מעיני החכמה קנג

ודאי אם נתן לו ארנקי ליטול ממנו דינר אין סברא שיתחייב בכל הכיס בכל הדינרים שהם דברים נפרדים אין סברא לחייבו על הכל באונסין אם לא מסברא דניחא ליה בשמירה של כל הכיס ואין חילוק בין צריכה חסרון רק בשמן ובשאר משקין דלא ניחא ליה דלהוי בסיס ובמשקין שהכל חבור א' שייך למימר שנהנה מכל הדבר והוי כשאל כלי להנאה מועטת שאפ"ה הוי שואל וחייב באונסין על כל הכלי שהכלי חבור א' משא"כ בדינר אי לאו סברא דניחא ליה נטירותא דארנקי אין סברא לחייבו על מה שהיה דעתו ליטול מקצת על כולו. ודברי הרמב"ם נכונים דמשמע ודאי שפירש בעיא דר"א אליבא דהלכתא. דלדידן דקיי"ל ש"י אינה צריכה חסרון ליכא נ"מ בבעיא דר"א א"ו כדברי הרמב"ם דכיון שאין הכל גוף א' אפי' למ"ד אינה צריכה חסרון אין מחייבו כשבא ליטול מקצת כשכל א' נפרד ועיין בראב"ד שיש לו שיטה אחרת וצ"ע לדידיה ההפרש בגמרא לעיל דף מ"א בין נטלה ע"מ לגוזלה או ע"מ לשלוח בו יד

הזהב פרק רביעי מח"ק סוגיא דמטבע נעשה חליפין

דף מה ע"ב בגמרא אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעש' חליפין כו' למאי דמשמע בכולה סוגיין היינו לענין שאם נתן למוכר המטבע קונה בו המקח וא"כ צריך לפרש לשון נעשה חליפין דכיון שקונה בו המקח א"כ נעשה המטבע חליפי המקח אלא דיש לדקדק דטפי הול"ל עושה חליפין. ונראה דאי הוה אמר עושה חליפין הי"א חשיבות המטבע הוא משום דד"ת מעות קונות א"כ הדין בכל מעות שקונה בהם מקח שקונה חליפי המטבע וכיון דיש לו חשיבות לענין מעות שקונות אלא דחכמים גזרו שלא יאמר נשרפו חיטך בעליה ובחליפין לא שייך למגזר א"כ י"ל לכך הוא עושה חליפין דאף שלא יהיה בתורת חליפין מעיקר הדין מ"מ י"ל דבכה"ג אפי' מעות היו קונין וא"כ עיקר החשיבות הוא מכח שדין כל מעות עושין חליפין מן התורה מטעם מעות ולכן בכה"ג דיהבה ליה בתורת חליפין קני אפי' מדרבנן ולהכי קאמר נעשה לומר שהדבר הנקנה תופס למטבע במקומו א"כ אינו מדין מעות קונות שהוא שהמעות תופסין המקח אלא מדין חליפין שהמקח תפס המעות. אלא דאכתי קשה כיון דקאמר בגמרא רב ולוי ולא מסיימי ואי נימא דלוי ס"ל מטבע נעשה חליפין ולוי סבר לקמן דחליפין הוא בכליו של מקנה א"כ קשה דהול"ל עושה חליפין דל"ל דחשיבות מטבע מטעם מעות דכיון דהמקנה נותן לקונה לא שייך בו תורת מעות דכאו המקנה נותן לקונה ובמעות בעינן שהקונה יתן למקנה. ואע"ג דאמרינן בההיא הנאה דמקבל מיניה מ"מ קיי"ל בקדושין בנתנה היא ואמר הוא לא קני אלא באדם חשוב. ולכן אפשר לומר דנעשה דקאמר להורות דנקנה נמי בחליפין והיינו כשנותן לו סודר נעשה המטבע חליפי הסודר ורב פפא למאי דבעי למימר דלכ"ע נקנה בחליפין י"ל דבאמת לפום הך ס"ד רב קאמר לשון נעשה ורב ס"ל בכליו של קונה וקאמר שפיר לשון נעשה ולפי האמת הדר ביה רב פפא וס"ל דאינו נקנה א"כ י"ל להכי נקט נעשה לאורויי נמי דנקנה בחליפין והיינו נעשה שהמטבע נעשה חליפין בעבור הסודר ואפשר לומר עוד דנעשה היינו לשון עבר שכבר נעשה חליפין והיינו למאי דס"ל לרב נחמן בנדרים פרק השותפין דסודרא קני ע"מ להקנות הוא וא"כ צריך להחזיר הסודר ואינו נותן לו רק ע"מ להקנות וא"כ שפיר שייך לשון נעשה דאף שהחזיר לו המטבע כבר חל הקנין ונעשה כבר משא"כ אי הוה נקט עושה משמע שצריך להחליט המטבע ביד המקבלה שיהיה עלי' תורת כסף לרב דאמר בכליו של קונה. וללוי נמי י"ל דבההיא הנאה דמקבל מיניה עכ"פ דמי לכסף ג"כ ולהכי קמ"ל דנעשה דאף שחזרה המטבע לרשות הנותן מ"מ כבר נעשה החליפין ועיין מש"כ עוד בסוגיא בס"ד

