מעיני החכמה קנ

פקדונו וזה לא ביקש ממנו רשות להשתמש בו לא מיקרי כל הנאה שלו שהרי העיקר הוא הנאת המפקיד ור"ה ס"ל כיון דמסתמא ישתמש בהם הוי כנותן לכתחלה שיוציאם. ומה שהקשו התוס' לעיל דה"ל לוה י"ל דיש חילוק דסתם הלואה שלשים יום וסתם שאלה הדרא לאלתר כדאית' בסי' שמ"א וא"כ אין לו רשות להוציאם על שלשים יום כ"א אזמן מועט כדרך שולחני שמחציף מטבעות וכשבא לתובעו ימתין עד שיזדמן לשולחני להחליפם ומיד צריך להחזיר לו ולפי שעה הוי הלואה ור"ה ס"ל דמש"ה לא עדיף משואל אף דמשמרם מ"מ הרי שואל משמר חפץ הנשאל ואין חסר לו מהנאת שאלה כלום אבל לר"נ כיון דאין כל הנאה שלו דמחשיב ליה להנאת מפקיד כ"ז שלא הוציא אין דעתו שיעמדו ברשותו דבנתן לו רשות בפירוש מסתמא דעתו שיהיה ככל שואל ואם לא היה רוצה לקבל אחריות שאלה ה"ל לאתנויי בהדיא ולכן אמרינן שאין דעתו רק שיהיה לו רשות בעלמא ויהיה הדבר תלוי ברצונו שאם ירצה להוציאם יעמדו ברשותו לגמרי ואם לא ירצה יהיו ברשות מפקיד לענין אונסין ולכן שפיר אין צריך להחזיר אותן המעות אפילו לר"נ דאי לר"נ צריך להחזיר אותן המעות מנ"ל דר"ה פליג בהא וא"כ שפיר י"ל כדברי הש"ך ונדחין כל דברי ח"צ וגם השגתו על הט"ז ליתא. ולפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' מהא דבספר לא מעל לר"ה ולפ"ז י"ל דר"ה מודה התם שאינו מקבל אחריות אונסין כ"א לכשיוציא כיון דאין כל הנאה שלו שלא נתן לו רק לטובתו שיתרצה לעשות מלאכתו דבשלמא הכא לא מיחשב ליה הנאה ממה ששומרם שהרי כל לוה הוא שומר משא"כ התם שלא ניתנו רק לטובתו שיתרצה למלאכתו וקאי במי שפרע א"כ אין כל הנאה שלו כמו בהשאילני ואשאילך דלא הוי טפי מש"ש כיון דנהנה לעומת השאלה שאלה שכנגדו. והכי משמע מלשון הגמר' דלא תליא רק כפי מה שהוא דעת הנפקד דקאמר בטעמא דר"נ הואיל ונהנה מהנה לבעלים א"כ משמע דעיקר פלוגתייהו תליא בהא כפי מה שדעתו להשתעבד מן הסתם וליהנות לבעלים ור"ה ס"ל דהנאת שימוש גדולה כ"כ שרצונו להשתעבד אף לאונסין וא"כ בתחילה נותן לו אדעתא דהכי וא"כ אין הדין מוכח כדברי ח"צ ועי' מ"ש בסמוך בדברי התוס'

בתוס' ד"ה מאי אריא כו' כיון דספר מותר להשתמש בהם עכ"ל. ולפענ"ד נראה דנהי ודאי דמותר להשתמש בהם. מ"מ נראה דכאן א"צ להחזיר אותן המעות אפי' אם עדיין לא הוציא. וכמ"ש לעיל בפרק א"מ וכמ"ש לעיל בסמוך אע"ג דר"ה ס"ל בקורדום בלא בקע בו לא קנאו ע"כ לומר דמתחילה נתנם לו אדעתא דהכי שהרי ידע שנתנם לו מותרין ומותר להשתמש בהם וא"כ התם דנתנם לו ע"ד שיעשה מלאכתו א"כ אם המעות בעין והוא חוזר ממלאכתו אין רשות בידו להחליפם דלא נתנם רק ע"ד ובודאי נהי דרשות בידו להשתמש בהם היינו כ"ז שדעתו לעמוד בדיבורו. אבל אם דעתו לחזור נראה דבודאי אסור להשתמש במעות ואם כבר נשתמש בו וחזר אח"כ איגלאי מילתא למפרע דשלא כדין נשתמש במעות. וא"כ לק"מ דודאי בספר לא מעל דשמא יחזור בו. וא"כ אסור הוא להשתמש במעות ולא מעל הנותן שהרי לא הרשהו על דעת כן להשתמש בו. ומ"מ גבי לוקח הוי עכ"פ ש"ש על המעות כיון שרשות בידו להוציאן ואפי' יאמר שכבר חזר בו והי' אסור להשתמש במעות. מ"מ אי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא יוכל להשתמש ע"מ שיעמוד בדיבורו

