למה לא מועיל תנאי הא מתנה ש"ח להיות כשואל ותירצו דכאן דנתמעט מדין שומרין ופטור מפשיעה לא מהני תנאי והנה לדעת הרמב"ם דחייב בפשיעה צ"ל הסברא בשלמא התם כיון דעכ"פ אי אפשר לו להפטר משבועה וכיון דבלא"ה יש עכ"פ שבועה עליו בקל משתעבד שישלם בעבור השבועה. משא"כ בהקדש שפטור בלי שום שבועה לא משתעבד לשלם בחנם וא"כ שפיר י"ל לאחר שתקנו חכמים שבועה ועכ"פ יש עליו שבועה חמורה מתקנת חכמים א"כ הרי הוא לגמרי כשומר חנם שמתנה להיות כשואל שהרי יש עליו כל חיובי ש"ח וא"כ שפיר י"ל אם הוא ש"ש ג"כ חייב בגניבה ואבידה דהוה כאילו התנה שיתחייב בדין השומרין כיון שנוטל שכר ולא תקשי איך מצי לאתנויי דכיון שכבר תקנו חכמים חיוב שבועה עליו הוה עכ"פ כש"ח ויכול להתנות אה בלי קנין ושפיר כתב הרמב"ם דחייב אף בגניבה ואבידה. ומשמע ליה להרמב"ם כן מדקאמר שבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות וקשה אטו ברשיעי עסקינן כיון שמתחייב לשלם עכ"פ אם פשע איך יזלזל ויפשע ויפסיד להקדש שלא כדין ובלא"ה נמי מסתמא לא יהיה פושע בהקדש. אכן לפמ"ש ניחא טובא דאם לא היתה תקנת השבועה לא היה מתחייב בגניבה ואבידה בשכר כיון דלא מהני תנאי אף דמה שנותן לו שכר מסתמא להתחייב בדין השומרין בהקדש לא מהני משא"כ השתא שכבר הוא תקנה ומחוייב ג"כ שבועה וא"כ דין שומרין עליו ושפיר משתעבד כשנותנין לו שכר וא"ש. וא"כ ממילא מיושבים דברי הרמב"ם הנ"ל דלמה פסק דבמסר לש"ח הוה פשיעה הא בס"ד איירי נמי בש"ח. ולפ"ז לק"מ דדוקא לפי האמת אליבא דר"א דשבועה זו תק"ח א"כ במוסר לש"ש חייב ג"כ בגניבה ואבידה שפיר הוה פשיעה במסר לש"ח משא"כ בס"ד דבמסר לש"ש ג"כ אין עליו דין ש"ש להתחייב בגניבה ואבידה א"כ אין כאן פשיעה במה שמסרו לש"ח משא"כ לפי האמת דתקנו שבועה ויש על הש"ש דין ש"ש לגמרי א"כ ממילא במסרו לש"ח הוה פשיעה ולק"מ ודו"ק. ובפרט לפמ"ש מרן הגאון באורים ותומים דבהקדש לא שייך קנין וא"כ אי לא תקנו שבועה לא יכול להתחייב באחריות ההקדש דקנין סודר לא שייך בהקדש. ובזה מיושב ג"כ מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת בסתמא דאחריות שבת עליו ולא הביא אוקימתא דגמרא בקנו מידו וכבר כתבתי לעיל מזה. ולפמ"ש לק"מ די"ל דרב יוסף דרמי לרבה דוקא לשיטתיה דאמר לעיל נשבעין לבני עיר במעמד גזברין ודחק לשנויי ש"מ דלא ס"ל כר"א דשבועה תק"ח היא וא"כ לא מתחייב בדין שומרין בני קנין משא"כ למאי דפסק הרמב"ם כר"א בלא"ה משתעבד כש"ש כיון דיש עליו חיוב שבועה ולק"מ ודו"ק. ועמ"ש עוד בס"ד בישוב דברי פסק הרמב"ם לקמן בס"ד

