מעיני החכמה קלח

מתחסרין אלא ודאי ס"ל גם ביתר מכדי חסרונן אין מוכרין דיתר מכדי חסרונן שכיח ולא מצי למימר שמא יעשם דבחסרים יותר מכדי חסרונן יוכל להחליפם עכ"פ בפירות אחרות ולא יהיו נאסרין רק כדי חסרונן ולמה ס"ל לא יגע בהם. מיהו לפי פי' התו' לעיל מיירי שכבר חסרו הרבה יותר מן הנהוג א"כ שפיר י"ל התירוץ אפי' אי ס"ל ביותר מכדי חסרונן מוכרן מ"מ לא מצי למימר שמא יעשם דהא יכול להחליפן כנ"ל. לכן י"ל דודאי ברייתא לעיל נקט סתמא לפיכך ב"ה עושה אותן תרומה ולא מפליג כלל משמע אפי' אחר שנחסרו יותר מכדי חסרונן נמי עושה אותן תרומה ומעשר מיהו לר"כ לא קשי' כיון דלא יגע בהם הוא מטעם רוצה בקב שלו א"כ ממילא אם כבר מונחים זמן רב שנחסרו כבר יתר מכדי חסרונן שמוכרן ממילא באמת אינו עושם תרומה ומעשר דהא לפיכך קאי משום דלא יגע בהם ממילא משמע דדוקא היכא דלא יגע בהם אבל אם כבר נמשך זמן רב דהוה להו יתר מכדי חסרונן ממילא אינו עושם תרומה אבל לרב נחמן דלא יגע נמי משום תרומה ומעשר א"כ משמע דלעולם עושה אותן תרומה ומעשר אפי' כבר הגיע ליתר מכדי חסרונן וא"כ ע"כ ס"ל גם ביתר מכדי חסרונן אינו מוכרן לכן לעולם יוכל לעשותן תרומה

בגמרא וכי משתכח כו' מקמיה דהוו להו יתר מכדי חסרונן עביד להו. פירש רש"י שאין אדם משהה טבלים כ"כ זמן מרובה עכ"ל וקשה לפ"ז במאי פליגי ר"כ ור"נ דנימא דתלי' בהמשך זמן שאין לחוש שהשהה כ"כ טבלים אז ימכרם לכ"ע לכהנים בדמי תרומה וא"כ לא שייכא פלוגתייהו כלל אי יתר מכדי חסרונן שכיח דעיקר תלי' בזמן די"ל מקמי הכי עביד להו תרומה ועמ"ש בסמוך

בגמרא והא יין והחמיץ כו' דיתר מכדי חסרונן. קשה הא לעיל משמע דפליגי אי יתר מכדי חסרונן שכיח ולרנב"י ס"ל דלא מזבנינן להו דחיישינן שמא יעשם תרומה ובחומץ לא שייך זה דהתורם מן החומץ על היין אין תרומתו תרומה וא"כ אמאי לא ימכרם לכהנים בדמי תרומה וע"כ לומר משום כיון דקם קם ועמ"ש בע"ב

ד' לח ע"ב גמרא מאי תקנתא עביד להו כו' לקנקני'. וקשה כיון דיש לחוש שמא עשאן וצ"ל למכור לכהנים בדמי תרומה א"כ מפסיד יותר מן הקנקן שנקרא הפסד מועט ואפשר דלמסקנא איירי בפירות מתוקנים דליכא חשש תרומה ולפמ"ש התוס' גם רב נחמן ס"ל הך דאדם רוצה בקב שלו: עיין ברי"ף דס"ל דהנך רבנן דהכא ס"ל שפיר כחכמים דמתני' דלא יגע בהם והכא פליגי במילתא אחריתא אי חיישינן להפסד הקנקן ותמהו עליו דאכתי מה יענה בפירות והרקיבו דס"ל ג"כ דמוכרן בב"ד ובמתני' לא יגע בהם דהא מוקמינן לפירות והרקיבו בכדי חסרונן א"כ ע"כ רבנן ס"ל כרשב"ג דמתני' דל"ל ביתר מכדי חסרונן דא"כ לכ"ע מוכרן כדאמר ר' יוחנן לעיל ונדחקו הראשונים עיין ברמב"ן ובמאו"ר וברא"ש דלא קאי רבנן דברייתא אפירות והרקיבו: ולענ"ד נראה ליישב דברי הרי"ף דודאי הא דפליגי לעיל בטעמא דאדם רוצה בקב שלו וס"ל לר' יוחנן ביתר מכדי חסרונן לכ"ע מוכרן בב"ד והנה הכא דקאמר להפסד מועט לא חששו וקשה הא אבידה שיש בה ש"פ צריך לטפל בה. אלא נראה דודאי גם באלו שייך שאדם רוצה בשלו לכן ניחא לי' טפי להפסיד הקנקן שהוא דבר מועט ושלא ימכרם וס"ל לרי"ף דגם בפירות והרקיבו שייך ג"כ כיון דקם קם והיינו משום דמיירי שההפסד נפל במקרה לכן נרקב מהם הרבה כגון שנפל מים על קצתן לזאת נפל הפסד בפירות ביותר מכדי חסרונן מ"מ אם יונחו יתר הפירות המקרה לא יתמיד ולא יחסר עוד יותר מן הראוי שהוא כדי חסרון ופליגי בסברא זו דכיון דעכשיו ההפסד יותר מכדי חסרונן כמו ביין והחמיץ ס"ל לחכמים דברייתא אע"ג דבמשנה הדין דלא יגע בהם היינו משום דאדם רוצה בקב שלו והיינו בכדי חסרונן כדאוקימנא לעיל ובזו חשוב שלו עליו אבל אם כבר נפסד הדבר הרבה תו אינו חביב עליו ואינו מקפיד עליו כלל לכן ביין והחמיץ כיון שכבר נפסד הרבה אינו מקפיד על מכירה שאינו נוח לו עוד בשלו וניחא ליה שלא יפסיד אפי' ההפסד מועט וכן בפירות אף שמכאן והלאה לא יחסר יותר מערך כדי חסרונן כיון שכבר נפסד מהם הרבה במקרה ושייך ג"כ כיון דקם קם מ"מ מקפיד מכאן והלאה אפי' על הפסד שכדי חסרונן אף שנקרא הפסד מועט ור"מ ס"ל דמה שנפסד ואין לו תיקון אינו מצטרף לחשבון ולא נשאר רק הפסד הקנקן לחוד ובשביל הפסד מועט חפץ יותר בשלו וכן בפירות והרקיבו כיון דמה שכבר נרקב אין לו תיקון והמותר שישארו לא יחסר מהם רק כדי חסרונן לכן לא יגע בהם דלהפסד מועט לא חיישינן ולא ס"ל דמצרף להפסד מרובה וא"כ חכמים שפיר ס"ל כת"ק דמתני' דבכדי חסרונן לחוד לא יגע בהם כיון דבכל הפירות אינו רק הפסד מועט אדם רוצה בקב שלו ודברי הרי"ף ברורים

