מעיני החכמה קסא

שהרי מסתמא לכך לא ביקש לשמור בלא שכר בשביל קבלת האחריות וקמ"ל קרא דאפ"ה פטור וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דס"ל דבדמי אבידה הוה שואל מהך טעמא כיון דבאבידה גופה הוה ש"ש בדמי אבידה שיש לו עוד הנאה הוה שואל וא"כ הכא הש"ש בהקדש כיון שנותנין לו שכר הוה כשואל כיון דבלא"ה הוה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף וקמ"ל קרא דאפ"ה פטור ודו"ק. גם י"ל דקמ"ל ש"ח אינו נשבע שלא שלחתי בה יד דאמרינן בפ"ק שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי ושלא שלחתי בו יד ושאינו ברשותו וא"כ כיון דבשלח יד בודאי חייב דקם ליה ברשותיה דהוה כגזלן וכן אם הוא ברשותו וקמ"ל כיון דלא משתבע עיקר שבועה גם אינך שבועות אינו נשבע דאינן אלא ע"י גלגול כמ"ש התוס' לעיל או דהתורה מיעטה מכל שבועות. ובהכי ניחא קושית הש"ך בח"מ ס"ס ס"ו שהקשה אמאי דמסיק בגמרא שבועה זו תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות והקשה הש"ך לדעת הפוסקים דגם בפשיעה פטור מה טיבה של שבועה זו הרי אפי' יודה שפשע יפטר ומזה ביקש להוכיח כדעת הרמב"ם דבפשיעה חייב. ולפמ"ש לק"מ דצריך לישבע שלא שלחתי בה יד ובזה אפי' בהקדש חייב כיון דשלח בה יד הוה גזלן וקם ליה ברשותיה וכמו כן שאינו ברשותו:

דף נז ע"ב בתוספות ד"ה ש"ח כו' נראה דהה"ד דאינו משלם דאפי' ש"ש כו'. מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל כו' ולא משני כשפשע עכ"ל. כבר תמהו על זה דאכתי מנ"ל דש"ח פטור מפשיעה הא י"ל גם ש"ח חייב בפשיעה ולהכי ליכא לאוקמה בפשע דתקשי רישא למה ברישא אין אחריות שבת עליו וכן דחה בש"ך דברי התוס'. ואפשר לומר דודאי לדידן בלא"ה פשיטא לן דבפשיעה פטור דלמה יתחייב בפשיעה דפושע אינו מזיק ומ"ש הש"ך דפושע מקרי מזיק ומסברא חייב לא נהירא דפושע נראה דלא חשיב רק גורם בעלמא ואיך נאמר שהוא מזיק בידים. מיהו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי שפיר יתכן לקרות לפושע מזיק כיון שהוא גרם ההפסד וא"כ כוונת התוס' במתני' דהה"ד דאינו משלם ואפי' לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי נמי לא משלם כיון דר"ש לא מפליג כלל בש"ח רק בין קדשים שחייב באחריותן וכדי דלא תימא דנקט לשון אינו נשבע משום ר"ש דס"ל לחלק בין חייב באחריותן ס"ל נמי דמשלם בפשיעה וע"ז הוכיחו שפיר כיון דלדידן אפי' נושא שכר אם פשע פטור כדמוכח מדלא מוקי לקמן בפשע ואין לומר דתקשי רישא דהא י"ל דלא אתיא כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"מ בש"ש כיון דיהיב ליה אגרא ס"ד דהוה כאילו קיבל עליו בפירוש אחריות פשיעה עכ"פ יתחייב בפשיעה וע"כ לדידן פשיטא לן דלגמרי מעטיה רחמנא וא"כ ממילא הה"ד לר"ש דאפי' בפשיעה פטור ועיקר רבותא דש"ש פטור אם פשע דאם נתן לו שכר י"ל דחייב בפשיעה דבכה"ג י"ל לכ"ע חייב כיון דנתן לו שכר ופשע כמו שנסתפקו בתשובת מהרי"ק בתחילה. עוד אפשר לומר דכיון דרבה משני לא להפסיד שכרו ופריך ליה מרישא טפי ה"ל לשנויי כשפשע ואפי' תקשי רישא מ"מ י"ל ע"פ מ"ש התוס' לקמן דל"ל לאוקמה בקנו מידו הא בלא"ה מתנה ש"ח להיות כשואל ותירצו כיון דפטור אפי' משבועה לא מצי לאתנויי ואם איתא דחייב בפשיעה לא צריך לאוקמה בקנין כיון דיש עליו חיוב בלא"ה וא"כ היה מרויח שלא היה צריך לאוקמה בקנין אלא ודאי אפילו בפשיעה פטור. ומ"ש התוספות כשפשע היינו משום כיון דמקצת אחריות עליו כשפשע שפיר יכול להתנות להיות כש"ש אלא שזהו דחוק בלשון התוס'. עוד