מעיני החכמה קסב

וסברא שי"ל בסברת התוס' ישמע חכם ויוסיף לקח. אמנם בתר עיון נ"ל ליישב קושית הש"ך בפשיטות דהתוס' י"ל דס"ל דעיקר הקושיא מכח לשמור הזרעים דאין בהם שמירה מטעם מחובר וכמ"ש הרז"ה דפרה י"ל דהיא של הדיוט. והנה התוס' הקשו לקמן האיך מותר לעומר מה שהוא מן המשומר ותירצו שלא היה מוחה מליקח רק מודיעין והנה קשה ע"ז בס"ד דלא אסיק אדעתיה דמיירי בקנו מידו תקשי בלא"ה מאי אחריות יש עליו שהרי הוא דבר הפקר ואיננו של הקדש כלל וא"כ למה יתחייב וצ"ע לכאורה. וליישב זה נראה דהא גופי' קשיא לן איך יתחייב באחריות ומזה משמע לי דהא גופיה קשיא ליה דבמתני' תנן נושא שכר אינו משלם והתם חייב באחריות ע"כ צ"ל דנושא שכר הוה כאילו פרט והתנה בהדיא שיתחייב באחריות וס"ל שיוכל להשתעבד וקשיא ליה אמתני' דנקט אינו משלם וא"כ קושית התוס' חזקה דנוקים כשפשע ומתני' ע"כ בגניבה ואבידה אי פשיעה חייב אלא ודאי מתני' אפי' פשיעה פטור פריך שפיר דכיון דבלא"ה לא שייך לחייבו אף בפשיעה כיון שהוא דבר של הפקר ובש"ח פשיטא דאין הוכחה שנתחייב לשלם בפשיעה דהא זה אינו מוכח מן הברייתא אלא ודאי היכא דאין דין שומרין אף פשיעה פטור והקשו התוס' שפיר והדברים ברורים ודו"ק. והא דברישא נקט אין אחריות שבת עליו מיירי בפשע אף דשאר דברים חייב בפשיעה י"ל דאין אחריות ש"ש עליו לכל חד כדאית ליה גם י"ל בהקדש ודאי אפי' מזיק פטור ומיירי בהקדש והקושיא מנושא שכר

בגמרא ש"ח אינו נשבע ורמינהו בני העיר כו' נשבעין לגזברין מכאן הקשו על הראב"ד שסובר אע"ג דאין נשבעין אכל הני דמתניתין היינו דוקא שבועת שומרין אבל צריך לישבע שאינו ברשותו וא"כ מאי פריך הכא דלמא נשבעין היינו שבועה שאינו ברשותו דנשבעין בכל הני דמתניתין. ובש"ך דחק ליישב דנגנבו או שאבדו משמע דנשבעין אגניבה ואבידה. ואם ר"ל דנגנבו משמע שידוע שנגנבו בעדים וכ"כ בהגהות ח"צ לטוח"מ סימן צ"ה ואשתמיטו ליה דברי הש"ך סימן ס"ו מלבד שזהו נראה דוחק גדול דהא בגמרא דחק לשנויי נשבעין לגזברין דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין הרי כמה דחק בגמרא לפרש הברייתא וא"כ כ"ש דאי הוה מצינן לפרושי דקאי אשאינו ברשותו שלא היה בזה מהדוחק כלל ויותר טוב שנסבול דוחק זה משנדחק כדדחק בש"ם ובאמת זה אינו דוחק כלל דנגנבו או אבדו היינו לפי דבריהם וכן תנן לעיל המפקיד אצל חבירו ונגנבו או אבדו ועלה קאמר רב הונא משביעין אותו שאינו ברשותו. ובדברי הש"ך היה אפשר שכוונתו דמדנקט ונגנבו או אבדו ולא נקט והלה אומר משמע דהשבועה כמו בכל דוכתי שלא פשע דאם השבועה דוקא על זה שמא משקר הו"ל למימר והלה אומר וגם זהו דחוק. ועוד שלדברי הש"ך גופיה שסובר כדעת הרמב"ם דבפשיעה חייב וא"כ איך שייך ש"ח אינו נשבע כיון דנשבע שאינו ברשותו א"כ צריך לישבע גם שלא פשע ע"י גלגול שהרי לא פטרתו התורה משבועת הגלגול דהא חזינן בקרקעות שנשבעין עליהם ע"י גלגול והראב"ד שסובר דנשבע שאינו ברשותו לשיטתיה ס"ל דפטור אפי' בפשיעה וא"כ שפיר קאמר אינו נשבע שבועת שומרין אפי' ע"י גלגול. ובהכי ניחא השגת הראב"ד רפ"ב מהלכות שכירות שהשיג על הרמב"ם וכתב ואם אמת הוא למה ש"ח אינו נשבע דהראב"ד לשיטתיה שסובר שנשבע שאינו ברשותו וא"כ ל"ל כדברי הש"ך דדוקא משבועה נתמעט דאף שבועה צריך לישבע ע"י גלגול דכיון דנשבע שאינו ברשותו צריך לישבע ג"כ שלא פשע ולדברי הש"ך צריך לדחוק דלא נפטר משבועה רק אם יש עדים שנגנבה דלא שייך