בא"ד בין מיירי בספר נכרי כו' כבר כתבתי כמה ישובים. ועוד נ"ל דאי מיירי בספר נכרי י"ל הא דמעל בלוה לו מעות. היינו משום דנהנה הלוה אע"ג דאיהו ל"ל הנאה במה שמלוה לו. צ"ל אחד משני טעמים או שהוא נהנה מטובת הנאה שמחזיק לו טובה בעד הלואתו או דמחשבינן הנאת הלוה כאילו נהנה הוא כיון דבשליחותו נהנה וכן כל שליח דמועל המשלח היינו משום שליחותו שנהנה שליח ושלוחו של אדם כמותו והוי כאילו נהנה בעצמו. וא"כ י"ל דהיינו דוקא בישראל דבר שליחות הוא. משא"כ בנכרי דאין שליחות לנכרי א"כ אינו חייב על הנאת הנכרי דל"ל כיון שנהנה בשליחותו הוי כאילו נהנה בעצמו דלאו בר שליחות הוא. ואפי' נימא דזהו מקרי הנאה במה שמחזיק לו טובה בעד הלואתו ונחשוב זה להנאה וכמו שאמרו במשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו כדאיתא בפרק השואל דף צ"ט י"ל דוקא בנותן לו בשאלה. אבל התם לא נתן לו רק ע"ד שיעשה מלאכתו ליכא החזקת טובה וא"כ ע"כ אין המעילה רק משום שליחות כדפרישית ואין שליחות לנכרי. ועוד נ"ל די"ל בלא"ה בלא הוציא אמאי מעל הא אין כאן הנאה ואי משום דנהנה הנפקד במה שמותר להשתמש בהם א"כ גם לר"נ תיקשי מה"ט למעול כיון דעכ"פ מותר להשתמש בהם וא"כ אפי' בלא הוציא אית ליה הך טובת הנאה ואם נימא דלר"נ אם בא המפקיד קודם שנשתמש בהם צריך להחזיר, לו אותן המעות עצמן א"כ א"ש דלא מיקרי זה טובת הנאה דשמא יבא המפקיד ויצטרך להחזיר לו שלו רק לר"ה שאין ביד המפקיד לחזור מיקרי טובת הנאה א"ש דמבואר בפרק השואל דגם המשאיל לא מעל רק אי לא מצי הדר ביה. אבל אם נימא דגם לר"נ א"צ להחזיר לו אותן המעות תיקשי גם לר"נ ימעול. אלא נראה דהיינו טעמא דר"נ דלא מחייב ליה באונסין משום דאין כל הנאה שלו שהרי עושה זאת בעבור שישמור לו מעותיו ולא מיקרי כל הנאה שלו א"כ מה"ט לא שייך שימעול לפי טובת הנאה שבו דליכא טובת הנאה שעיקר כוונתו בעבור שישמור לו המעות כדפרישית לעיל וא"כ לר"ה היינו דמקשינן כיון דמחשיב ליה כל הנאה שלו למעול גם בלא הוציא לפי טובת הנאה שבו. כיון דמחשיב ליה כל הנאה שלו וא"כ י"ל דוקא הכא על בלא הוציא דמפקיד מעות משמע הרבה מעות. משא"כ שם דמיירי בפרוטה ובודאי טובת הנאה של שאלת פרוטה אינו שוה פרוטה ואין מעילה פחות מש"פ ולהכי לא מעל

בא"ד השתא דל"ק יאמר לו נשרפו מעותך בעלייה עכ"ל. כבר כתבתי כמה ישובים ואם נניח שיהיה המוכר אסור להשתמש אפשר שלא חששו רק דלא טרח והוי פשיעה ומחייב לשלומי א"כ מה"ט גופיה טרח ומציל. אלא דלקמן י"ל שלפעמים אינו נותן לו כל המעות ונשאר חייב מקצת ומתנה עמו להביאם מיד. וא"כ הלוקח משעבד עצמו להביאן מיד. וא"כ לא גרע משאלה בבעלים היכי דא"ל אשקיי' מיא וא"כ יפטור אפי' מפשיעה ואפי' תימא דלא מסתבר לקרות בבעלים משום שמשועבד לו המעות ועבד לוה לאיש מלוה דלא מצינו ללוה שתהא שמירה בבעלים מ"מ י"ל שדרך המוכר להתנות כשמוכר החטים שיקחם לו לפנות אוצרו של מוכר ולהכי נקט נשרפו חיטך בעליה להורות הטעם שהם בחדר המוכר והמוכר מתנה עמו שיקחם לביתו שכן הדרך. בכה"ג שפיר הוי שמירה בבעלים כיון שנשתעבד לו לפנות חדרו וא"כ אפי' ש"ח ל"ה על החיטין משא"כ על המעות אף שאסור להשתמש מ"מ כיון דמעות אינן קונות לא משתעבד הלוקח למוכר ולא מיקרי שמירה בבעלים וא"כ עכ"פ חייב בפשיעה וא"כ טרח ומציל שלא יצטרך לישבע שלא פשע או כיון שאינו פושע באמת אין לחוש דטרח ומציל