עלה בדעתי לומר אם נימא דס"ל להתוס' היכא דגרועי גרעיה לשמירתו מקרי פשיעה א"כ א"ש דיש פשיעה בש"ש כשמסרו לש"ח וברישא לא מקרי פשיעה כיון דהוא בעצמו ג"כ אינו אלא ש"ח וכן שמעתי ג"כ שמתרצים העולם. אלא דמדברי התוס' לעיל דף ל"ו בד"ה את מהימנת לא נראה כן. ועוד אמרתי דהתוס' לשיטתיה הוכיחו שפיר דבלא"ה ביקש הש"ך לדחות ולומר דברישא אפי' ש"ח אינו כיון דלא נשכר לשבת כלל אלא דקשה מנ"ל להתוס' הך סברא ולכן י"ל דהתוס' הוכיחו כן מן הש"ס דקשה למאי דמוקי בקנו מידו ויש להבין אי קנו מידו גם ברישא יכול להתחייב דהרי יכול לשעבד נפשו ולכן י"ל דאיירי שקנו מידו שיחחייב בדין השומרין וברישא לא הוה אלא ש"ח אלא דקשה לרב יוסף דס"ל דשומר אבידה הוה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף א"כ ברישא נמי למה אין אחריות שבת עליו הא הוה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף ומזה הוכיחו התוספות דלרב יוסף י"ל הא דשומר אבידה מקרי ש"ש היינו משום דאפילו אי לא הוה הך הנאה דפרוטה דרב יוסף הוה ש"ח עכ"פ מהני ליה פרוטה דרב יוסף ואסקיה חד דרגא למהוי ש"ש ובהכי ניחא דבמסכתא ב"ק פרק הכונס דף נ"ו מפרש שני טעמים משום פרוטה דרב יוסף ומשום דרחמנא שעבדיה ובכולה הש"ס סוגיין דטעמא דרב יוסף משום פרוטה דעניא ולפ"ז ניחא דאי לא הוה עליה דין שומר בלא"ה לא הוה מקרי ש"ש מטעם הך פרוטה רק כיון דבלא"ה עכ"פ אינו פחות מש"ח מהני ליה שפיר הך פרוטה לאסוקיה חד דרגא ולמהוי ש"ש וא"כ צריך טעמא דרחמנא שעבדיה דאי לא שעבדיה למהוי ש"ח עכ"פ לא הוה מהני פרוטה דרב יוסף לשויא ליה ש"ש ולכן במלוה על המשכון כיון דבלא"ה ש"ח הוא עכ"פ שפיר מהניא ליה פרוטה דרב יוסף למהוי ש"ש וא"כ מוכח שפיר דאפי' פשע פטור דאל"כ לוקמה בפשע וברישא פטור כיון דאין עליו דין שומרין כלל כיון דמוכח בע"כ הכי מרב יוסף וא"ש והרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק בדמי אבידה הוה שואל והיינו כיון דיש לו הנאה דמצי לאשתמושי בהו וכתבו הטעם כיון דבלא"ה באבידה גופה הוה ש"ש מטעם שכר מצוה אהני והך הנאה למהוי שואל עי' בתוס' לעיל דף כ"ט ומ"ש שם ליישב. וא"כ לא תקשי הך ברייתא לרב יוסף די"ל ודאי הוה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף אלא דבסיפא אחריות שבת עליו כיון דנוטל שכר ובלא"ה הוה ש"ש חייב אפי' באחריות אונסין כמו בדמי אבידה וברישא אין אחריות שבת עליו לענין אונסין אבל ש"ש הוה שפיר וא"כ אין מקום להוכחת התוס' דלוקמה כשפשע דתקשי רישא דמצינן למימר דברישא נמי הוה ש"ח ולא תקשי מרב יוסף דמצי לפרושי לענין אונסין כדפרישית ולכן פסק דבפשיעה חייב והתוס' לשיטתיה שדחו לעיל בפרק אלו מציאות הך סברא דמשום תוספת שכר לא יקרא שואל וא"כ שפיר מוכח מדרב יוסף דברישא לא הוה אפי' ש"ח ודו"ק. ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת שהביא הך ברייתא דהשוכר את הפועל לשמור הפרה בסתם ולא כתב דבקנו מידו דוקא חייב באחריות והוא תמוה. ולפ"ז א"ש דהא בלא"ה כתב במרדכי דאי מוקמינן הך ברייתא בקנו מידו גם הך דבני העיר מצינן לאוקמה בקנו מידו וא"כ שמואל ור"א דלא מוקי הך דבני עיר בקנו מידו תקשי להו ברייתא דהשוכר ולפ"ז י"ל דודאי מצינן למימר דאיירי בפשע וברישא אין אחריות שבת עליו דאפי' ש"ח לא הוה רק י"ל דתליא הך סברא בפלוגתא דרבי ורבנן בב"ק דף מ"ז בכונס שורך ברשותי דלרבי אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור ולהכי לא מקרי שומר בשבת שהרי לא קיבל עליו לשמור בשבת ואפי' ש"ח