שאינו ברשותו וזה דוחק גדול. (ובזו יובן מ"ש הראב"ד ואם נפשך לומר הרי מודה מקצת כו' נאמרה שבועה כו' והוא תמוה דאיך המציא הראב"ד גז"ש אחר חתימת התלמוד אלא נראה שבא לפרש טעמא דמתני' דמנ"ל למתני' מיעוט חיובו). ועוד קשה דמסיק שבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות ומזה הוכיח הש"ך כדעת הרמב"ם דחייב בפשיעה מדקאמר דהשבועה תקנת חכמים משמע דבתשלומין חיוב מדינא וא"כ תקשי למה הוצרכו לתקן שבועה הא בלא"ה לא יזלזל שהרי כיון שיצטרך לישבע שאינו ברשותו יצטרך לישבע ג"כ ע"י גלגול שלא פשע ולהראב"ד גופיה לא קשיא שסובר דבאמת גם בפשיעה פטור וע"כ צריך לומר דגם התשלומין הם תקנת חכמים אבל הש"ך גופיה שנוטה לדעת הראב"ד שסובר דצריך לישבע שאינו ברשותו והכריע כדעת הרמב"ם דבפשיעה חייב הוא בעיני כמזכה שטרא לבי תרי. ולכאורה היה נ"ל ליישב דקושית הש"ס הוא אי אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומסיק אביי לעיל משום ספק מלוה ישינה יש לו עליו וממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה וא"כ י"ל דזה אינו שייך רק בהדיוט משא"כ בהקדש כיון דקי"ל דכופר בפקדון מקרי גזלן וקאי ברשותו לאונסין וא"כ בהקדש ל"ל שבועה דאינו ברשותו דבשלמא שבועה שלא פשע שייך שפיר בהקדש דעל חיוב התשלומין י"ל אשתמוטי או מלוה ישינה יש לו על ההקדש משא"כ שאינו ברשותו אם הוא ברשותו הרי הוא מועל בהקדש כיון דכפר וקאי ברשותו לענין אונסין וא"כ י"ל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"ש ועוד נ"ל דבלא"ה יש לעיין לפי דעת הרמ"א בתשובה הובאה בש"ך ר"ס ע"ז דשנים שקבלו פקדון לא הוו אחראין וערבאין זה לזה וא"כ קשה לכאורה כאן דמשמע שהיו שני שלוחין היכא נקט נשבעין הא כשקיבלו שניהם ע"ד משל מאה שקלים כל אחד חייב לשלם חמשים ואין אחריותו רק על חמשים ופשטא דמלתא משמע דיודעין האיך נגנבו ושניהם אומרים שלא נגנבו בפשיעה וא"כ למה יצטרכו לישבע הא קי"ל עד המסייע פוטר וא"כ נקבל עדות כל אחד על חבירו שהרי זה אומר שחבירו לא פשע תועיל עדותו לפטור את חבירו משבועה וכמו כן עדות השני על חבירו ולגומלין קי"ל דלא חיישינן בח"מ סימן ל"ז וסימן ע"ז. מיהו אם נימא שלא כדברי רמ"א וכדברי הש"ך שהשיג על. רמ"א א"כ כאן אחראין וערבאין זה לזה והוה כל אחד נוגע בעדות דאם חבירו פשע הוא ישלם עבורו ופריך שפיר וא"כ לא קשיא דנימא דנשבעין שאינו ברשותו דע"ז ה"ל למימר דאחד פוטר את חבירו ול"ל דהן נוגעין דלענין שאינו ברשותו לא הוו נוגעין כלל שהרי אם הוא ברשות חבירו ישלם חבירו ולא הוא דע"ז לא שייך ערבות וא"ש ולק"מ. גם אפשר לומר לפמ"ש הש"ך בכללי מיגו דמידי דכפירה היינו בהאמינו אינו מעיז א"כ אפשר דנגד הגזבר נאמן במיגו דנתתי כבר אבל אשבועת פשיעה י"ל דלא שייך מיגו דשמא טען בדדמי. ועוד נ"ל ע"פ מ"ש באס"ז לעיל בשם הר"ש די ויד"ש דאביי לא קאי במאי דקאמר ספק מלוה ישינה רק ארבי יוחנן שלא יהא כל אחד הולך ותוקף דבזו שייך לומר ספק מלוה ישינה משא"כ במפקיד לא שייך ספק מלוה ישינה דמסתמא אילו היה לו עסק עמו לא היה מאמין לו להפקיד בידו וא"כ י"ל דקשיא ליה סיפא דנשבעין לבני עיר דנגד בני עיר לא שייך ספק מלוה ישינה דמסתמא לא היו נותנין לידן וא"כ י"ל בודאי בשאר דוכתי צריך לישבע שאינו ברשותו אף דלא שייך מלוה ישינה י"ל שמא עיניו נתן בו ומבקש לשלם רק שרוצה בגוף החפץ משא"כ בשקלים שהם מעות לא שייך לומר