בגמרא מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי. קצת קשה לדברי הרי"ף שסובר דרבנן דמתני' היינו נמי חכמים דברייתא לעיל דס"ל ביין והחמיץ דעושה להם תקנה א"כ גם רבנן ס"ל תקנה וע"כ במתני' טעמא אחרינא איכא כדמשני בש"ם. וגם אדרשב"נ קשה למאי דמפרש טעמא לקמן דילמא מפסיד להו לכך אין מורידין א"כ לא שייך בדרשב"ג כלל דבפירות לא שייך האי טעמא

בתוספות ד"ה ע"כ כו' וא"ת הא לקמן מייתי כו' עכ"ל. אפשר לומר דבלא"ה התוס' דייקו דלקמן קאמר היורד משמע דיעבד והיכא מוכח דמורידין לכתחילה וי"ל דת"ק ודאי י"ל דס"ל בשמעו בו שמת דוקא מורידין ובלא שמעו בו שמת אין מורידין א"כ י"ל לפי הלשון הברייתא (בדפוס ז"ב) ואלו הן נכסי שבויין הרי שהיה אביו כו' ושמע בהם שמת א"כ אפשר דהוא ירד וטען ששמע בהם שמת אבל אין לו עדים על השמיעה א"כ י"ל דלכתחילה אין מורידין אבל אם כבר ירד וטען ברי ששמע שמת אין מוציאין ואפי' אם הגירסא ושמעו כו' מ"מ י"ל שהוא לבדו אומר כן לכן נקט לשון דיעבד א"כ ממילא לרשב"ג דס"ל נטושים כשבויים אפי' לכתחילה מורידין דהא א"צ עדים על השמיעה דלא בעינן שמעו בו שמת