אינו משא"כ לרבנן דס"ל בכונס שורך ברשותי בסתמא חייב כדין שומרין א"כ לא גרע מכונס שורך דעכ"פ ש"ח הוה גם ברישא וא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דבפשיעה חייב בהקדשות לא קשיא די"ל דאתיא כרבי דהכי קי"ל ושפיר י"ל סיפא מיירי בפשע וברישא אפי' פשע פטור דלא הוה שומר כלל אלא דהרא"ש הוכיח שם דרבא ס"ל כרבנן ולדעת הרמב"ם י"ל דגרס התם רבה ואין הלכה כבתראי רק מאביי ורבא ואילך וא"כ כאן דרמו ליה לרבה לשיטתיה דס"ל כרבנן לא ניחא ליה לאוקמי ברייתא דלא כהלכתא ולהכי מוקי בקנו מידו דל"ל בשפשע דא"כ גם ברישא חייב ואע"ג דמבעיא לן אי קיבל עליו נטירותא דמעלמא וא"כ י"ל ברישא אין אחריות שבת עליו בנטירותא דאתי מעלמא י"ל דגם לרבה מספקא ליה ולא מוקי הכי דלא תפשוט הבעיא משא"כ שמואל לשיטתיה דפסק כרבי בלא"ה יש לפרש ברייתא לענין פשיעה וברישא פטור אפי' בפשיעה דאפי' אמר לו כנוס שורך ברשותי אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור וכאן לא קיבל עליו כלל בשבת כיון דאין נותנין לו שכר שבת וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק ג"כ כרבי לא צריך לאוקמה בקנו מידו די"ל דמיירי בפשיעה וברישא פטור אפי' מפשיעה ולק"מ ודו"ק. ועוד נראה לפרש בלשון התוס' דודאי פשיטא להו דקרא ממעט להו מדין תשלומין ולא מדין שבועה לחוד אלא דלא דייק להו לישנא דמתני' דנקט אינו נשבע. ואף שכתבתי במשנה ליישב דאינו נשבע ליטול שכרו. מ"מ בס"ד תקשי דלא אסיק אדעתיה דמיירי ליטול שכרו. או ס"ל כמ"ש לקמן דלדידן לא שקיל בשבועה השכר וא"כ היה אפשר לומר דודאי ש"ח פטור אף מפשיעה והא דנקט אינו נשבע היינו משום דקאי נמי אהקדש והקדש בחנם נמי מקרי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף דשכר מצוה ואי נימא דש"ש חייב בפשיעה גם בהקדש בחנם חייב בפשיעה מטעם פרוטה דרב יוסף ולהכי נקט לישנא דאינו נשבע דבהקדש משכחת תשלומין כיון דהוה ש"ש. ואין לומר לפ"ז היכא ממעטינן ליה מקרא דרעהו הא פשיטא להו דקרא דש"ח נמי ממעט תשלומין י"ל דקרא מיירי בשומר חנם ממש ואפי' נימא דבהקדש שייך לעולם פרוטה דרב יוסף י"ל דקרא ממעט היכא דלא הוה רק ש"ח ממש דומיא דהדיוט והיינו היכא שהתנה בפירוש שלא ישתעבד בשביל פרוטה דרב יוסף וא"כ אינו ש"ש ואין לומר א"כ קיבל בפירוש שמירת ש"ח עכ"פ דהא ליתה דאפי' תנאי לא מהני בלי קנין ועוד כיון דבהקדש פשיעה בש"ח פטור כי נימא דבש"ש חייב ממילא בקיבל בפירוש שלא יהיה ש"ש הוה כקיבל לפטור מפשיעה נמצא לפ"ז לא הוצרכו התוס' לבאר רק דש"ח פטור דלא נימא דבהקדש הוה כש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף וממילא לדידן בש"ש יתחייב ג"כ בפשיעה וע"ז כתבו דאפי' ש"ש ממש שנוטל שכר והוא ש"ש אליבא דכ"ע פטור מפשיעה וזה הוכיחו שפיר מלקמן דלא מוקי בפשע ואין לומר א"כ רישא נמי דנהי דלמסקנא דמוקי בקנו מידו לא תקשי דלהוי גם ברישא ש"ש די"ל כיון דלא הוה ש"ש רק מטעם פרוטה דרב יוסף לא נשתעבד רק כשיטול שכר ממש דכיון דבלא קנין לא מהני ונהי דקנו מידו להשתעבד בקנין י"ל דלא יועיל הקנין זרק על מה שיטול ממש דמסתמא לא שיעבד נפשו רק בשביל קיבול שכר ממש ומפרשי כפרש"י לקמן שקנו מידו שאם יקלקל שמירתו כו' וא"כ י"ל דאין בכלל זה רק כשמקבל שכר ממש ולק"מ לרב יוסף. מ"מ קשיא להו מאי מותיב לרבה כיון דלרבה לשיטתיה לא ס"ל שכר מצוה כלל ממילא י"ל דמיירי כשפשע ולא תקשי רישא דפשיטא בש"ח ודאי פשיעה פטור וע"כ אינו נשבע לאו דוקא ודו"ק. כל הנ"ל כתבנו בדרך פלפול בטעם