מעיני החכמה קנח

התוס' הא י"ל דרב נחמן יתרץ כל הנישום כמו שהוא לפי האמת ולא אתי למעוטי מטבע דאדרבה מטבע עדיפא ולא בעי שומא אבל שאר מילי בעי שומא. ונראה דלדעת ר"ח י"ל דמשום הך טעמא גופא מטבע אינו נעשה חליפין דהיינו דכיון דחליפין בעי שומא א"כ צריך להיות דמיו ידועין ומטבע הוי כאין דמיו ידועין שהיום היא שוה כך ולמחר פוסלה המלך וא"כ לא נאמרו דברי ר"ח רק למ"ד אין מטבע נעשה חליפין דבעינן דמיו ידועין משא"כ למ"ד מטבע נעשה חליפין כ"ש דלא בעינן דמיו ידועין וא"כ כ"ש דא"ש טפי לשיטת ר"ח דמדמתרצינן כל הנישום דבעי שומא א"כ כ"ש דמטבע אינו נעשה חליפין א"כ בע"כ להך מ"ד דנעשה חליפין צריך לשנות כל הנעשה וא"כ ע"כ דס"ל דפירי עבדי חליפין וכדכתבו התוס'. ובהכי ניחא דמקשינן לעיל לקנינהו נהליה אגב סודר ומאי קושיא לוקמה שאין שם מי שבקי בשומא לדעת שיווי הסודר ובהכי ניחא כיון דשם מקשינן לרב פפא דקאמר דמטבע נקנה בחליפין מידי דהוה אפירא ואי אמרינן דחליפין בעי שומא א"כ לא דמי לפירא דפירא בעי שומא וכאן כיון דצורתא עבידא דבטלה לא שייך בה שומא אע"כ דלא איכפת לן בהא ולהכי פריך שפיר ורב פפא דאמר לעיל צורתא עבידא דבטלה היינו לבתר דהדר ביה מיהו הרמב"ן כתב דר"ח לא אמר בחליפין של קנין סודר רק בחליפין של שוה בשוה דלא סמכא דעתיה עד שידע שווי החפץ והרמב"ן הקשה על ר"ח מהא דקי"ל בקדושין דשיראי לא צריכי שומא. ולכאורה היה נראה לחלק דבשלמא בקדושין דף ז' מתקדשת אפי' בפרוטה וא"כ דעתה להתקדש במה שיהיה שאין כונת הקדושין עיקר בשביל הכסף משא"כ כאן דלאו בשופטני עסקינן דמסתמא רוצה שיהיה שוה אלא דקשיא על חילוק זה מאי דמייתי רב יוסף מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכנים כו'. אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא ומאי קושיא הא בעבד מקנה עצמו בשביל החפץ וא"כ צריך לדעת שווי החפץ וי"ל לזה דמ"מ בנותן לו בתורת עירבון לקנות בעלמא לא דמי לחליפין מאחר שבלא"ה צריך להשלים לו מה שקצב עמו ואינו נותן לו רק לעירבון וקנין בעלמא וא"כ אין כונת הכסף שיקנה עצמו לגמרי בשביל כסף זה רק שעיקר כונתו בשביל מה שקצב עמו להשלים לו ודמי לקנין סודר קצת. ובהכי ניחא דמשני בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין וכבר כתבו התוס' שם דעבד נקנה בחליפין וצריך לחלק ביניהם אבל לפי דברי ר"ח ניחא דלמאי דמשני שפיר משני כדס"ד מעיקרא דטעמא משום דלא קייצי אלא דתירץ לו דמיירי בחליפין ובכסף נקנה אע"ג דאין מטבע נעשה חליפין הוא נקנה מטעם מעות. משא"כ בתבואה וכלים אם מקנה עצמו חליפי התבואה והכלים לא מהני בלא קייצי וא"כ אדרבה משם סייעתא לפר"ת ועיין בסמוך

בתוס' ד"ה ולרב נחמן כו' וא"ת ולפיר"ת לוקמיה בחליפין שוה בשוה פיר"ת מבואר לקמן דף הסמוך בד"ה גאולה דיליף לה מקרא דתמורה ולכאורה קשיא לי על שיטת ר"ת מן הש"ס דקדושין דף ח' שהבאתי לעיל בסמוך דמפרש בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין ופריך לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר ומאי קושיא הא י"ל דצריך קרא למעוטי חליפין של שוה בשוה דהיינו שנותן לו בעד כל שכרו תבואה וכלים בתורת חליפין דהוה חליפין של שוה בשוה. ונראה דלר"ת דיליף חליפין מקרא דתמורה לא שייך רק פירי בפירי שמיד נכנס פירא זו תחת פירא זו שזהו לשון תמורה היא. משא"כ בעבד דלא קני ליה