בתוס' ד"ה בששמעו כו' אלא ששמעו היינו בקול וע"א כו' עכ"ל מדברי התו' דהכא משמע דלמ"ד מורידין אפי' בלא שום קול. אלא דביבמות דקי"ו ע"ב ד"ה שאין ממ"ש שם ז"ל וי"ל דלא שמעו בו שמת רק ע"י קול משמע דס"ל דבלא קול אין מורידין לכ"ע וקשה טובא לפ"ז מאי פריך הכא מהך דוהיו נשיכם אלמנות כו' ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן נימא דכאן מיירי בלא קול דלכ"ע אין מורידין מיהו לזה י"ל דמשמע ליה לישנא דקרא דוהרגתי אתכם בחרב ולמה דייק בחרב אלא ודאי להורות נתן שע"י שיהרגו בחרב ישארו אלמנות דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת אבל במת במלחמה אינה נאמנת וא"כ י"ל דקרא קמ"ל ע"י שיהרגו בחרב דהיינו במלחמה דסתם חרב של מלחמה היא לכן נשארו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים וא"כ י"ל דלענין ירידה בנכסי אביהם אף במת במלחמה לא גרע מקלא בעלמא וא"ש. גם י"ל דמבקשות לינשא מסתמא ע"י קלא היא דאל"כ מהיכי תיתי. אלא דקשה מה חילוק יש בין נטושים לרטושין כיון דמטעם קלא מורידין לנכסים. ואפשר לומר דס"ל להתוס' דאין סברא אם ישבה אדם בשביה שיחזיקו מיד הקרובים בנכסים וע"כ צריך המשך זמן מה ונתנו זמן לזה עד שישמעו שמועה בקלא בעלמא שמת דמסתמא כבר הרחיק ויש לחוש לתקנתא לפקח בנכסים וא"כ י"ל ודאי ביצא שלא לדעת הכל יודעין שראוי לפקח בנכסיו ולא אתו להתיר את אשתו שלא יתלו בשביל שמחזיקין בקול השמועה שמת כיון שראוי לפקח בנכסיו משא"כ ביצא לדעת א"כ אם נוריד לקרוב עפ"י השמועה משמע שמחזיקין הקול לאמת ואתו להתיר את אשתו וכענין שכתבו הפוסקים שאין מניחין להתאבל עליו פן נתיר אשתו ע"י זה אבל בנטושים כיון שמסתמא כבר עבר זמן רב ונתנו גבול אם כבר נמשך הזמן ששמעו בקול שמת ואין דבר ברור דאז מסתמא כבר הרחיק ולא נודע דבר ברור משא"כ ביצא לדעת שהם רטושין יש לחוש שיתירו את אשתו. ועיין במהרש"א שם שדייק על לשון התוס' במ"ש שם וא"ת תקשי אדמסיק התם כי פליגי בלא שמעו בו שמת פי' בשני עדים אלא בע"א דאי לא שמעו כלל פשיטא דאין מורידין והיכא קאמר שמואל דמורידין ודייק מהרש"א ל"ל להתוס' לומר דע"כ היינו בע"א דאפי' אי מיירי בלא שמעו בו כלל שמת כ"ש דקשה דאיך קאמר מורידין. ואפשר דהוה מצינו למימר בלא שמעו בו שמת טפי י"ל בפשיטות דמורידין לירד ולאכול דאין לחוש שימכרו כיון דלא שמעו בו שמת ודאי לא ימכרו משא"כ בשמעו שמת טפי חיישינן אי מורידין יסמכו על השמועה למכור ג"כ ולזה כתבו דע"כ באיכא קלא עסקינן ואפ"ה ס"ל דמורידין וא"כ איך תנן במתני' דאין יורדין לנחלה על פיה. עוד י"ל דבפשיטות הוה ניחא להו טפי אי מורידין בלא שמעו בו שמת לישנא דמתני' דאין האחין יורדין לנחלה על פיה כיון דבלא"ה מורידין אף בלא דבריהם א"כ על פיה אין שום תועלת רק לירד ולמכור א"כ הוה פשיטא לי' דודאי מתני' איירי לירד ולמכור אבל למאי דמשמע להו דבליכא קלא ודאי אין מורידין א"כ ודאי למאן דס"ל מורידין באיכא קלא ודאי עפ"י דבריה מורידין עכ"פ לירד ולאכול ולכן קשי' להו לישנא דאין יורדין לנחלה על פיה משמע שאין שום תועלת בדבריה לענין לירד לנחלה אפי' לירד ולאכול ע"ז תירצו דמ"מ לענין למכור נקט האי לישנא ועמ"ש בסמוך

בגמרא והא דומיא דנשותיהם קתני. קשה קצת מאי שייך להקשות מן דומיא דאינו אלא סיפור מעשה הקללה באשר היא ומאי שייך בזה דומיא. ולפמ"ש התו' יבמות דאין מורידין רק באיכא קלא א"כ י"ל דהא גופא קשי' לי' דכיון דדומיא דנשותיהן קתני טפי ה"ל למתני בלא שמעו כלל אפי' בקול דאז אין מורידין אפי' לאכול מיהו פשטא דש"ס דמורידין אפי' ליכא קלא כלל. לכן אפשר דמשמע לי' דמאי קללה היא זו במה שנשותיהן לא ישאו אחר מותן לכן משמע לי' דלהכי אין מורידין בניהם לנכסים דלא להחזיק שמתו ויתירו נשותיהן להנשא לכן מכח זה דנשותיהן מבקשות להנשא ואין מניחין אין מורידין לנכסים ג"כ א"כ י"ל מהאי טעמא משמע ליה דאין להוריד קרוב כלל וכלל דמ"מ יש לחוש שיורו נשותיהן היתר להינשא

בגמרא תנאי היא דתני' היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו. קשה הא אפי' לכתחילה מורידין. עמ"ש בתו' ומפרשים שנדחקו כיון דלפי האמת קיי"ל דאפי' לכתחילה מורידין אמאי נקט לשון היורד. ואפשר לומר לפי דקדוק לשון הברייתא דנקט היורד לנכסי שבוי ובתר הכי נקט ואלו הן נכסי שבויין לשון רבים וסיים ושמעו בהם שמת. לכן אפשר דבשני שבויין שנשבו ושמעו שמת אחד מהם ולא נודע מי הוא א"כ בכה"ג י"ל לכתחילה אין מורידין כיון דהך תנא ס"ל בשמעו בו שמת אין מורידין אבל