מעיני החכמה קלט

אם כבר ירד אין מוציאין מיד כל אחד דשמא זה הוא שמת וא"כ א"ש דפתח ביורד לנכסי שבוי בלשון יחיד ומסיים ואלו הם נכסי שבויין היינו שנים ושמע בהם שמת היינו אחד וקמ"ל מספיקא אף דאין מורידין לכתחילה מ"מ אין מוציאין בדיעבד וא"כ ממילא לרשב"ג דנטושין כשבויין וא"צ שמעו בו שמת ממילא מורידין לכתחילה בכל גווני (ועמ"ש בסמוך בלשון התוס') אבל לת"ק דאין מורידין בלא שמעו א"כ י"ל ודאי לכתחילה אין להוריד מספיקא אבל אם ירד אין מוציאין מידו דלא שייך כ"כ דילמא מפסיד להו שהרי סובר שקרוב שלו מת משא"כ לרשב"ג דלא בעינן שמעו שמת ודאי לכתחילה נמי מורידין

בתוס' ד"ה היורד הה"ד כו' אפי'. לכתחיל' דהא נטושין מורידין כו' עכ"ל מהר"ם שי"ף תמה הא בהדיא איתא לעיל דמורידין וגם מאי ראי' מנטושין. ונראה כוונת התוס' לתרץ דקשה איך אמר תנאי הוא דילמא ברייתא דוקא דיעבד קאמר דאין מוציאין ולזה כתבו התוס' דודאי בשמעו בו שמת לכ"ע מורידין לכתחילה כדאמר לעיל וא"כ ממילא גם בלא שמעו מורידין אף לכתחילה דהא נטושים אמר רשב"ג שהם כשבויין ושפיר מוכח דגם בלא שמעו בו שמת מורידין לכתחילה ג"כ. עוד אפשר לומר שהתוס' כתבו כן לאפוקי מסברת הסמ"ע בסימן רפ"ב שביקש לומר בלשון הרמב"ם דס"ל דהברייתא דנקט לשון דיעבד היינו משום דבשמעו בו שמת ס"ל להרמב"ם דאפי' ירדו להחזיק ולמכור אין מוציאין ובזה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין מורידין לירד ולמכור ע"ש. וא"כ לפ"ז הי' אפשר לומר דלהכי נקט לישנא דדיעבד דאז אפי' לחלוק ולמכור אין מוציאין ולזה כתבו התוס' דאי אפשר לומר כן דהא רשב"ג ס"ל נטושין כשבויין ובלא שמעו שמת ודאי אין יכולין למכור אפי' בדיעבד א"כ הא דנקט היורד הוא לאו דוקא. ובאמת דברי הסמ"ע תמוהים דהא אנן קיי"ל כרשב"ג דנטושין כשבויין ואיך אפשר דנקט דיעבד משום לירד ולמכור והרי ודאי בנטושין לכ"ע אפי' דיעבד לא מהני לירד ולמכור אף דאמרינן לקמן נטושין כשבויין ולא כשבויין ממש מ"מ לענין לירד ולמכור לא מפלגינן בין נטושין לשבויין. ולפום רהיטא עלה בדעתי דהרמב"ם ס"ל דברייתא ע"כ דוקא בדיעבד קאמרה דנקט היורד מיהו רב ושמואל ס"ל הכא דאפי' לכתחילה הוא ולא תקשי להו דנקט דיעבד דאפשר דס"ל בשמעו שמת אין מורידין לכתחילה דרב ושמואל ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ובלא הורידו היורשים בחזקת חי מוקמינן ליה ונפרעין שלא בפניו וא"כ נפסיד למלוה ע"פ לכך נקט לשון דיעבד וא"כ לדידן דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים א"כ ע"כ הא דנקט היורד היינו משום דלכתחילה אין מורידין כן נראה לכאורה. מיהו באמת מוכח מדברי הרמב"ם דלהוריד באריס אפי' לא שמעו שמת מורידין וכן הוא בש"ע שם ס"ב וא"כ מוכרח לומר כדברי ה"ה דס"ל כיון דבלא שמעו מורידין לכתחילה לאכול בשמעו מעלין מדריגה אחת אפי' למכור בדיעבד. מיהו גם על זה קשה דרשב"ג אמר נטושין כשבויין ולדברי ה"ה הו"ל לרשב"ג לפלוגי אשבויין גופי' דע"כ ת"ק לא אמר רק לאכול דאי למכור פשיטא דלא שייך לומר נטושין כשבויין דהא שבויין מתירין אפי' למכור בדיעבד וע"כ לת"ק היינו לירד ולאכול וכדמוכח נמי מדקאמר תנאי הוא אלמא בלירד ולאכול פליגי א"כ קשה איך אמר רשב"ג נטושין כשבויין הא בשבויין גופי' לרשב"ג אפי' לירד ולמכור בדיעבד מהני וזה אינו בנטושין. ואפשר דסברת הרמב"ם כיון דהדין דמורידין לאכול בלא שמעו בו שמת א"כ אם שמעו בו שמת אח"כ אף אם חלקו ביניהם עכ"פ כיון דמספיקא לא נפקא שמא מת באמת ומקרי תופס ברשות כיון דהורידוהו לאכול וגם תפס קודם שנולד הספק לכן מספיקא אין מוציאין מידו אף אם חולקין בנכסים דהיינו לירד ולמכור משא"כ ביצא לדעת אף ששמעו בו שמת מתחילה אדעתא דלירד ולאכול הורידוהו לכן מוציאין מידו אפי' בדיעבד אם חלקו ביניהם אף ששמעו בו שמת וצ"ע