בגמרא ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. לכאורה ל"ה לו לאתויי הך דכל הגזלנין אתברה או שתי' דלא מוכח מהתם אלא דלא ישלם רק כשעת הגזילה דווקא וכיון דל"ה שוה אלא זוזא הו"ל למימר דלא ישלם אלא זוזא וע"כ פשיטא ליה דהאי שעתא גזיל ליה וא"כ פשיטא דישלם ד' ואי מייתי ראיה אהא גופיה דהאי שעתא קא גזיל ליה הא לא מוכח מהתם. וי"ל דלא מייתי רק דל"ת כיון דבאתבר ממילא ל"ה משלם אלא זוזא וא"כ גם בתברה לימא ליה דלא יגרע מבאתבר ממילא דל"ה משלם רק זוזא ולהכי מייתי כיון דחזינן דמשלמין כשעת הגזילה אפי' הוזל אח"כ ולא מצי למימר מאי עבידנא לך שהרי גם אילו היה ברשותך ג"כ הוזל וא"כ לא הפסדתיך כלום בהאי גזילה ואפ"ה בעינן השבה כעין שגזל ולה"נ הכא דפשיטא ליה דמקרי גזלן נמי בשעתא דתברה דצריך לשלם ארבעה ועיין בסמוך

בתוספות ד"ה והתנן ואע"ג דבפרק הגוזל כו'. לכאורה י"ל דמשמע לן בפשיטות מהך גופי' כיון דחזינן דאפי' לקולא קנאו היכא דנעשה שינוי בידו א"כ כ"ש כשהי' מעיקרא שוה יותר דצריך לשלם כשעת הגזילה כיון דמהאי שעתא קם ליה ברשותיה לענין שינוי. אלא די"ל דהא גופיה בעי טעמא דבהוזל אח"כ והוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך ובאיתבר אח"כ צריך לשלם כפי מה שהיה שוה בשעת גזילה. וכבר עלה בדעתי לומר דודאי בהוא בעין יוכל לומר לו הרי שלך לפניך שהרי לא הפסדתיך כלום שאילו היה אצלך ג"כ היה מוזיל ואף שיוכל לומר שהייתי מוכרו אז מ"מ אין לחייבו ממה שמנעו מלמכור בשעת היוקר דאולי נעל בפניו באופן של"ה יכול למכור אז אין לחייבו ממון ע"ז דל"ה טפי מגרמא בעלמא וא"כ אף שזה נהנה מן הזול זה לא מיקרי חסר ולכן אף שמן הדין היה ראוי לשלם כשעת גזילה. מ"מ כיון שהוזל גרם מזלו של זה וזה נהנה ממה שהוזל וזה לא חסר ולכן באיתבר כיון שצריך לשלם עכ"פ מה שהיה שוה צריך לשלם הכל דהכי קיי"ל נמי בזה נהנה וזה לא חסר דאי איכא חסרון פורתא כמו שחרירותא דאשייתא כדאי' בב"ק דף כ' ע"ב צריך לשלם כל שויה וא"כ גם כאן צריך לשלם כל מה שגזל וא"ש. וא"כ י"ל אף דממתניתין לא מוכחא הך סברא דאפשר דיכול לומר לו הרי לא הפסדתיך כלום בשבירתי הרי שאילו היה בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך. מ"מ איכא למימר דפשיטא לן הך סברא שלא יחלוק ב"ה ע"ז ולא ניחא ליה להש"ס למימר דבהא פליגי. הא עכ"פ לרב אין קושי' מקמ"ל די"ל דהך מילתא גופיה קמ"ל דאף דהי' בעין לא משלם רק זוזא באיתבר צריך לשלם ד' ולא קשי' קושית התוס'. חלא שאין הטעם מספיק בחמץ בפסח שאסור בהנאה לגמרי ואפ"ה באינו בעין צריך לשלם נו שויה. ואפשר לומר למ"ד חמץ בפסח הוא מן הנשרפין ונשרפין אפרן מותר. והתוס' בקידושין הקשו אמאי מקדש באיסור הנאה אינה מקודשת הא חזו לאפרן ותי' שאין האפר שוה פרוטה. וא"כ הכא איכא חסרון כ"ד ואף שאינו שוה פרוטה. מ"מ כיון דאיכא חסרון כ"ד חייב בכל כמו שנראה מדברי התוס' פרק א"נ דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכא. מיהו אי חמץ מנקברין קשה. ואפשר דמ"מ חזיא שלא כדרך הנאתן ואיכא חסרון כ"ד ולכן חייב בכל

דף מג ע"ב בגמרא וב"ה סברי כו'. לכאורה תמוה דא"כ לב"ה לא מיקרי ש"י כלל א"כ איך שייך פלוגתייהו בילקה בחסר דהו"ל לאפלוגי בעיקר ש"י אי חשיב ש"י בכה"ג ונ"ל דאי מפרשינן דפליגי באינה צריכה חסרון סגי בהגביה ליטול קצתו