מעיני החכמה יד

לו שעורין לדברי הרמ"ה באמת חייב כמבואר בפוסקים ולכן חייב שבועה ע"פ עדים אף על פי שכופר בחטין ועדים מעידין שחייב לו שעורין כיון שבודאי חייב לו משא"כ בלאו קרא הוה פטרינן ליה משבועה כיון דק"ו דר"ח אינו אלא שלא תהא הודאת פיו גדולה והיכא דבהודאת פיו הוה פטור גם עדים אין מחייבין אותו שבועה וא"כ קשיא ליה שפיר נוקמא קרא להכי. מיהו אכתי י"ל דס"ל לרא"פ מסברא פטור דלאו הודאה היא וא"ל נוקי קרא איפכא לחייב בהעדאת עדים אפי' במקום שבהודאת פיו היה פטור י"ל לפמ"ש הרשב"א לעיל דר"ח קמייתא לא איירי אלא בעדים אין יודעין שחייב לו עדיין אבל אם יודעין שחייב לו עדיין פטור כיון דשעבודא דאורייתא הו"ל שע"ק ולא איירי ר"ח אלא במתחייב מתוך טענתו כגון שטוען לא לויתי ועדים מעידין שהלוה לו דתו לא מצי למיטען פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ושעבודא דאורייתא ליכא כיון דאינו גובה מלקוחות וא"כ ל"ל דקרא אתא שאם תבעו חטין וכפר ומביא עדים שחייב לו שעורין דממ"נ אם אין מעידין שעדיין חייב לו הרי יכול לטעון פרעתי שכיון שלא תבעו השעורין מעולם לא שייך לומר שהוחזק כפרן על השעורין. ואי עדים מעידין שעדיין ח"ל שעורין א"כ השעבוד מן התורה ולא מחייב שבועה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דילמא ס"ל מסברא דפטור ואין לומר דאיירי במתחייב מתוך טענתו על השעורין והיינו שטוען להד"ם אחר שבאו העדים וא"כ מחויב מתוך טענתו דאמר ג"כ לא לויתי. דהא ליתא דאכתי יש להאמינו על החטין עכ"פ במיגו דאי בעי אמר פרעתי על השעורין דבשלמא לעיל כיון שטען לא לויתי קודם שבאו העדים לית ליה מיגו דפרעתי דאחר שבאו העדים אין יכול לטעון פרעתי שכבר הודה שלא פרע קודם שבאו העדים והוה מיגו למפרע משא"כ הכא כשבאים העדים אח"כ ומעידין על השעורין יש לפטרו משבועה על החטין במיגו דאי בעי אמר פרעתי השעורין דזה אינו נגד העדים מה שפוטרין משבועה על החטין. ול"ל שקדם ותובעו על השעורין ג"כ דא"כ גם בפיו מחייב שבועה דהוה תבעו חטין ושעורין והודה נו באחד ולא משכחת לה קרא לחיובא אלא די"ל כפמ"ש לעיל דרא"פ דנקט עדים מעידין שיש בידו חמישים לשון זה מורה שמעידין שעדיין חייב נו. ואם נימא כשיטת הרשב"א תקשי הא שעבודא דאורייתא וע"כ רא"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וח"כ אכתי תקשי נוקמה קרח לחיובא לחייב בעדים אפילו מעידין על מין אחד וא"כ לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא י"ל דליתא לדר"ח קמייתא מקרא דכי הוא זה דמיעט העדאת עדים ואין לומר דבעי למעוטי הודאה שאינה ממין הטענה די"ל מסברא פטור כיון דפטור מדמי שעורין אין כאן הודאה ואין לומר נוקי קרא לחיובא בהעדאת עדים אפי' בשני מינין דלדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא לא משכחת לה כדפרישית ולהכי קמ"ל הרמב"ם בשם הגאונים דמ"מ פסקו לדר"ח והיינו דגם לרבנן צריך קרא דכי הוא זה וכמ"ש המפרשים לתרץ וא"ש ודוק היטיב

בתוס' ד"ה מסרו ליה בסהדי ומיירי דא"ל אל תחזיר כו' עכ"ל. לכאורה אכתי יוכל לטעון נאנסו ואין לומר דאכתי מרויחין שיצטרך לישבע דא"כ לא צריך לעדים כלל למאי דאיתא לדרב נחמן דיהא צריך לישבע היסת ואין לומר דהתוס' קאי בשיטת ר"ת דליכא היסת היכא דליכא דררא דממון וא"כ לא יצטרך לישבע אם יטעון להד"ם דא"כ לא היה התוס' צריכין לומר דא"ל אל תחזיר אלא בעדים דאפי' לא אמרי הכי מרויחין דיצטרך לישבע היסת ואפשר דחששו פן לא ירצה לישבע ובדרבנן לא נחתינן לנכסיה משא"כ כשיטעון נאנסו יצטרך לישבע מן התורה. מיהו אכתי קשה הא יכול לטעון החזרתי במיגו דנאנסו ולפמ"ש הש"ך בהחזרתי ליכא רק שבועה מדרבנן ומאי מרויחין ואפשר דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דהיסת היא שבועה קלה בלי נקיטת חפץ משא"כ כשיטעון החזרתי צריך לישבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ

בתוס' ד"ה אם איתא. נראה דהלכה כר"ח כו' וכן סברי רב ושמואל כו' עכ"ל. באסיפת זקנים ראיתי מי שדחה דאם התלמוד מסתפק בדר"ח משום פרכא דתורת הזמה אין ראיה מהא דקיי"ל כרבנן וכן פליג ר' יוחנן בירושלמי ולמאי דפרישית לעיל א"ש טובא דודאי דברי התוס' נכונים דכיון דבגמ' דידן ליכא מאן דפריך תורת הזמה וגם רא"פ ע"כ לא פריך לתורת הזמה מדמצריך קרא למעוטי העדאת עדים אלא דר' יוחנן בירושלמי אתי' כההיא דרחב"א א"ר יוחנן בשבועות דס"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' פטור ולדידי' מיפרך דינא דר' חייא כדפרישית לעיל בתוס' ד"ה והודה אבל למאי דקיי"ל בהא כשמואל דבטענו ב' מינין חייב א"כ ק"ו דר"ח על מכונו. ובהכי ניחא נמי מאי דשבקי לדר' יוחנן דס"ל נמי כרבנן דר"ג לתרווייהו לישני ולעיל בד"ה אי נמי מייתי התוס' לדרבי יוחנן דס"ל לחד לישנא בטענו חטין ושעורין חייב א"כ כ"ש דטפי הו"ל לאתויי הכא דרב ושמואל ור' יוחנן ס"ל כרבנן אבל לפמ"ש א"ש טובא דכאן שבאו ללמוד דהלכה כר' יוחנן ומר' יוחנן ליכא לאתויי ראיה דאדרבה לאידך לישנא מוכח דליתא לדר"ח ולכן לא מייתי אלא דרב ושמואל דשמואל ס"ל בהדיא בטענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב וגם רב לא פליג עליה בהא ולדידהו ודאי ק"ו דר"ח בתקפו כדפרישית לעיל ודו"ק. מיהו אכתי הוה מצי לפרושי דדווקא הכא מספקא לן אם איתא לדר"ח היינו מכח קושית התוס' דהכא איכא למיפרך מה לצד השוה שכן לא הוחזק כפרן ותלמודא מספקא להו בסברת התוס' גופי' אם אין לחלק בין מלוה לפקדון שהוחזק כפרן וכן לישנא דגמרא השתא נמי דליתא לדר"ח משמע דליתא והיינו מטעמא דפרישית. מיהו ברי"ף ורא"ש לא גרסי השתא נמי דליתא לדר"ח אלא השתא נמי נחייבי' ונראה שלא היה בספרי הראשונים וגם התוס' לא גרסי לי' ודו"ק

בא"ד ושמא י"ל אחר שלמד כו' מעתה אין לחלק כו' עכ"ל נראה לפרש דודאי הך דפריך שכן הוחזק כפרן לאו קילא הוא דאטו בשביל שמוחזק כפרן נקל גביה אלא דקשיא שאי אפשר לחייבו שבועה מחמת שחשוד וכיון שאי אפשר לחייבו שבועה לא שייך לדון בתחילת ק"ו שישלם דאין הבא מן הדין דומה לנדון משא"כ אחר שלמד חיוב שבועה ע"פ עדים ממילא בפקדון הדין כמו בעלמא בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל ועמ"ש לקמן