בגמרא ואלו הן נכסי נטושין הרי שהי' אביו כו' ולא שמעו בהם שמת. צ"ע אמאי קרי שמעו בהם שמת נכסי שבויין ולא שמעו בהם שמת נטושין. ואפשר דנקט לפום טעמא דמילתא דבלא שמעו שמת מקרי נטושין די"ל דמפסיד להו

ד' לט ע"א גמרא אלא ארטושין והא מוציאין אותן מידו וקשה לפמ"ש הרמב"ם ובח"מ סי' רפ"ה ס"ה דאף ביצא לדעת ושמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסים א"כ מצי למימר דקאי ארטושין ששמעו בהם שמת ששמין לו כאריס ועיין בב"י בח"מ סי' רפ"ה משמע דהרמב"ן חולק וכן בנ"י בשם הרשב"א והרנב"ר משמע דחולקין על זה וס"ל ברטושין אפי' שמעו בהם שמת אין מורידין וברא"ש כתב בשמעו בו שמת מורידין ע"כ. ואינו מבואר אם הוא זריז ונשכר או שיש לו דין נטושין שלא שמעו בו שמת ואי אמרינן דבשמעו בו שמת אין לחלק כלל בין יצא לדעת ובין יצא שלא לדעת א"כ לא מצי לאוקמה אשמעו בו שמת אבל לדעת הרמב"ם שסובר דרטושין בשמעו שמת מורידין לנכסים ויהי' כאריס קשה נוקמה ארטושין. ויש ליישב זה דודאי משמע ברטושין ששמעו בו שמת לא גרע מנטושין שלא שמעו בהם שמת וא"כ לס"ד דנטושין כשבויין לגמרי הם גם רטושין ששמעו בהם שמת כשבויין לגמרי הם וא"כ הוה זריז ונשכר ג"כ ולמסקנא בנטושין לא הוו לגמרי כשבויין א"כ גם ברטושין ששמעו בהם שמת הם כנטושין שלא שמעו בהם שמת וא"ש. ואלא דקשה דהא לת"ק דנקט נכסי שבויין בשמעו בהם שמת משמע דדוקא בשבויין שלא הלכו מדעתם הוא דאין מוציאין מידם משא"כ ברטושין אפי' שמעו בהם שמת מוציאין מידם וא"כ קשה מנ"ל דרשב"ג פליג עלייהו ברטושין ופשטא דברייתא דרטושין מוציאין מידם כ"ע מודו בהו ולא פליגי בהא רשב"ג ורבנן. ואף דלפמ"ש י"ל דרטושין בשמעו שמת לא גרעו מנטושין שלא שמעו בהם שמת וא"כ י"ל לת"ק דס"ל נטושין שלא שמעו שמת מוציאין הה"ד ברטושין ששמעו שמת מ"מ צ"ע מנ"ל לאפושי פלוגתא בזה דאין זה מוכרח כלל ואפשר דלת"ק נמי אין חילוק כלל בין רטושין לשבויין כיון דטעמא משום דשמעו בו שמת ולא שייך חילוק בין רטושין רק בלא שמעו בהם שמת ולפ"ז ברטושין ג"כ זריז ונשכר מיהו הרמב"ם חילק בין רטושין אע"פ ששמעו בו שמת באם חלקו ביניהם ועיין בב"י שתמה שהרמב"ם השמיט דין זריז ונשכר וצ"ע. ולפמ"ש לת"ק נכסי שבויין לאו דוקא דבשמעו שמת אין חילוק בין רטושין לשבויין ולא נקט שבויין רק לרבותא דנטושין אע"פ שיצאו שלא לדעת כיון דלא שמעו בו שמת מוציאין והך דהיורד לנכסי רטושין לרשב"ג דוקא הוא דלרבנן אין חילוק בין נטושין לרטושין דבשמעו בו שמת גם בנטושין מורידין