בגמרא אמר רב פפא מ"ט דמ"ד אין מטבע כו'. משום דדעתי' אצורתא. קשה להבין החילוק אמאי מעות קונות מן התורה נימא נמי דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ולפרש"י דהו"ל דבר שאינו מסויים א"ש דדוקא לענין חליפין ממעטינן דבר שאינו מסויים לקמן אבל בעלמא לא איכפת לן לענין כסף. אלא דהרשב"א הקשה על דברי רש"י דאכתי תקשי למה אינו נקנה בחליפין ותירץ דהוה כמו אותיות דאינן נקנות בחליפין וא"כ קשה האיך מעות קונות ועיין בנ"י שכתב לחלק בזה. ולכאורה היה נ"ל מזה ראיה לדברי הרמב"ם שסובר דקונה במלוה כמו לקמן בדמי מכירה וא"כ א"ש דבשלמא במעות נהי דדעתיה אצורתא מ"מ אפשר לקנות דהרי אם לא יקנה יתחייב לו הממון והרי גם בממון שחייב לו כבר יכול לקנות וא"כ קונה בדמי חובו. משא"כ חליפין צריך להיות בעין דאי לאו הכי לאו חליפין מקרו אלא דקשה לפ"ז לא תתקדש אשה במטבע דהא לענין קדושין פסק הרמב"ם דמקדש במלוה אינה מקודשת וא"כ נימא נמי דעתה אצורתא וי"ל דמ"מ כיון דהמטבע בלי הצורה נמי שוה פרוטה א"כ מתקדשת במה שהוא בעין דאף דמה שהוא יותר משיווי האסימון שבמטבע הוה צורתא שאין גופו ממון. מ"מ כיון דאיכא נמי גוף המטבע לא גרע ממלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה. וזהו אינו רק בקדושי אשה דבזו אמרינן דעתה אפרוטה שדעתה להתקדש במה שאפשר לה להתקדש משא"כ במקח בודאי דעתו על הכל וכיון דאיכא נמי צורה דעבידא דבטלה ולא קני הצורה אף גם הגוף לא קנה והה"ד נמי במלוה ופרוטה במכר לא אמרינן דעתיה אפרוטה דבמכר ודאי מבקש שיהיה שוה כנגדו כפי מה שנתרצו ואפי' במתנה נמי לא מקני דדעת המקבל אצורתא ואי אפשר להקנותה. משא"כ בקדושי אשה שאין עיקר כונת האשה בשביל גוף הקדושין רק בשביל האישות וא"כ בכל מאי דאפשר דעתה להתקדש ולפ"ז י"ל שזהו החילוק בין קדושין למכר דבקדושין אמרינן דהא דמקדשא במטבע היינו משום מלוה ופרוטה ובמכר משום החוב ואי אמרינן מלוה ופרוטה דעתה אמלוה אפשר דאין אשה מתקדשת במטבע או דהך מ"ד לא ס"ל כלל הסברא דעבידא דבטלה וכמ"ד נעשה חליפין משא"כ לפי האמת דקיי"ל אין מטבע נעשה חליפין וגם מעות קונות ע"כ צ"ל שקונה גם במלוה. ועפ"ז יש ליישב סתירת הסוגיות ופסקי הרמב"ם שהוכיח מסוגיין לקמן דיש דמים שהם כחליפין דמלוה קונה במכר ובסוגיא קדושין מבואר שאין לחלק ביניהם דאמרינן אי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני ולפ"ז י"ל דהתם קאי לרב לשיטתיה דהכא דמספקא לן אי ס"ל מטבע נעשה חליפין ולא חיישינן לצורתא דעבידא דבטלה א"כ לא מוכח כלל דמלוה קונה במכר אף דפשיטא לן דכסף דאורייתא הוה נמי טבעא י"ל דהוה כמו בעינא והרמב"ם כתב דבריו לפי האמת דאין מטבע נעשה חליפין וע"כ צריך לתרץ לקמן יש דמים שהם כחליפין וע"כ מלוה קונה במכר וא"כ אין סתירה בסוגיות כמו שחשבו המפרשים אלא דלקמן קאי למ"ד אין מטבע נעשה חליפין וס"ל להרמב"ם כפירש"י דמטבע נמי פירא הוה וא"כ הא דמתרצינן יש דמים היינו לרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין וגם מטבע אינה נעשה חליפין דלפ"ז מוכח דמלוה הוא קונה במכר ולמ"ד מטבע נעשה חליפין ע"כ גם במכר אין מלוה קונה אלא דלדידיה בלא"ה לא קשה דס"ל פירי עבדי חליפין. ועכ"פ יש לומר כמש"כ בישוב הסוגיות שלא יהיו סותרות כדפרישית דאי אמרינן דעתיה אצורתא מוכח דמלוה קונה במכר. משא"כ בקדושי אשה י"ל שאינה קונה ואף דמתקדשת במטבע היינו משום דנהי דעבידא דבטלה מ"מ יש בה שוה פרוטה אף לבתר דתבטל. ואין לומר לפ"ז היאך שנינו דאשה מתקדשת בפרוטה משמע דהוא מטבע וא"כ נימא דעבידא דבטלה די"ל דפרוטה היינו שהוא שוה בלא הצורה פרוטה וכן משמע קצת לשון הרמב"ם בהלכות אישות. עוד י"ל דאף דצורתא עבידא דבטלה כיון דהשתא הצורה עומדת מקרי פרוטה אף עכשיו שיכולה להנות בה בשוה פרוטה משא"כ בחליפין צריך להיות הדבר בשלימות כמו שהוא. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ריש קדושין דל"ל דנקט בפרוטה ולפמש"כ לק"מ דקמ"ל דלא נימא דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה

בפירש"י ד"ה מטבע כו' אע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות כו'. לכאורה הו"ל לרש"י לאתויי רישא דמתני' דהכסף אינו קונה את הזהב דמיירי נמי דוקא בתורת דמים. ואפשר דס"ל לרש"י דלפי האמת ס"ל לכ"ע מטבע אינו נקנה בחליפין כדמוכח ממתני' דהיה עומד בגורן וא"כ מתני' דהכסף אינו קונה את הזהב י"ל דלענין [כספא[ דהבא טבעא הוה וא"כ אינו קונה דמטבע אינו נקנה בחליפין להכי נקט רש"י הך בבא דלא משך ממנו פירות ופירות לכ"ע מקני בחליפין. ועוד י"ל דממתני' הוה מצינן למימר דלהכי הכסף אינו קונה היינו היכא דיהיב ליה בסתמא וא"כ הממע"ה ויכול לומר בעל הזהב אני לא היה דעתי לחליפין רק בתורת מעות משא"כ התם דנקט יכול לחזור בו משמע דגם הנותן יכול לחזור בו ומספיקא לא היה יכול לחזור בו ולהכי פירש"י דיהבה בהדיא בתורת דמים ועיין מש"כ בזה עוד בגמרא

שם בד"ה מ"ט דמ"ד כו' הא ל"ל דאית ליה דרב נחמן דאין קונין אלא בכלי כו'. כל הראשונים הבינו מדברי רש"י דע"כ מ"ד מטבע אין נעשה חליפין ס"ל כרב ששת דפירי עבדי חליפין אלא דרב פפא מפרש טעמא דמטבע גרע טפי מפירי משום דדעתי' אצורתא והקשו התוס' איך פליג רב נחמן על רב ולוי וגם לקמן אמרינן במנא למעוטי פירי וביה למעוטי מטבע א"כ מוכח דמטבע לא נתמעט ממנא ועוד האריך הרמב"ן להקשות עליו. ולכאורה היה נ"ל ליישב הכל דודאי רב נחמן לא פליג ארב ולוי אלא דרב נחמן ס"ל דתרווייהו ס"ל דפירי לא עבדי חליפין אלא דמטבע נהי דמצד עצמה אינה כלי דסברת התוס' שראויה