מעיני החכמה קמב

שיש להם במילואו וא"כ זהו דוקא במה שמחסרו וחושבין הבעלים שלא יחזיר להם שלהם כלל וא"כ אילו נודע אז לבעלים הי' נחשב אצלם חסרון ולכן צריך מנין עכ"פ. וא"כ נראה אע"ג דאמרינן לעיל בנטלה ע"מ לשלוח בה יד צריך השבה כדינה היינו משום דמיד שנודע לבעלים שנטלה לשלוח בה יד מיד נכנס ספק בלבם מאחר שכבר עלה בלבו ליטול מן הפקדון שלא ברשות חוששין שיפסדוהו לגמרי כי גם את הכל יקח מאחר שנטל מגוף הפקדון או בטלטלה להביא עליה גוזלות מאחר שמשתמש בה שלא מדעת במידי דלא קאי להכי שהרי אפשר שתשבר מתוך תשמישו בטלטולה הוה כאילו נודע לבעלים חסרון בשלהם דמיגו דעביד הא י"ל שחושבין הבעלים שכבר דעתו לגוזלה לגמרי. משא"כ במידי דעומד למלאכה ודרך להשכירו למלאכה א"כ אף שנודע לבעלים שנשתמש בו לא מיחשב לבעלים חסרון בשלהם דאף שנודע לבעלים שנשתמש שלא ברשות אינו נחשד לבעלים לגזול הבהמה לגמרי. מיהו לענין השליחות יד ליכא נ"מ דסוף סוף שולח יד מקרי ולא שייך לחלק בכך דכיון דשלח יד במקצתה נתחייב בכולה אבל עכ"פ מאחר שלא נודע לבעלים חסרון גופו של דבר כי אם חסרון תשמישו שפיר סגי בהשבה במה דשקלינהו דהא לא נחסר מגוף הבהמה ואינו עולה על דעת בעלים שיגזול גוף הבהמה כיון שעומדת לתשמיש ובשביל שמשתמש שלא ברשות אינו עולה בדעתו שיגזול הבהמה אולי אינו גוזל רק השימוש שדרכו בכך. וא"כ שפיר י"ל בשלמא בעודן עליו דמקרי שולח יד בע"כ קאי ברשותו לענין אונסין דסוף סוף איכא שולח יד וקמה ליה ברשותיה לאונסין אבל נגד הבעלים יוצא בהשבה כל דהו כל שהוא בענין דאפי' ידעו הבעלים שנשתמש בשלהם לא יחשבוהו גזלן שרצונה לגוזלה לגמרי שבשביל שנשתמש לפי שעה לא נחשב אצל הבעלים כגזלן על כל הבהמה א"כ אפי' היו יודעים הבעלים מזה לא הי' צריך דעת הבעלים להשבה כיון דליכא גזל בכולה ולא עלה ע"ד הבעלים שיחסר את כולו. ועוד נ"ל כעין זה דבשלמא לעיל חשוב כמו גזלן לענין השבה משום דאילו היו הבעלים יודעין שטלטלה להביא עלי' גוזלות א"כ אפשר שתשתבר מכח הטלטול וא"כ הוה בעיני הבעלים כאילו חתרה כול' ולכן בעינן שידעו ג"כ שיש להם שלהם בשלימות ושפיר צריך דעת בטלים משא"כ כאן אף אם יודעין הבעלים שנשתמש בשלהם. מ"מ כיון שאינו עשוי ליאבד מכח השימוש לא צריך דעת בעלים שמעולם לא חשבו הבעלים שיהי' להם חסרון גוף החפץ וא"כ לא מחייב על גוף החפץ אחר שהחזירה למקומה שלא כלתה שמירתו בכך וא"כ בשביל השליחות יד של התשמיש אינו חשוב גנב על גוף החפץ רק שגנב התשמיש אלא דמ"מ בעודן עליו מקרי שולח יד ועדיין לא