בגמרא כשבויין ולא שבויין כו'. כבר כתבתי שהרמב"ם סבור דבשבויין ששמעו בו שמת אפי' ירדו וחלקו אין מוציאין מידם וקשה דמשמע דדוקא לענין זה אינן כשבויין ממש אבל לשאר מילי דמיין לשבויין לגמרי וצ"ע ליישב מנ"ל להרמב"ם חידוש זה. ולדבריו צ"ל הא דאין האחין יורדין לנחלה על פי' היינו לכתחילה אבל אם חלקו אין מוציאין מידם ואי לאו דאמ' הרמב"ם דביצא לדעת מוציאין מידם הייתי אומר בפשיטו' דכיון דמתירין האשה להנשא מידי ספיקא לא נפקא ואין מוציאין מידם אפי' ירדו לחלוק אלא לפ"ז גם ביצא לדעת למה נוציא מידם דשמא מת באמת וצ"ע

בתוס' ד"ה וכולן פי' רש"י כו' וקשה דאמאי משני לעיל לירד ולמכור כ' עכ"ל. נראה ליישב פי' רש"י דבלא"ה תמוה הא דס"ד לעיל לומר מדברי רשב"ג במשנה דס"ל מוכרן בב"ד נשמע דס"ל דמורידין קרוב לנכסי קטן מה ענין זה לזה. לכן י"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל לעיל דפליגי במתני' בכדי חסרונן ס"ל נמי לרשב"ג דמוכרן בב"ד א"כ כאן נמי ל"ש לומר אין מורידין דילמא מפסיד להו די"ל כיון דנוטל כאריס ובחלק הבעלים כיון דלא נודע מתי יבאו ומה הי' להם א"כ ימכרו הפירות בב"ד ואנן קיי"ל כר' טרפון לעיל פ' א"מ דף כ"ט דבדמי אבידה ישתמש בהם נמצא שנוטל חלק ומשתמש במעות עד שיבאו הבעלים. וא"כ ממילא לא קשי' מה שהקשו התוס' הא אפי' לירד ולאכול אין מניחין ולפמ"ש י"ל דשם הקללה שבאמת מתו רק שלא נודע א"כ לעולם המעות נשארים ביד היורשים ואוכלין כל הפירות שהרי בודאי לא יבאו לכן משני לירד ולמכור ולק"מ גם מה שהקשו מאי פריך מהמוציא לא קשי' די"ל הא גופא קשי' דה"ל לתקוני מה שהוציא הוציא