בתוס' ד"ה שכנגדו וא"ת מ"ש דבחשוד כו' עכ"ל לכאורה קושיא זו אין לה ענין לכאן שהרי משנה מפורשת היא דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל ועיין פ"י שדחק. ולי נראה עפמ"ש בחדושי כתובות דף פ"ז למ"ש הפוסקים דמיגו דהעזה לא אמרינן לפטורי משבועה אבל לפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה א"כ תקשי בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל במודה במקצת יהא נאמן במיגו דכופר הכל ול"ל דאין אדם מעיז דלדידי' הו"ל ממון ולענין ממון אמרינן מיגו דהעזה ע"ש וא"כ מהאי טעמא גופי' לא פסיקא להתוס' לאקשויי די"ל דמה"ט גופי' לא הוה מדאורייתא מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם דאם תדין שישלם נאמינו בעיקר משום המיגו דכופר הכל ולכן צ"ל דתק"ח הוא שלא יהא חשוד נשכר. משא"כ הכא דאמרינן גם היכא דאיכא עדים נמי שכנגדו נשבע אף דהכא לית לי' שום מיגו וקשיא להו שפיר נימא מתוך שאיל"מ כיון דלא שייך כלל מיגו שהרי נגד העדים היא וא"ש. ויותר נ"ל דבפשיטות לא קשיא להו אמתני' אמאי תיקנו שכנגדו ישבע ויטול ובחמשין ידענא כו' נוטל בלא שבועה דהא לקמן כתבו התוס' דגזלן לא מיפסל אלא מדרבנן כיון דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ כל הני חשודין מחמת ממון לא דמיין למשואיל"מ דהתם מן התורה הוא משואיל"מ אבל הכא מן התורה לא הוה מתוך שאיל"מ שהרי מן התורה כשר לשבועה ואע"ג דגם בחשוד על השבועה ממש נמי דינא דשכנגדו נשבע ונוטל אף דודאי כיון דכבר נחשד על השבועה הוה חשוד גמור לשבועה דהשתא מן התורה מ"מ כיון דכבר החמירו על החשיד שיפסל לשבועה אף מחמת ממון שמן התורה הוא כשר לשבועה והחמירו עליו שלא ישבע רק שכנגדו א"כ השוו חז"ל מדותיהם שגם בחשוד על השבועה מן התורה נמי צריך שכנגדו לישבע דלא פלוג רבנן דכיון שהחמירו עליו לעשות חשוד מדרבנן כשל תורה לענין שלא ישבע ויפטר השוו ג"כ מדותיהם לעשות חשוד של תורה כשל דבריהם לענין שישבע שכנגדו משא"כ הכא דמסיק דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וא"כ הא גופי' קשיא בחשוד על השבוע' מדרבנן כגון גזלן שכתבו התוס' לקמן ואפי' אם גזלן מפסל מדאורייתא מ"מ הא חשיב התם משחק בקוביא ומפריחי יונים וכן בשמעתין ברועה פשיטא לן דאפי' בגזלן דרבנן נמי ישבע שכנגדו ולא חשבינן תקנתא לתקנתא כיון דגוף הפסול לא הוה אלא מדרבנן והא דשכנגדו ישבע נמי תקנתא היא אלא ודאי לא מחשיב תקנתא לתקנתא רק מה שהיא בגוף השבועה בעצמה דהיינו כשהשבועה דרבנן אבל בגוף הפסול לא שייך תקנתא לתקנתא כיון דכבר פסלוהו לשבועה הוה כמו פסול דאורייתא לגמרי ומה"ט גופי' קשיא להו להתוס' דגם לענין זה נעביד פסול דרבנן כדאורייתא ובכל דוכתי נימא מתוך שאיל"מ דהא חזינן הכא כשגוף השבועה מדאוריית' לא איכפת לן אף כשהפסול דרבנן וברור ונכון וארווח לן בזה מה שהקשה דו"ז הגאון באורים ותומים סי' צ"ב על תירוץ הראשון של התוס' כאן דעשו כן בשביל תקנת החשוד ומשמע דמן התורה באמת בחשוד מתוך שאיל"מ וקשה דבשבועת העדות דף ל"ב אמר אביי הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה דחייב קרבן שבועה ופריך דחשיד מאן אי דחשיד לוה מי יימר דמשתבע והקשה הוא ז"ל דילמא ס"ל לאביי כמ"ד ריש שבועת העדות לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא חייב בשבועת עדות כיון דמדאורייתא חזי והאי עד נמי מדאורייתא חזי והניח בצ"ע וביקש להוכיח מזה דגם לתירוץ ראשון הוא דרבנן ועמ"ש לקמן בזה אכן למאי דפרישית א"ש ולק"מ דודאי אביי דקאמר סתמא בעד שכנגדו חשוד על השבועה סמיך אמתניתין דכל הנשבעין מה נקרא חשוד על השבועה וחשוד מחמת ממון כשר מן התורה לשבועה וא"כ הכא לא שייך למיזל בתר דין תורה דמדין תורה יכול לישבע באמת ובודאי דוחק גדול דאביי כיון דוקא לחשוד מכח שעבר על שבועה ג"כ דזה ודאי דוחק. ועוד דהו"ל לעשות מחלוקת גם כן בעד א' בחשוד על השבועה והיינו בחשוד מחמת ממון דלא מפסל רק מדרבנן דלא שייך למיזל בתר דין תורה ולמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ חייב אלא ודאי אביי איירי בכל חשודין אף דלא שייך למיזל בתר דאורייתא ואף על גב דאביי משמע לעיל דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא יתבאר לקמן בס"ד די"ל דגם אביי מודה בגזלן מכבר דכשר לשבועה מן התורה וגם י"ל בפשיטות דמשמע חשיד אפי' מכח משחק בקוביא וכו' המבואר שנה אבל לפמ"ש הכל מרווח ונכון יותר ודו"ק

בא"ד וי"ל הכא אי אמרינן משלם לא שבק כו' עכ"ל. ואכתי קשיא ליה בשבועה דעד אחד אמאי לא נימא מתוך שאיל"מ ולא שייך לומר לא שבק חיי דאטו נחשדו ישראל להעיד שקר, ועוד דאכתי