רק למעשה ידיו וליכא רק שעבודא בעלמא לא שייך לומר שנכנס העבד תחת החליפין. ואע"ג דאמרינן בקדושין דף ט"ז דעבד עברי גופו קנוי היינו דוקא בנמכר לישראל אבל לא בנמכר לנכרי וקרא דמכסף מקנתו בנמכר לנכרי כתיב. ועפ"ז י"ל החילוק שכתבו התוס' דעבד כנעני נקנה בחליפין היינו משום דגופו קנוי. משא"כ עבד עברי הנמכר לנכרי. ולפ"ז אפשר דבנמכר לישראל גם עבד עברי נקנה בחליפין כיון דגופו קנוי שייך ביה חליפין משא"כ בנמכר לנכרי דנכרי לא קני ליה לישראל אלא למעשה ידיו וליכא רק שעבודא בעלמא ומעטיה קרא דאינו נקנה בחליפין כיון דלא קני גופו כדאיתא ביבמות דף מ"ו אלא שעדיין צריך עיון כיון דקי"ל שוה כסף ככסף וא"כ אמאי לא יועילו בנותן לו תבואה וכלים עכ"פ מטעם שוה כסף שהוא ככסף לכל מילי לקדושין ומקח וממכר וראיתי בספר פני יהושע האריך בזה לומר דחליפין של שוה בשוה מהני נמי מטעם מעות קונות מן התורה ושוה כסף ככסף ולא הבנתי דבריו דאם מטעם שוה כסף ככסף ל"ל שוה בשוה הא בפרוטה אחת יכול לקנות כל המקח והה"ד בשוה פרוטה דשוה כסף ככסף גם יקשה מקידושין שם למה לא יקנה בחליפין כיון דקי"ל דהוה בכליו של קונה ושוה כסף ככסף א"כ יקנה מטעם מעות. ואפשר לומר דהא דקממעט חליפין היינו משום דס"ל כרב נחמן דס"ל פרק השותפין דסודר קני ע"מ להקנות הוא וא"כ חליפין לא דמי לכסף שהרי צריך להחזיר לו הסודר משא"כ אם נותן לו הפירות לגמרי קני מטעם שוה כסף ככסף והא דלא קאמר דאינו נקנה בתורת חליפין שהם לחלוטין שנותנם לו לגמרי די"ל דפשיטא לן דהני חליפין ככסף הם דשוה כסף ככסף. מיהו קשה הא הכא משמע דמוקמינן יש דמים שהם כחליפין דהחליף שור בדמי פרה משמע דבחליפין דשוה בשוה לא קני אפילו לרב נחמן דס"ל מעות קונות ואמאי לא מוקמינן כפשטיה דהחליף שור בפרה וכיון דנותנו לו לחלוטין שפיר קני מטעם מעות ושוה כסף שהוא ככסף וגם נשרפו חטיך בעליה לא שייך למיגזר הכא כמ"ש בנימוקי יוסף דאם נימא שלא יקנה במשיכת הפרה יאמר נשרפה פרתך וא"כ אוקמוה אדינא ופשטא דסוגיא משמע דבהחליף שור בפרה לא קנה מטעם מעות רק בדמי שור דוקא וגם ל"ל לר"ת לשוה בשוה הא אינו שוה בשוה נמי קני מטעם כסף כמו שוה בשוה. מיהו בסוגיא אפשר לומר דמה"ת ודאי הני מטעם שוה כסף למ"ד מעות קונות מה"ת רק אחר שהפקיעו קנין מעות שלא יקנה גם בשוה כסף אינו קונה מטעם כסף דלא שייך להעדיף ששוה כסף יהיה לו מעלה יתירה מכסף ועוד דלא שייך שיתקנו חכמים שלא יקנה בכסף ובשוה כסף יקנה דא"כ לא מתקיימא תקנת חכמים ולכן הפקיעו שגם בשוה כסף לא יקנה. ואף דלא שייך ביה הך גזירה בחליפין כמו שכתב נימוקי יוסף דאם נימא שלא יקנה יאמר זה שמשך נשרפה שלך בעליה מ"מ לא היה כח ביד חכמים ליתן לשוה כסף מעלה יותר מכסף ולכן הפקיעו שגם בשוה כסף לא יקנה רק אם יש שם אחר עליו שהוא חליפין שפיר קני ולהכי מוקמינן בהחליף דמי שור בפרה דבכה"ג מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. ועכ"פ נדחין בזה דברי בעל פני יהושע שביקש לקיים פיר"ת דשוה בשוה מועיל מטעם מעות דהא ליתא דמטעם מעות מועיל אפי' אינו שוה בשוה כל שנותנו לחלוטין ושוה כסף ככסף. מיהו שיטת בעל המאור באמת כן היא דמפרש יש דמים שהם כחליפין היינו כל דמים שבעולם בין דמי פירות ובין דמי כלים שהחליף זה בזה ועשאם דמים כיון שזכה כו'. ונראה מדבריו החילוק בין חליפין שהם סתם ולא נתן לו בתורת דמים דההיא