בתוספות ד"ה דתנן כו' ותימא אמאי לא מוכח כו' עכ"ל. תמיהת התוס' עצומה ותימא גדול שר' יוחנן יתרץ הסיפא ורישא לא מיתרצא וכבר כתבתי ליישב. ומה שנראה עוד בישוב קושית התוס' בין לפרש"י שפירש בהך דתורמין על האבוד שאבדו שליח ובין לפירוש התוס'. ותחילה נאמר דלפרש"י אפשר לומר דבלא"ה ס"ל להש"ס די"ל לכאורה דכיון דאם נאבדו קודם שנתרמה התרומה בני עיר שוקלין אחרים תחתיהן א"כ י"ל כיון דבני העיר נתחייבו בודאי לתת השקלים ולא נודע להם אם נאבדה קודם שנתרמה התרומה או אח"כ מספיקא לא יפטרו מליתן שקלים אחרים תחתיהן אלא די"ל כיון דהשלוחין מעידין שנאבדו לאחר שנתרמה תרומה פטורין ע"פ עדות השלוחין אלא דהשלוחין הם נוגעין דאם יאמרו שנאבדו קודם יתחייבו שבועה נגד בני העיר דבני העיר משביעין אותן כיון דחייבין לשקול אחרים תחתיהן והוה קדשים שחייב באחריותן דלר"ש משביעין עליהם. מיהו אי משתבעי לגזברין שנאבדו לאחר שנתרמה תו לא הוו נוגעין וא"כ י"ל דנשבעין לגזברין היינו הך שבועה וממילא מפטרי בני העיר ע"פ עדות השלוחין ולא הוו נוגעין דבין כך ובין כך נשבעין ואף שכתבו התוס' בקדושין דף מ"ג דעד שצריך שבועה לא הוה עד מ"מ אין דבר זה במשנה וברייתא לאקשויי מיניה לר' יוחנן וא"כ הוה מצינן לפרש דאם משנתרמה תרומה היינו שנאבדו משנתרמה וכפירוש התוס' באמת דאילו לפרש"י דתליא בבואם לב"ד לפנינו אחר שנתרמה ממילא בני עיר פטורין שהרי ידוע זמן בואם לב"ד אלא דהוה מצינן לפרש כפירוש התוס' ולהכי פריך מתורמין על האבוד כפרש"י דתורמין על מה שנאבד ביד השליח וא"כ ליכא לפרושי דאם משנתרמה היינו שנאבדו משנתרמה בזו נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני עיר דהא באמת אפילו נאבדו קודם שנתרמה רק שבאו לאחר שנתרמה אין בני עיר צריכין ליתן אחרים כיון דכבר נתרמה התרומה ותורמין על האבוד כפרש"י וע"כ צ"ל דקאי אזמן בואם לב"ד כפרש"י באמת וא"כ פריך שפיר הא הוה קדשים שאין חייב באחריותן וא"ש ודו"ק. ולפי פי' התוס' י"ל הכי דבלאו ברייתא הוה מצינן לפרושי כפרש"י דתליא בבואם לדין וא"כ י"ל דנהי דמשנתרמה התרומה הבעלים פטורין דתורמין על אבוד ביד השליח ואין הבעלים צריכין ליתן אחרים היינו דוקא היכא שהשליח פטור ע"פ הדין והיינו היכא שלא פשע. משא"כ היכא שפשע השליח שחייב השליח לשלם י"ל דנהי דאין הבעלים צריכין לשלם מצד עצמם מ"מ הא דעת ר"ת גבי כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דמ"מ אם פשעו בהם. הנפקד חייב לשלם (עי' סימן ע"ב ס"ל) כיון דמסרו למפקיד הוא חייב במה שהם חייבין וא"כ י"ל גם כאן דנהי דיש להם רשות לשלוח השקלים ע"פ שלוחין מ"מ אם נאבדו בפשיעה החיוב על בעלים ראשונים ואדעתא דהכי תורמין על האבוד דוקא כשהוא אבוד ביד שליח ואין חיוב על