מעיני החכמה קמט

ולכן בצרורין דליכא גילוי דעת לא ישתמש בהם. כיון דכלהו צרורין משא"כ מותרין איכא גילוי דעת דלהכי יהבינהו מותרין. מפני שידע שהוא שולחני וישתמש בהם. וא"ל דא"כ גם אצל בעה"ב ישתמש בהם. די"ל דלגבי בעה"ב לא מהני הך גילוי דעת. ונ"ל דמשמע ליה הכי מדקדוק לשון המשנה דנקט אם צרורין. ובמותרין לא נקט אם. ולכן משמע ליה דטעם דלא ישתמש בהם היינו בשביל היותם צרורין ולכן נקט אם. שהוא הטעם שלא ישתמש בהם. ולהכי גבי מותרין לא נקט אם. היינו משום דעיקר טעמא דלא ישתמש בהם הוא משום דצרורין. דבשולחני בעינן גילוי דעת שלא ישתמש בהם א"כ פריך שפיר משום דצרורין וכו' ואי בעינן דוקא גילוי דעת שדעתו של מפקיד שישתמש בהם הו"ל למיתני המפקיד מעות צרורין בלא אם

שם אמר ר"ה אפי' נאנסו כו'. ויש לדקדק למאי דקיי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. וא"כ ברישא דלא ישתמש בהם ע"כ צריך לשומרן בקרקע. וא"כ אבדו דקתני היינו שטמונים בקרקע. וא"כ בסיפא דישתמש ואבדו אפי' טמנם בקרקע נמי חייב באבידה. ואמאי הא ודאי בסיפא דישתמש בהם אין צריך לשומרן בקרקע. וא"כ כיון דהטמינם בקרקע חזינן דמסתמא ל"ה דעתו להשתמש בהם. וא"כ לא דמי לשואל כלל דשקיל אדעתא דישתמש. מיהו לר"נ איכא למימר דמ"מ ש"ש הוי. דאי מתרמי ליה זבינא שקול להו מן הקרקע. אלא לר"ה אכתי ל"ד לשואל. ודוחק לומר דמתניתין דוקא היכא דא"צ לשומרן בקרקע וצ"ל שמיד שנתנם לו ע"ד שישתמש בהם לעת הצורך מיקרי שואל עלייהו וא"כ מתחלה כי יהיב להו היינו ע"ד שאלה לר"ה ואין צריך להטמינם בקרקע. וא"כ לא מיפטר בשביל גילוי דעת של אחריה דמ"מ כבר נעשה שואל. ובהכי ניחא דמתני' נקט אם אבדו אע"ג דחייב גם באונסין היינו משום דהך אבידה דומיא דרישא בשמרם בקרקע ולפמ"ש התוס' לעיל דף מ"ב בכה"ג הו"ל אבידת אונס. ודמי להך אבדו שטבעה ספינתו בים ועיין בסמוך

שם ר"נ אמר נאנסו לא. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' דש"ש פטור באבידת אונס. א"כ תקשי דסיפא ל"ה דומיא דרישא. דהא ברישא דלא ישתמש בהם לא מיפטר באבדו רק בשמרם בקרקע ונאבדו שם. וא"כ היכי קתני סיפא באבדו חייב באחריותן. הא בכה"ג הו"ל אבידת אונס שגם ש"ש פטור וצ"ע