עביד השבה אף ששלח יד במקצתה חייב בכולה דכן הדין בכל שליחות יד ולכן בשקלינהו פשיטא לו דיוצא בהשבה שלא מדעת לענין שלא יתחייב על היתר ממה שהכחישה שלא גנב יותר. ולא דמי לדלעיל שנטלה ע"מ לשלוח בה יד והיינו ליטול קצתה דפשיטא דאם הבעלים יודעין שיטול קצתה חוששין שיטול כולו דמאי אולמא קצתה מכולה משא"כ בכה"ג שעומד למלאכה זו ודרך להשתמש במלאכה זו בשביל מה שמשתמש לא יחשבו הבעלים שיגזול את כולו ולהכי דוקא בעודן עליו מתחייב אבל לא בשקלינהו. וזו נראה ג"כ כונת רש"י במה שחולק דשואל שלא מדעת מקרי בדבר שאינו כיחש ואיסור מחמת מלאכה והיינו שאינו עומד למלאכה א"כ אין לו להשתמש זה השימוש וכשנודע לבעלים שנשתמש בזה התשמיש ואפשר שיאבד הכלי ע"י התשמיש הוה כאילו כבר נחסר להם וצריך דעת בעלים שהוחזר למקומה והיינו עכ"פ במנין. משא"כ בעומד למלאכה כמו בעלי חיים א"כ אין הבעלים חוששין על איבוד גוף הכלי מכח התשמיש וא"כ אם שליחות יד צריכה חסרון ולא הוה שליחות יד לא מקרי שואל שלא מדעת בשביל תשמיש שאין בו חשש איבוד שיתחייב באונסין בכולו כנ"ל לפרש פרש"י. ואף דלקמן בעי למילף שליחות יד משואל וא"כ בשואל מחייב באונסין בכולו אפי' לא שאל רק למקצתו הא כבר כתבו התוס' דלא דמי שליחות יד לשאלה רק שליחות יד דאית בי' חסרון משא"כ שליחות יד דלית בי' חסרון לא דמי לשאלה בע"כ כיון דלא יליף מיני' וכמ"ש לקמן. עכ"פ י"ל ברור דדוקא עודן עליו חייב כאן והיינו בדבר שעומד לתשמיש יוצא בחזרה שלא מדעת בעלים והיינו כשהוא דבר שאין דרכו להאבד ע"י התשמיש אף דמקרי שליחות יד בלי חסרון מ"מ סגי בהשבה מאחר שאינו שולח יד בדבר שיש בו איבוד חפץ ובהכי ניחא דרבא אמר לקמן לא תימא שליחות יד כו' ונילף משואל וקשה אם נימא דבשליחות יד צריך השבה כמו בגזילה ובשואל ודאי לא שייך השבה מדעת בעלים כמ"ש הש"ך בכונת המרדכי אף דד' שומרין צריכין דעת בעלים היינו כשהו' מחזיר הפקדון לבעלים צריך דעתו משא"כ בשומר ששאל חפץ שהוא ברשותו ודאי יוצא בזה בהשבה כשכלה תשמישו וכמ"ש הש"ך ח"מ סימן רצ"ב בכונת המרדכי וא"כ אי הוה ילפינן שליחות יד משואל הו"א דיו שיצא בהשבה בלי דעת בעלים אלא נראה דהשבה מדעת בעלים הוא מילתא דתלי' בסברא דבקפידא דבעלים תלה רחמנא דממילא הוה ידעינן דאי כבר קמה ליה ברשותי' לא סגי בהשבה בלי דעת בעלים והיינו היכא דהבעלים חוששין שיופסד הדבר ע"י השליחות יד בזו צריך דעת בעלים משא"כ בשליחות יד שאין הבעלים חוששין להפסד הגוף הדבר סגי בהשבה אף בלי דעת בעלים להכי מצרכינן הכא שיהיו עודן