מעיני החכמה קלז

מרויח הכחוש מיהו כבר כתבתי שצ"ע ונראה לפי מה שהקשו המפורשים בשנים שהפקידו לימא דהוה כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה משואיל"מ. ותירצו דהו"ל הילך דהא המנה שמודה לו רוצה ליתן לו מיד וא"כ י"ל בשנים שהפקידו א' הפקיד כחוש וא' שמן וזה אינו יודע מי שהפקיד הכחוש ומי שהפקיד השמן א"כ אף שמודה שכחוש בודאי הפקיד א' אינו אלא מודה בדמים שהרי לא שייך שיתן לו הכחוש דאם זה אומר שאינו שלו לא יוכל לקבל הכחוש שהוא דבר שאינו שלו משא"כ במנה מאתים אין חילוק ובשני כלים אף שזה טוען קטן אינו שלו שפיר מקרי הילך שעכ"פ יוכל ליתן לשניהם מה שהוא מודה בודאי לאחד יתן הקטן ולשני יתן מתוך הגדול דמי הקטן שישברנה כמו שפירש"י א"כ שפיר יוכל לטעון הילך מה שהפקדת בודאי והספק יהיה מונח אבל כאן לא יוכל ליתן לשום א' מהם לא הקטן ולא הגדול ולא מקרי הילך וא"כ הוה כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל משואיל"מ ועם זה אפשר ליישב קושיא שלישית ג"כ דנוקמא במת א' מהם דא"כ מודה עכ"פ במקצת העור והנבילה והילך לא שייך כאן שאין יכול ליתן לשום אדם עד שיפסקו הב"ד שימכור לא מקרי הילך והו"ל מתוך שאיל"מ ולק"מ מיהו י"ל לפמ"ש מקצת מפורשים לתרץ דלעיל בשנים שהפקידו לא שייך מתוך שאיל"מ משום דלא הו"ל למידע כדמסיק בכרך אחד לא הו"ל למידק א"כ יש לפרש כאן קושית הש"ס ברווחא ולא קשיא כלל קושית התוס' דמתני' איירי לצאת ידי שמים וגם למה לא הקשה ממקח אע"ג דלא עביד משלם לכל אחד. ולפמ"ש יש לפרש באמת זו הקושיא בש"ס כיון דרבא ס"ל בשני כריכות הו"ל למידק א"כ תקשי ברועה יתחייב מדינא מכח מתוך שאין יכול לישבע משלם כיון דבשתי כריכות הו"ל למידק מקרי הו"ל למידע והו"ל למימר מתוך שאיל"מ ומשני דמיירי שלא מדעת רועה ואפי' אם נקרא הילך מ"מ הכל מודים משמע אפי' למ"ד הילך פטור חייב א"כ יתחייב מדינא ואי הו"ל למידק א"כ לרבא לשיטתיה דס"ל בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל מתוך שאיל"מ גם ברועה תקשי דנימא מתוך שאיל"מ ומשני דמיירי שלא מדעת רועה דלא הו"ל למידע וזה נכון בפשט הש"ס אלא דהפוסקים כתבו טעם אחר דלא אמרינן מתוך שאיל"מ משום שהנפקד טוען ברי שאינו חייב יותר. ועיין בח"מ סימן שס"ה באמר לשנים גזלתי ואיני יודע אם החזרתי שחייב לצאת י"ש אפי' לא תבעו ליה וכתב הש"ך שם סק"ה דבפקדון בכה"ג פטור כדאיתא בסימן ש' וכתב בש"ך הטעם בשם מע"מ והקשה עליו ומסיק הטעם לחלק בין פקדון לגזל דגזל איירי ג"כ דומיא דפקדון באביו של א' מכם הפקיד אצלי דהיינו גזלתי לא' מכם ואיני יודע להכי לא קתני א' מכם הפקיד. ולפ"ז כשידוע לו שגזלו בפניו וידע מזה ואינו יודע לאיזה גזל ולא תבעו פטור אפי' לצי"ש עכ"ל בקצור. ודברים תמוהים הם דודאי גזל דעביד איסורא חמור מפקדון אפי' בשתי כריכות דהא מעיקרא אמר לעיל בפשיטות פקדון אגזל קרמית גזל דעביד איסורא קנסוה רבנן פקדון דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן ומהא לא הדר ביה בש"ס כלל דאף לשינויא דרבא ודאי גזל חמור מפקדון כמ"ש התוס' לעיל ד"ה התם וכ"כ מהרש"א בהדיא בפירוש דברי התוס' והחילוק בין גזל לפקדון פשוט דכי