בגמרא איתביה רב נחמן כו' המפקיד מעות אצל שולחני כו' לפיכך אם הוציא מעל הגיזבר. דע שהרמב"ם כתב בה' מעילה פ' ז' בהפקיד מעות אצל שולחני או חנוני. ואינם צרורות ולא קשורין קשר משונה אם הוציא שניהם פטורין. בעל הפקדון לפי שלא נתן לו רשות בפירוש והוא נגד הברייתא. ומהרי"ק תי' דהרמב"ם ס"ל דברייתא דלא כהלכתא דלקמן מייתי מתניתא נתנה לבלן מעל משום דלא מיחסרא משיכה. אבל לספר לא מעל. אלמא חזינן דלא מעל אף שמותר להשתמש עי"ש בכ"מ ואין ראי' מזה לדברי הרמב"ם דפסק כר"נ וא"כ י"ל דלבלן מעל אע"פ שלא הוציא. אבל לספר לא מעל עד שיוציא אלא די"ל כוונתו דמדר"ה מוכח דברייתא זו אינה כהלכתא. דלר"ה אין חילוק בין הוציא ולא הוציא. ולהכי גם לר"נ דחינן לה להך ברייתא מהלכתא. אלא דמ"מ תמוה לדחות ברייתא ערוכה משום קושי'. והנה לפמ"ש לעיל בגמר' בדקדוק לשון המשנה. בצרורין נקט אם ובמותרין נקט סתם. משמע דעיקר הטעם דלא ישתמש בהם משום גילוי דעת דצרורין. וא"כ בבריית' דנקט בתרווייהו אם. וא"כ תקשי הדיוק דברישא אם צרורין משמע דבעינן גילוי דעת שלא ישתמש בהם ם ובסיפא נקט אם מותרין משמע דבעינן גילוי דעת להשתמש בהם. הא מן הסתם לא ישתמש בהם. ולכן י"ל בדברי הרמב"ם דבסתמא לא נעשה שלוחו. אף שאין מקפיד עליו אם ישתמש בהם לענין מעילה בעינן שיעשה אותו שליח. ולכן ברישא דלא ישתמש בהם מחמת גילוי דעת דצרורין ולכן אם הוציא דוקא הגיזבר לא מעל אבל הוא מעל כיון דנשתמש שלא ברשות. ואם מוסרין לגמרי שאין צרורין כלל דבזו הוי כאינו הרשהו כפירוש ולכן מעל הגיזבר ואם הפקידן צרורין בלי קשר משונה. אף דליכא גילוי דעת של מפקיד ומותר להשתמש. מ"מ לא מעלו גם שניהם כיון שלא הרשהו וכדברי הרמב"ם. וא"כ מיושב קושית התוס' מהך דנתנה לבלן אבל לספר לא מעל הא מותר להשתמש דמ"מ אף שאינו מקפיד מ"מ כיון דלא הרשהו בפירוש לא מעל וכדברי הרמב"ם. אלא שעדיין אין דעתי נוחה מזה דא"כ הו"ל להרמב"ם להעתיק דין הנאמר בברייתא. ולכן אפשר לומר דודאי כיון דקי"ל כר"נ דדוקא הוציא. ובלא הוציא עדיין הם ברשות המפקיד ולכן לא הוי רק ש"ש עלייהו וא"כ בשעה שנתנם לו עדיין לא נעשה שלוחו דהא אפשר דלא ישתמש בהן רק דאי מתרמי ליה זבינא משתמש בהן. וא"כ במעילה הא דמעל המפקיד היינו מטעם שליחות. וא"כ כאן כשעה שנתנם אין כאן שליחות. רק כשמוציאן אגלאי מילתא למפרע שבשליחותו הוציאן וא"כ י"ל כיון שלא נתברר השליחות עד שיוציאם וא"כ צ"ל דכשמוציאן אגלאי מילתא למפרע שנעשה שלוחו. וא"כ י"ל דתלי' אי אמרינן יש ברירה. דאגלאי מילתא למפרע דנעשה שלוחו. משא"כ אי אין ברירה לא שייך לומר דהוי שלוחו כיון דבשעת מסירה אפשר דלא ישתמש בהן כלל וישארו ברשות הנותן א"כ אין שלוחו וא"כ שפיר י"ל דהך בריית' דנקט המפקיד מעות אצל שולחני ע"כ אתי' כר"מ דלר"י אפי' אצל חנוני נמי דינא הכי ור' מאיר לשיטתי' ס"ל יש ברירה אפי' בדאורייתא ולכן שפיר מעל השליח וא"כ שפיר הרמב"ם לשיטתיה דפסק כמאן דקי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ לא מעל המפקיד כן נ"ל. מיהו לפ"ז אכתי אינו מיושב קושית התוס' לקמן לר"ה כיון דר"ה ס"ל דמעל אפי' לא יוציא וא"כ שפיר מעל מיד שנתנם לזה ועימ"ש בסמוך

