מעיני החכמה קס

במלוה אינה מקודשת ולכן נדחקו לפרש דכאן מיירי בהנאת מחילת המלוה. ולדברי הרמב"ם שמפרש פירוש אחר בהנאת מחילת מלוה ודחה פירוש רבותיו א"כ ליכא לתרוצי הכי ולכן כתבו שהרמב"ם דחה הסוגיא דקדושין דמשוה מכר לקדושין מקמי סוגיא דהכא דמוכח דבמכר קנה ודוחק לדחות סוגיא ערוכה. וגם קשה למה נקט דמי שור בפרה ולא נקט חוב סתם. ולכן היה נלענ"ד ליישב דודאי בעלמא קאמר שפיר דבמלוה לא קני כמו שאינה מתקדשת במלוה דאין לחלק בין מלוה לקדש בה או לקנות בה ולכן אמרינן התם אמאי קנה במכר משום דלהוצאה נתנה וא"כ לא יהיב מידי וא"כ י"ל כיון דהכא איירי למ"ד מעות קונות ומשיכה אינה קונה מן התורה אלא דרבנן תקנו שמשיכה יקנה וא"כ כי משך מתחילה השור קני ליה מדרבנן ומן התורה לא קני כלל במשיכה וא"כ עדיין השור ברשות מוכר מן התורה ואע"ג דקני ליה מדרבנן מ"מ עדיין אינו שלו לקדש בו אשה מן התורה כמ"ש רי"ו במעמד שלשתן דאינה מקודשת רק מדרבנן וא"כ האי דקני במשיכה נמי מדרבנן הוא ומן התורה לא קני לקדש בו אשה וכן נראה מפרש"י לקמן דף מ"ח וא"כ כי חזר והחליף דמי שור בפרה א"כ שפיר קני ליה להשור מן התורה ג"כ דאף דמן התורה לא קני ליה דמטעם משיכה אינה קונה מן התורה א"כ הוה כאילו השור עדיין ברשות מוכר. מ"מ השתא שמקבל עליו ליתן לו פרה בעד השור א"כ רוצה שיתנו לו הפרה בעד השור ואף אם לא קנה השור קודם מ"מ קני ליה השתא במה שהשור עומד ברשות בעל הפרה. וברשות המופקדין אצלו מיד שקיבל אצלו קני א"כ קני שפיר להשור מטעם חליפין לפמ"ש התוס' דשור ופרה חיים מקרי כלי וא"כ במה שמקבל עליו ליתן לו הפרה בעד שורו שברשותו שפיר הוה חליפין גמורין מן התורה שהרי השור עומד ברשות בעל הפרה וא"כ לא דמי למלוה בעלמא שאינו נותן לו כלום. משא"כ הכא שפיר קני ליה מן התורה מטעם חליפין אלא דמטעם חליפין לא מצינן לפרושי כיון דרישא שא מיירי במטבע לא מצינן לפרושי סיפא בכלי ולהכי צריך לפרש רישא בענין אחר שגם במעות יקנה והיינו במלוה ולא דמי למלוה בעלמא דהתם לא יהיב ליה כלום. משא"כ הכא כיון דהשור ברשותו שפיר קני ליה להפרה בדמי השור ואף דמדרבנן כבר קנה השור במשיכה וה"ל מלוה מ"מ בחליפין אלו מרויח שקונה השור מן התורה ושפיר מהני הקנין ולא דמי למלוה. וזהו לשיטת התוס' דלא מתרץ רק בס"ד ושור ופרה חשיבי כלים אבל לפרש"י שפירש דשור ופרה מקרי פירא ליכא לפרושי הכי דא"כ גם עכשיו במאי קני השור מן התורה עכ"פ לשיטת התוס' הדבר נכון כמ"ש כדי ליישב שלא יהא סתירה בסוגיות. ועוד נ"ל ליישב דהא בלא"ה קשה למה נקט דוקא מלוה הבאה מחמת מכר ומדברי הרמב"ם נראה דדוקא בכה"ג מקרי מלתא דלא שכיחא וקני במעות ולכן היה נ"ל דדוקא בכה"ג קני במכר לו השור ונתחייב לו בדמיו. וא"כ נהי דמשיכה קונה מ"מ הא קי"ל בעייל ונפיק אזוזי לא קני כדאיתא בח"מ סימן ק"צ וא"כ אף שמשך השור עדיין לא נגמר הקנין שהרי אם עייל ונפיק אזוזי לא קני וא"כ במקבל עליו ליתן פרה בשור אז הוא שנגמר הקנין וא"כ הוי ליה כאילו נותן לו עכשיו השור ולא דמי למלוה בעלמא כיון דלהוצאה נתנה וכבר היא ברשותיה לגמרי נמצא שאינו נותן לו כלום משא"כ הכא שבזה שנותן לו הפרה מרויח קניית השור א"כ לא דמי למלוה מאחר שע"י זה שמקנה לו הפרה קונה השור קני שפיר שהרי נותן לו בזה במה שקונה השור ולכן בעינן דוקא בכה"ג בהחליף דמי שור שנתחייב לו דמים בעד השור ואילו לא התרצה ליתן לו הפרה עדיין היה אפשר שהיה צריך להחזיר השור. משא"כ במלוה דעלמא לא קני כסוגיא דקדושין. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל אמאי מטבע נעשה חליפין הא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. ולפ"ז אפשר לומר דאכתי מסר נפשיה שאם נשרפו לא יוכל לתבוע הדמים מן הלוקח דיכול לומר לו מאן לימא לן דלא הוה מוכר עייל ונפיק אזוזי וא"כ כי יהיב ליה המטבע לקנות בה מ"מ צריך ליתן המעות שאינו נותן לו המטבע רק לקנין בעלמא א"כ לא שייך שיתחייב לשלם אם יאנסו החטין מיד המוכר כיון דאפשר דהוה עייל ונפיק אזוזי. ועוד נ"ל דאפשר לומר דבמלוה בעלמא לא קני משום דלא יהיב ליה מידי משא"כ בבאה מחמת מכר כיון דקי"ל במוכר סחורה מחוייב לטפל ולסלקו במעות וא"כ קני בהאי הנאה

בגמרא תנן כל המטלטלין קונין כו' ואמר ריש לקיש אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ויש לדקדק לפי הך דיעה שמביא רמ"א בח"מ סימן ר"ב בהקנה דבר שאינו נקנה בקנין עם דבר הנקנה בקנין אמרינן מיגו דחל הקנין אהא חל נמי אהא א"כ י"ל כיון דהכא נותן לו גם הכיס והכיס הוא כלי ואפי' אין בו שוה פרוטה הא קי"ל לקמן קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ וא"כ מיגו דקונה בכיס הכיס של שני קונה נמי המעות וכמו כן באידך שנותן לו ג"כ הכיס קונה ג"כ עם הכיס הכיס וגם המעות. וצ"ל להך דיעה דדוקא בנותן לו קנין סודר לקנות מטבע ושאר מטלטלין. משא"כ הכא דמחליף כיס מלא מעות בכיס מלא מעות מסתמא שיקנה כיס בכיס ומעות במעות. מיהו לפום פשטא אי לא נימא כדברי רמ"א וכפי פשוטו שאינו מועיל אף שמקנה לו דבר הנקנה מ"מ לא יוכל לקנות הדבר שאינו נקנה א"ש בפשיטות ועפ"ז יש ליישב שינויא דש"ס דמשני בדינר אנקא ואניגרא והקשו התוס' לעיל לפרש"י שסובר דמטבע לא חשיבא כלי א"כ גם באנקא ואניגרא איך יקנה וכן אקשה בעל המאור על דברי הרי"ף שהביא הך תירוצא דלדידן דקי"ל פירי לא עבדי חליפין צריך לפרש במתני' כל הכלים המטלטלין ולפמ"ש לק"מ דודאי י"ל דהכיס חשיב כלי וא"כ כל אחד קונה בכיס שלו הכיס והמעות של שני אלא דמטבע ממש אינו נקנה בחליפין וא"כ אי אפשר שיקנה בכיס המעות דמטבע אינו נקנה ג"כ בחליפין משא"כ למאי דמוקי באנקא ואנגרא דלאו מטבע הוא אף דלאו כלי הוא מ"מ פירי מקני בחליפין וא"כ שפיר מצי לקנות בכיס האנקא ואניגרא של שני ולא קשה מידי. מיהו לפרש"י כאן שפירש ד"ה ואפי' וע"כ בחליפין קאמר דבתורת דמים מעות לא קני וא"כ למאי דמשני דאיירי באנקא ואניגרא י"ל לריש לקיש ניחא דאיירי בחליפין דריש לקיש ס"ל פירי עבדי חליפין ולדידן איכא לפרושי בתורת דמים כדמפרשינן לעיל יש דמים שהן כחליפין וא"כ בלא"ה א קשה לדידן דקי"ל דפירי לא עבדי חליפין

דף מז ע"א בגמרא והכא במאי עסקינן דא"ל חמור בפרה וטלה כו'. ויש לדקדק דאכתי נימא דהפרה הוה כמו סודר כפמ"ש התוס' לעיל דפרה חיה מקרי כלי וא"כ כיון דמשך הפרה שהוא כלי יקנה בה החמור כמו בסודר ושוב יקנה בעל החמור הטלה בחמור שהוא ג"כ כלי וצ"ל שאין דעתו לקנות הטלה שיהיה ברשותו עד שיבא לרשותו ממש ובסתמא במחליף בפרה וטלה דעתו שיהיה החליפין דוקא כשימשך הדבר שמחליף לו לגמרי ולכן לא מקרי משיכה מעלייתא. ולפ"ז אם פירש שיקנה בפרה החמור בתורת סודר ובחמור שמקנה לו יקנה הטלה בכל מקום שהוא שפיר הוה משיכה מעלייתא. ובהכי ניחא לדעת הג"א דדוקא פרה וחמור הוי כלים שעומדים למלאכתן משא"כ טלה לא חשיב כלי וא"כ קשה אמאי קאמר דלא משך הטלה אפי' משך גם הטלה לא הוי חליפין כיון דטלה פרי הוא. ולפ"ז ניחא דמ"מ כיון דהפרה כלי שפיר קני בפרה לחודה החמור. ולהכי צריך לאוקמה בלא משך דוקא