כן וא"ש ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה דתנן שתמהו אמאי לא מוכח מרישא גופא דאינו חייב כו' והוא תמוה באמת דר' יוחנן משני הסיפא ולא הרישא ולפ"ז ניחא דודאי' ברישא י"ל דלגזברין נשבעין שאינו ברשותו דל"ל מיגו דחשיד אממונא די"ל ספק מלוה ישינה שהרי הגזברין באמת לא הפקידו בידם וא"ש אלא דבש"ס משמע ליה דאותה שבועה בעצמה שנשבעין לבני עיר נשבעין ג"כ לגזברין דאל"כ לא הוה דומיא. דנימא לגזברין נשבעין שאינו ברשותו דוקא ולבני עיר ישבעו שלא פשעו וא"כ אי לאו ברייתא הוה מצינן למימר דהבעלים לעולם שוקלין אחרים אלא דמ"מ נשבעין לגזברין מאחר שהגזברין חושדין אותן שמא ברשותן הם וא"כ למה יטריחו לחזור אחר הבעלים וכיון דכבר נשבעין לגזברין שאין ברשותן מאחר שכבר זכו בהם הגזברין ויש להם זכות בשקלים מכח תרומת התרומה שפיר יוכלו להשביען משא"כ בסיפא שלא נתרמה התרומה אין לגזברין עסק עמהם ולאו בע"ד של הגזברין נינהו ולהכי פריך מברייתא דחזינן דבעלים פטורין וא"כ נצטרך לומר דברישא לגזברין היא שבועה אחרת ולבני עיר ג"כ שבועה אחרת וזה לא ניחא ליה להש"ס עכ"פ אין קושיא כ"כ ארבי יוחנן מאי ס"ד ודו"ק

דף נח ע"א בגמרא אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן. לכאורה קשה למה ישבעו ליטול שכרן בטענתם הא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף א"כ הוה ליה כאיני יודע אם הלויתני אף דהבעלים טוענין ספק מ"מ קי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף. מיהו אנן קי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וא"כ י"ל כיון דבודאי נתחייבו הבעלים מתחילת שכירות הוה כאיני יודע אם החזרתי ומ"מ קשה אי נימא באיני יודע אם החזרתי בלא הוה ליה למידע פטור וא"כ מ"מ יהיו הבעלים פטורים דלא גרע מאיני יודע אם החזרתי דפטור ג"כ בלא ה"ל למידע. ונראה די"ל דהא פשיטא אם כבר נתרמה התרומה דראוי שיטלו שכר שהרי נפטרו על ידי שליחותן ואין קשה רק עד שלא נתרמה תרומה שלא הרויחו בשליחותם כלום. ובזה תקשי לימא הבעלים שמא פשעתם או שמא עדיין ברשותם ולא יוציאו מן הבעלים וא"כ י"ל דמהמנינן לשלוחין במיגו דאי בעי שתקי עד לאחר שתרמה תרומה ואם ישתקו יטלו שכרן מן הבעלי בתים ואין לומר דהוה מיגו בשנים דכבר כתב הר"ש במסכתא כריתות דמיגו דאי בעי שתקי אמרינן אפי' בשנים ומכאן סמך לדבריו ולא תקשי מה שהקשה הש"ך למה הוצרך הר"ש לכך דמהך דעדים שאמרו י"ל כיון דאינו מקויים אף אם ישתוק האחד לא יהיה כאן קיום ולפמ"ש ניחא דכאן מוכח דאמרינן אי בעי שתק אף בשנים ואף דהוה מיגו להוציא כבר הוכיחו הפוסקים מהך דכתובות גבי משארסתני נאנסתי דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא וכאן הבעלים טוענין שמא וא"ש. ועפ"ז מיושב דברי הרי"ף שהשמיט הך שקלא וטריא וכתב המרדכי משום דלא נ"מ לדידן בהקדשות וקשה דה"ל לאתויי עכ"פ הך דינא דנשבעין ליטול שכרן דהוא חדוש גדול. ולפמ"ש ניחא דלא שייך לומר שיהיו נאמנין לישבע וליטול רק בהקדש כיון דאית להו מיגו משא"כ בש"ש דעלמא לא מהימן לישבע וליטול כיון דלית ליה מיגו ולק"מ אלא דאין זה מספיק קצת דאכתי נ"מ ביש עדים שנאנס מידן וגם מדברי המרדכי נראה דפטור אפי' נאנס באמת. מיהו י"ל דהא בהא תליא דבעלמא אין לו שכירות אפי' נאנס בעדים דהא אין צריך להאמינו שנאנס וא"כ ע"כ נתרצה בשמירה אף שיפסיד שכרו באונס משא"כ בהקדש דלעולם יש לו נאמנות