בפירש"י ד"ה ואי אמרת אפי' נאנסו כו' ונעשה כמי, שלוה לו כו' עכ"ל. ותמיה לי לקמן בפ' השואל דף צ"ט אמרינן לר"ה דאמר המשאיל קורדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ופריך למאי אי לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה. אלא לחזרה בקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא בקע מצי הדר ביה ואמרינן התם דפליגי אדר"א דאמר ר"א המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו ואי לא קנאו אמאי מעל א"כ מוכח בגמרא דשואל אע"ג דחייב באונסין מ"מ כיון דמצי משאיל הדר ביה לא מעל. וא"כ מאי קשי' לן אדר"ה דנהי דאמר ר"ה אפי' נאנסו מ"מ לא הוי אלא שואל. והכא אם באו הבעלים להחזיר להם מעותיו בטרם הוציאם השולחני צריך להחזיר להם מעותיהם ממש וא"כ אתי שפיר בלא הוציא לא מעל. ול"ד למלוה דאינו ברשות בעלים לחזרה ואי מלוה ברשות בעלים לחזרה באמת אין ראוי שימעול שעדיין לא יצא מרשות הקדש וא"כ מאי קשי' לן אדר"ה. דאדר"ה לשיטתי' ל"ק כלל דאיכא למימר דברשות בעלים לחזרה הוא ונראה דל"ק דבקדושין דף מ"ז ע"ב מוקי פלוגתא דתנאי דפליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה. ופריך אר"ה גופיה נימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומשני עד כאן לא אמר ר"ה אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל שאלה דהדרא בעינא לא. ונראה פירושו דבשלמא בשאלה נותן לו דוקא שיחזיר לו אותו דבר בעצמו. משא"כ בהלואה שיכול להחזיר אף מעות אחרות ולכן קמה ליה לגמרי ברשותיה מיד דע"כ אדעתא דהכא הלוהו שיוכל ליתן לו מעות אחרות כשיוציא. וא"כ הכא במעות אין לחלק כלל דהוי כמלוה כיון דא"צ להחזיר אותן בעצמן וזהו ברור. וא"כ יש ליישב קושית התוס' דהך ברייתא דנתנה לבלן ל"ק לר"ה דודאי למ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה לא מעל כ"ז שלא הוציא כדאיתא בפרק השואל וא"כ ע"כ הא דלא שני ליה ר"ה דהך ברייתא דהכא כמ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה. היינו משום דבעי לאסוקי ככ"ע עכ"פ איכא לשנויי בפשיטות הך דנתנה לבלן דאיכא למימר דאתיא כמ"ד מלוה ברשות עלים לחזרה. וע"פ הדברים האלה אפשר ליישב דברי הש"ך בח"מ סימן רצ"ב ס"ק ח' שכתב דמוכח מדברי התוס' שא"צ להחזיר אותן המעות והיינו ממ"ש התוס' לעיל דף כ"ט והגאון בעל ח"צ בהגהותיו לט"ז השיג עליו בסימן ע"ד דהתוס' לא כתבו כן רק לר"ה דהו"ל לוה עלייהו כדמוכח מהך דהכא. אבל לר"נ דסבירא ליה נאנסו לא א"כ ברשות בעלים הם לגמרי. ולפ"ז אפשר דמכאן ראיה לדברי הש"ך מדפריך בפשיטות אר"ה והא לר"ה לשיטתו יכול לחזור וא"כ במשיכה לבד לא קנה המעות. ומ"מ חייב באונסין כמו שואל קורדום לר"ה. א"ו הא פשיטא לן לכ"ע אפי' לר"נ כיון דיש לו רשות להשתמש יש לו רשות להחליפו ג"כ שהרי נתנם לו ע"ד כן. ובהא פליגי דר"נ ס"ל דהא דחייבה התורה שואל באונסין היינו שגילה דעתו שחפץ בדבר שנשאל ומקרי כל הנאה שלו משא"כ זה שלא גילה דעתו שחפץ בדבר הנשאל דהיינו המעות המופקדין לא מחייב דאולי לא יצטרך להם. משא"כ שואל שביקש להשאילו הרי כבר נעשה חפצו ולהכי פטור הכא בנאנסו כיון דלא היה לו שום הנאה עדיין מן המעות ולהכי נמי בלא הוציא לא מעל דמאן לימא לן שיצטרך. אבל הך מילתא פשיטא לן גם לר"נ דיכול ליתן לו מעות אחרים אה ירצה כיון דרשות בידו להשתמש יכול לומר הרי זו תשמיש שלי שאני מחלפן ובפרט לדידן דקי"ל משיכה קונה בשומרים כדאיתא בסימן שמ"א וא"כ כבר זכה באותו זכות מיד בשעת משיכה שאם ירצה א"צ להחזיר אותן המעות ואפי' לר"ה דמשיכה אינו קונה בשאלה היינו משום דהדרא בעינא א"כ לא שייך שיזכה במשיכת גוף הדבר רשות התשמיש. משא"כ זה שי"ל שקונה גוף הדבר הוי משיכה מעלייתא אלא דר"נ ס"ל דתלי' בדעת נפקד ודעת נפקד אינה שתקנה לו משיכה זו כ"א כשיוציא או ירצה להחליפם לאיזה צורך שיהיה לו והוי כאילו קיבלם על תנאי אם יצטרך להם יהיה רשות בידו להוציאם להחזיר לו מעות אחרים או מעות בעינא אם ירצה דבע"כ אין לנו לחייבו באונסין כל שלא נדע שנהנה מזה הנאת שאלה ולה"נ לא מעל דמאן לימא לן דניחא לנפקד שיהיה ברשותו דאנן אמרינן דהוי כאילו התנה הנפקד שיהיה ברשותו אם ירצה ואם לא ירצה לא יהיה ברשותו שאולי לא יצטרך להם ולמה יתחייב בחנם באונסין ועוד נ"ל דהא בלא"ה הקשו התוס' לעיל למ"ד דמי אבידה חייב באונסין תקשי מ"ש ממפקיד מעות ואף דבדמי אבידה בלא"ה הוי ש"ש מ"מ אטו אם יוסיפו לשומר שכירות יהיה שואל ולכן הוכיח דאין הלכה כר"י והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים פסקו כר"י. ולכן נראה דהכא לא הוי שואל דשואל כל הנאה שלו משום ששאלו להנאתו משא"כ זה שמפקיד לטובתו וניחא ליה שישמור זה פקדונו וא"כ מה שיכול להשתמש במעות הוא בשכר שמירתו שהרי הוא ביקש מידו לשומרם וא"כ היכא דהשמירה מוטלת עליו בלא"ה כמו בדמי אבידה שפיר הוי שואל מש"ה אבל הכא שזה רצה שישמור