ד' נו ע"א במשנה ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם יש לדקדק לפ"ד הפוסקים דש"ח פטור אפי' מפשיעה א"כ קשה פשיטא דאינו נשבע דאפי' יודה שפשע לא ישלם דבשלמא לדעת הרמב"ם דס"ל דאם פשע חייב לשלם י"ל דקמ"ל אינו נשבע שפשע אע"פ שאם יודה שפשע יתחייב לשלם אבל לפוסקים החולקים קשה. דאין לומר דקמ"ל דאינו נשבע דלקמן ממעטינן מדכתיב רעהו וא"כ היה אפשר לומר דדוקא משבועת שומרים מעטיה רחמנא. משא"כ משבועה שע"י כפירה והודאה לא נתמעט ומ"מ אינו נשבע אף ע"י כפירה והודאה דהא אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דלהימן במיגו דאי בעי כפר בכל ומשני דאין אדם מעיז וא"כ בהקדשות אף ע"י כפירה והודאה אינו נשבע דנאמן במיגו דכופר הכל והיינו שיטען נאנסו ובנאנסו ליכא רק שבועת שומרין ומשבועת שומרין פטריה רחמנא דהא ליתא דודאי דברים שאין נשבעין עליהן אפי' ע"י כפירה והודאה נמי אין נשבעים עליהם. ומ"מ י"ל דקמ"ל דהא ע"י גלגול ודאי נשבעין כמו בקרקעות דנשבעין ע"י גלגול א"כ בכולהו נשבעין אגלגול וא"כ י"ל אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה רק דוקא מיגו דהעזה לפטורי משבועה לא אמרינן וא"כ בשומרין אפי' איכא כפירה ונתחייב לו שבועה ממקום אחר וצריך לישבע ג"כ אהנהו ע"י גלגול י"ל כיון דיכול לטעון נאנסו מהימן על הגלגול במיגו דנאנסו דבנאנסו ליכא העזה וקמ"ל שפיר דאינו נשבע אפי' ע"י גלגול דאם יטעון נאנסו לא יוכל לגלגל עליו לפמ"ש התוס' לקמן בפרק השואל דאין מגלגלין כשתובע טוען שמא וקמ"ל שפיר דאינו נשבע כלל כיון שהוא שומר אף ע"י כפירה ואף שמגלגל עליו מ"מ נאמן במיגו דנאנסו כיון דאם יטעון נאנסו לא יוכל לגלגל עליו דהוה טענת שמא והרמב"ם לשיטתיה ס"ל מיגו לפטורי משבועה לא אמרינן וא"כ קשיא ליה למה נקט אינו נשבע אלא ודאי דפשיעה חייב אף בהני ודו"ק. עוד י"ל ע"פ דקדוק הלשון דבמתני' נקט ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם דבלא"ה קשה לכאורה היכא משכחת לה ש"ח בהקדש ניהוי שומר שכר מטעם פרוטה דרב יוסף דאי מתרמיא ליה עני לא יהיב ליה דעסוק במצות שמירת הקדש ולכן י"ל ע"פ מה דאיתא לקמן בגמרא דש"ש נשבעין ליטול שכרן וא"כ בש"ש לא שייך למיתני אינו נשבע דמשכחת לה שבועה בש"ש כדי ליטול שכרו אם מבקש שכרו. משא"כ בש"ח לא משכחת ביה שבועה כיון דאין לו ליטול כלום וא"כ שפיר קרי ליה ש"ח דאע"ג דשייך ביה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף,. מ"מ כיון דאינו נוטל כלום שייך ביה שפיר אינו נשבע כיון שעכ"פ אין לו מה ליטול וא"ש. אלא דקשיא בגמרא דיליף לש"ש פטורא מקרא הא בלא"ה כיון דכתיב רעהו בש"ח למעט הקדש אע"ג דבהקדש הוה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף א"כ מוכח דאפי' ש"ש פטור. ואפשר לומר דס"ל כיון דבלא"ה קי"ל דניחא ליה לאינש למעבד מצוה אפי' בממוניה א"כ בודאי הכא היה שומר גם בחנם כיון דניחא ליה למעבד מצוה ומה שאינו מתרצה רק בקבלת שכר דוקא מסתמא הוא בשביל קבלת אחריות שאינו רוצה להתחייב באחריות בחנם וא"כ הוה כקיבל אחריות בפירוש