חליפין מקרי ופירי לא עבדי חליפין. משא"כ בנתנם לו בתורת דמים קנה וכן פירש בהך ברייתא דלקמן גבי החליף חמור בפרה וטלה שעשאם דמים. ומה שהקשה הרמב"ן דבכה"ג הוי דמים ולא קנה כבר נתיישב מתוך דברינו די"ל דהמאור ס"ל דבכה"ג לא שייך נשרפו חטיך כיון דמקנה לו מטלטלין במטלטלין ואם לא יקנה המושך יאמר לזה שמשך הימנו נשרף שלך לכן אוקמוה אדאורייתא אלא דבגמרא גופיה לא נקט האי טעמא רק משום דלא שכיח ומ"מ אין קושיא על המאור די"ל דבכה"ג נמי לא מקרי שכיח ולהכי לא שייך ביה לומר לא פלוג. אלא שקשה לי להבין בדברי בעהמ"א מאי נ"מ בשם אותן דמים לבין לא שם אותן דמים דהא דמים הוי אע"ג דלא שיימנוהו דהא קי"ל דשיראי לא צריכי שומא והקושיא שהקשה הרמב"ן על פיר"ח היה לו להקשות על בעל המאור ומ"ש לעיל לתרץ לדברי ר"ח לא שייך לדברי בעל המאור ותימא על הרמב"ן איך לא נרגש מזה וצ"ע לכאורה. ואולם בתר עיון נראה סברת בעל המאור דהא דמעות קונות מן התורה ומשיכה אינה קונה וצריך להסביר ג"כ כיון דשוה כסף ככסף אמאי לא יקנה במשיכת החפץ המעות ועמ"ש לקמן בס"ד ולכן נראה דודאי מסברא כיון דהחפץ והמטלטל ברשות מוכר ואין המוכר מוכרו רק בשביל שרוצה במעות אין המטלטל יוצא מרשות המקנה עד שתגיע לו ההנאה שבעבורה הוא מקנה ולכן אם משך הלוקח ולא נתן מעות לא קנה שהרי לא הגיע למוכר ההנאה שבעבורה מוציא הדבר מרשותו ולכן אמרינן דעדיין הדבר נשאר ברשות מוכר כמקדם. משא"כ בנתן מעות הרי כבר הגיע לו הנאת המכירה שמקנה ושפיר יוצא המטלטל מרשותו ואין לומר איך יצאו המעות מרשות לוקח ויאבד הלוקח הנאת מעותיו בטרם בא המטלטל לידו דהא ליתא שהרי המעות אין עומדין להנאה שמגופן כי אם הנאת חילופן ר"ל מה שקונין בהם וכיון דמעות קונות הרי כבר הגיעה לו הנאה ההיא ולא איבד כלום מהנאת מעותיו. ומעתה נראה בודאי כפי פשט הסוגיא דאע"ג דשוה כסף ככסף מ"מ בחליפי חפץ בחפץ או פירי בפירי לא שייך לומר בו שיקנה מטעם מעות קונות דשוה כסף ככסף וכמו שביקש גם בעל ספר פני יהושע לומר בזה וכאשר עלה גם בדעתי בתחילת הרעיון דהא ליתא דבחליפין כל אחד מוכר מקרי שמאבד הנאת חפץ או מטלטל שלו ועדיין לא הגיעה לו הנאה שמקנה שבעבורה מחליף מטלטל שלו ולא דמי למעות שאין עומדין להנאה של גופן כי אם לקנות בהם והרי כבר הגיעה לו הנאה זו אבל בחליפין לא שייך לומר שהרי הגיעה לו הנאה שקונה חפץ של השני שאין מאבד הנאת חפץ שלו שהיה לו בו הנאה בשמוש גופו שהי' כבר בידו להשתמש בו בטרם תבא ההנאה אחרת לידו ממש די"ל שאין רצונו לאבד הנאת חפץ שלו עד שיבא ממש לידו החפץ המוחלף שאי אפשר לו לאבד הנאת גוף החפץ בשביל הנאת קניית החפץ בטרם שיבא לידו החפץ שכנגדו דכל חליפין אינם רק בשביל הצטרכות הלוקח לחפץ המוחלף ואינו מאבד הנאת חפץ שלו בטרם תבא לידו הנאת החפץ המוחלף ואינו דומה למעות שלא איבד בהם הנאה של כלום כיון שאין עומדין רק לקנות והרי כבר קנה בהם ולהכי אי מעות קונות אם בא להחליף פירות בפירות מידי דלא מקנו בחליפין אינו קוצה עד שימשכו גם שניהם שכבר כל אחד הנאתו בידו ולא בענין אחר ובכה"ג ודאי קנה דלא גרע ממתנה כמ"ש התוס' בע"ז דף ע"א דמקני במשיכה לחודה כיון דליכא מעות והוא מובן לפי הטעם שאמרנו שזה שמקנה ההנאה של טלטל שלו בחנם ודאי פשיטא דקני במשיכה לחודה. ומעתה לא יקשה עלינו שוב מהא דקי"ל בקרקע וקדושי אשה וקניית עבד דשוה כסף ככסף אל דמי