עליו. ולפ"ז יש ליישב היטב דברי הרב רמ"א בח"מ סי' רצ"ב שכתב על לשון המחבר שאם החזירה למקום שנטלה חזר להיות שומר ובש"ך הרבה להשיב עליו שזהו נגד הש"ס ונגד דברי רמ"א גופי' בס"ד שסתם כדברי המחבר בטלטל החבית לצורכו דחייב. ולפמ"ש א"ש ולק"מ דודאי לעיל מיירי בתשמיש שעומד לכך וא"כ בשביל שנשתמש בו לא נחשב לגזלן על כולו. משא"כ בס"ד שמיירי שטלטלה והטלטול בעצמו פשיעה שפיר מתחייב אפי' החזירה למקומה שבשעה שטלטלה מעותד שיופסד כולו א"כ חשוב לבעלים כאילו נחסר כולו וצריך השבה למקומה והוא לפענ"ד נכון וברור ויש לו פנים בהלכה. וגם דעת המרדכי י"ל ג"כ שהוא כדברי הרמ"א. ומה שביקש הש"ך לפרש דאיירי ששאל מדעת לא. נהירא לפענ"ד דאדרבה אם שאל מדעת קיי"ל דהכל צריכים דעת בעלים וכמ"ש המאור והרמב"ן פ' הגוזל בתרא דכיון ששאל מדעת לאו כל כמיניה ליפטור עצמו מבלי שיודיע לבעלים אבל לפמ"ש א"ש הכל. וגם בפרק הספינה דמפרשינן דפליגי בשואל שלא מדעת גזלן היינו ג"כ בצלוחית שמיד שנטלה אחר יש לבעלים לחשוב שיכלה מכח התשמיש וישתבר שכן דרכו ולכן בעינן השבה מדעת בעלים ולהכי כתב נמי רמ"א דבמעות כה"ג חייב דבמעות מיד שהוציא נעשה לגמרי ברשותו שאין צריך להחזיר אותן המעות רק נתחייב מעות אחרים וכן הדין בכל דבר שדרכו להפסיד מכח תשמישו דהוה כאילו נחסר כולו משא"כ בדבר שאין דרכו ליאבד רק להתחסר אינו חייב אחר שהושיבה למקומה כי אם בחסרון

דף מא ע"ב בתוס' ד"ה לומר לך כו' וא"ת התינח ש"ש דאייתר קרא להכי כו'. ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין בש"ס מאי קאמר לא תאמר שליחות יד בש"ש ותיתי מש"ח הא י"ל אי הוה כתיב בש"ח ה"א דאם שלח ידו ונהנה מן הפקדון אהני ההיא הנאה למיהוי עלה ש"ש ואינו נפטר בשבועה שלא פשע ואכתי לא הוה ידעינן דשליחות יד חייב באונסין ולהכי איצטריך קרא למיכתב בש"ש דבלא"ה חייב בגניבה ואבידה וא"כ בע"כ בשלח בה יד חייב אפי' באונסין. וצ"ל דמשמע לן בלא"ה בקרא דנקט שבועת ה' כו' אם לא שלח כו' משמע בשלח אין מקום לשבועה ואם איתא דבשלא לא מחייב באונסין רק ש"ש הוה מטעם ההנאה א"כ גם בשלח משכחת לה שבועה שנאנסו אלא ודאי בשלח יד חייב בכל אונסין. מיהו לפ"ז קשה ל"ל קרא דשליחות יד א"צ חסרון הא לכאורה פשיטא דביש לו הנאה מן הפקדון הוי עכ"פ ש"ש דלא גרע מפרוטה דרב יוסף כיון שנהנה מן הפקדון וא"כ משכחת לה שבועה בשליחות יד בלי חסרון. וצ"ל דשליחות יד בלי חסרון לא מיחשב הנאה כלל וא"כ ממילא בתר דאיכא קרא בש"ש דחייב בשליחות יד בלי חסרון נדע ממילא גם בש"ח דאל"כ משכחת לה שבועה בשליחות יד בלי חסרון דהוה עכ"פ ש"ש מטעם הנאה. ול"ל דשליחות יד בלי חסרון לא יחשב הנאה כלל דהא חזינן דש"ש מחייב עלה ולק"מ