בא"ד לכך נראה דודאי שכל הפירות אוכל בחנם כו' עכ"ל. פירוש דברי התוס' דבלא שמעו שמת אוכל כל הפירות ואם ממשמשין ובאין אינו נוטל רק כאריס אף אם באו הבעלים קודם שקצר ובשמעו בו שמת אם באו קודם שתלש אינו נוטל כלום בשבח רק מה שהוציא הוציא כדין הוציא הוצאות על נכסי אשתו וקשה לזה היכא קאמר לעיל השתא זריז נשכר הוה מאי דאשבח מבעי' הא אדרבה כיון שהוא זריז ונשכר לא הי' לו ליטול בשבח כלום. ברא"ש דחק דהיינו לס"ד דגמרא. וגם קשה אם בתחילה לא שמעו שמת הרי הי' לו חלק בשבח ואם אח"כ ישמעו שמת יפסיד מה שכבר הי' לו הרי מ"מ בתחילה ירד ליטול בשבח כאריס. ולכאורה לא הי' צריכים לדחוק ויש לפרש דודאי היכא דשמעו בו שמת נוטל בשבח ג"כ כאריס אם לא הי' זריז ונשכר וא"ש בפשיטות השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מבעי' אלא דזריז ונשכר עדיף לענין אם תלש כל הפירות אחר ששמעו שבאין ובלא שמעו אין מניחין אותו לתלוש ואינו נוטל רק כאריס אלא דלא משמע להו הטעם לחלק למה בשמעו בו שמת הוא זריז ונשכר ובנטושין לא מהני מה שיקדים לתלוש לכן הוצרכו לדחוק דבשביל שנוטל כאריס אין מניחין אותו ובשמעו שמת אינו נוטל כלום מיהו לענ"ד י"ל ודאי בלא שמעו שמת דלא נחית אדעתא דכולהו פירי א"כ הדין לחשוב מה שהוציא ומן השבח יטול כאריס לכן אפי' באו הבעלים נשבע ונוטל כדין כל מוציא הוצאות ברשות משא"כ בשמעו שמת אינו מסיק אדעתי' שהשמועה שקר וא"כ לא יוכל לישבע כמה הוציא לכן בקדם ותלש אין מוציאין מידו כיון שלא ידע לחשוב כמה הוציא וכמה הושבח

בתוס' ד"ה אמר שמואל כו' וי"ל כו' יצא לדעת אין מורידין עכ"ל. לכאור' קשה הא מבואר לעיל בברייתא דרטושין מוציאין מידו. ואפשר דקמ"ל אפי' נשבה אח"כ ולעיל י"ל שאין ידוע מה הי' להם ואינו יודע היכן הם. ובהכי ניחא דרב נחמן אמר בורח הרי הוא כשבוי ופריך אי לימא מחמת כרגא היינו לדעת וכתבו התוס' דמסתמא לא פליג אשמואל. ולפמ"ש ניחא דשמואל שאמר הרי הוא כשבוי זה אינו כדמוכח מברייתא דרטושין אינם כשבויין

בתוס' ד"ה ש"מ כו' וקשה כו'. פי' התוס' קשה להולמו עי' מהר"ם שי"ף ונראה ליישב קושית התוס' דמה שהקש' לידוק מכל אפטרופוס י"ל דבקטן פשיטא לי' שאין מחזיקין אלא דכאן מוכחינן אפי' הגדיל והיינו דהא בלא"ה קשה ל"ל לטעמא דאין מחזיקין דהא לעיל בהניח קמה לקצור פריך ולוקים אפטרופוס לעולם. ומשני אפוטרופי לדיקנני לא מוקמינן א"כ