שם בתוס' ד"ה קרנא וא"ת ור' יוחנן ור"א דלית להו כו' עכ"ל דברי התוס' דחוקים. ואפשר לומר דבעלמא ודאי קרנא עדיפא אלא דכאן ס"ל דאע"פ דכתיב שליחות יד בש"ח מ"מ לא נלמוד ש"ש דהא אמרינן דשליחות יד צריכה חסרון והיינו שנטל מקצתו לעצמו וא"כ בש"ח י"ל שפיר שחייב על כולו לפי שיש בו חומרא זו שאם טען טענת גנב הרי חייב על המקצת שנטל כפל ובזה המקצת שנטל חייב ג"כ קרנא מה שנטל לעצמו. ולענין מקצת שנטל אין חומרא בש"ש מה שמשלם קרנא שהרי גם הש"ח חייב קרנא מה שנטל וא"כ כיון דמשכחת בש"ח חיוב כפל על המקצת שנטל חייב שפיר על הכל וא"כ לענין שליחות יד גופי' משכחת החומרא בש"ח שחייב כפל על מקצת שנטל לכן שפיר מתחייב על שליחות יד דלענין המקצת שנטל אין חומרא בש"ש טפי שהרי גם הש"ח מחייב על המקצת שנטל וא"כ במקצת שנטל איכא חומרא דקרנא וגם כפל חייב עליו לכן חייב על הכל דלענין מקצת שנטל חמיר הוא מש"ש וכיון שחמיר לענין המקצת שחייב עליו קרן וגם כפל לכן מחמרינן ביה טפי אבל בעלמא קרנא עדיפא. ועוד נ"ל באופן אחר ליישב דהא בלא"ה קשה הא דקאמר הכא לא תאמר שליחות יד בש"ש ותיתי מש"ח וקשה הא אי הוה כתיב בפרשתא דש"ח שליחות יד ובש"ש לא הוה כתיב א"כ הוה מוקמינן פרשה ראשונה בש"ש וחומרא דידי' שכן חייב בשליחות יד. וצ"ל דלא קאמר רק דנלמוד חיובי הפרשיות שמ"מ פרשה ראשונה פוטרת מגניבה ומחייבת בשליחות יד א"כ פרשה שני' שחמורה מן הראשונה איכא ק"ו שחיוב הנאמר בראשונה יש בשני' והיינו שליחות יד וא"כ שפיר יש לפרש דהכי פריך דמה לש"ח היינו פרשה ראשונה מצינו בה חומרא שכן משלם כפל בטט"ג וא"כ נוכל לומר גם הך חומרא דשליחות יד וא"כ שפיר נימא פרשה ראשונה בש"ש ויהי' בה תרי חומרי חומרא דשליחות יד וחומרא דטט"ג וא"כ הוה מוקמינן פרשה ראשונה לש"ש וא"כ זהו דוקא אילו לא נכתב שליחות יד ולא הוה בפרשה ראשונה תרי חומרא והוה מוקמינן לה בש"ש באמת משא"כ לפי האמת דשליחות יד חייב בתרווייהו וליכא רק הא דמשלם כפל בטט"ג ודאי איכא למימר טפי דחיוב בגניבה ואבידה הוה חומרא טפי מכפילא. וא"כ מיושבים כל קושיות התוס' דלפי האמת הך חומרא דכפל לא חשיבא חומרא. ועוד נ"ל דבלא"ה קשה לצייר החומרא דמשלם כפל בטמ"ג שהרי גם הש"ח אם יתרצה לשלם לא יתחייב כפל. וצריך להסביר הסברא דהמפקיד אין לו לירא כ"כ מאונס וגניבה דאחרינא דלא שכיח כו' ומה יעשה כשיותר לו