היכא דבפקדון בשתי כריכות צריך לצי"ש משום שפשיעת הנפקד גרמה הספק ובכרך א' אמרי' דאינהו לא קפדי ולא פשע הנפקד ובאחד מכם הפקיד דפטור בפקדון היינו משום דע"כ דמי לכרך אחד דהא בשני כריכות אפי' בפקדון חייב לצי"ש אפי' בשמא. ואף דבטעין כל אחד ברי צריך לשלם לכל א' וא' כמ"ש התוס' לעיל לר' עקיבא היינו משום דנהי דלא פשע הנפקד כ"כ כמו בשניהם שהפקידו מ"מ כיון שטענו ברי ברי עדיף ודוק' בשניהם שהפקידו זה בפני זה שגרמו המפקידין הספק לנפקד שלא ידקדק מאחר שראה דאינהו לא קפדי אהדדי אבל באחד נהי דליכא פשיעת הנפקד מ"מ גם המפקיד לא פשע שהרי לא גילה דעתו שאינו חושד לחבירו ושניהם לא מסקי אדעתייהו שהיה שם רמאי לתבוע לכן אינו חייב רק בברי ושמא מדינא אבל בשמא ושמא אינו חייב שהרי לא אסיק אדעתיה שיבא רמאי או שהיה שם רמאי לתבוע מה שהפקיד חבירו אבל בגזל שהגזלן גרם הספק פשיטא דחייב בשביל שגזל טפי ממה דהו"ל למידק בשני כריכות וזהו ברור ואין להאריך כאן בשיטת הפוסקים. וגם לפמ"ש בש"ך גופיה בסימן ע"ו סקט"ו דהטעם במפקיד א' דלא אסיק אדעתיה שישכח מי הפקיד לו א"כ ודאי בגזל לא שייך דפשע מעיקרא

ד' לח ע"א בגמרא ורב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן כו'. והקשו המפורשים הא משום שמא עשאן אפשר למוכרן לכהנים בדמי תרומה וע"כ עיקר חששא בשביל שמא יעשה המפקיד תרומה כדמסיק לקמן וא"כ למה תלה בשמא עשאן דליכא נ"מ כיון דלעולם חיישינן שמא יעשם. ועיין מהר"ם שי"ף. ונראה נ"מ בהפקיד לו חטין שנחמצו והגיע ע"פ שעה חמישית דקיי"ל כר' יהודא דאסורין באכילה ומותרין בהנאה ואז לא שייך שמא יעשם שהרי כבר נאסר באכילה ואי משום שמא יעשם היה יכול למוכרן לנכרים כדאיתא בפסחים דף י"ג גבי יוחנן חקיקאה אבל אי חיישינן שמא [עשאן] לא יוכל למוכרן לנכרים וצריך לבערן לגמרי: עוד אפשר לומר דנ"מ אם חייב המפקיד באותו עיר לאחרים וא"כ יכול הב"ח לגבות מן הנפקד מכח שעבודא דר' נתן אם הגיע זמן פירעון של הב"ח וא"כ מה"ט גופיה אין למפקיד לעשותם תרומה שמא כבר גבאם הב"ח. מיהו קודם שהגיע זמן מסתמא לא יתבע הב"ח ושמא יסלקנו בענין אחר אין לו למנוע לעשותן תרומה בשעה שבודאי עדיין לא גבה אותם הב"ח והשתא שכבר הגיע זמן הב"ח ממילא אין יכול לגבותם דשמא עשאם ואינם שלו כלל וכיון שלא יגבה אותם הב"ח מחשש שמא עשאן ממילא מותר לעשותן תרומה אף לאחר שהגיע זמן פירעון החוב לכן חיישינן ג"כ שמא יעשה משא"כ אי לא הוה חששא דעשאן שפיר יכול ב"ח לגבותן כשהגיע זמנו ולא היה רשאי לעשותן ולא שייך שמא יעשם. ועוד נראה דאם נטמאו הפירות ביד הנפקד והפקידן בעוד שלא הגיעו לעונת המעשרות א"כ אין יכול לעשותן תרומה דאין תורמין מן הטמא על הטהור ובלא הגיעו לעונת המעשרות אם תרם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה וכמ"ש הברטנורה בפ"ב במס' תרומות והוא גמרא פסחים דף ל"ג וא"כ שמא יעשה לא שייך דהא לא מהני התרומה אפי' בדיעבד וא"כ היו חולין היה יכול למוכרן בחולין טמאים אבל אי חיישינן שמא עשאן לא יוכל למוכרן כלל דלחולין יש לחוש שעשאן תרומה ומעשר ולכהנים לשריפה ג"כ לא יוכל למוכרן דשמא עדיין הם חולין. ועוד י"ל דנ"מ באם אכלן הנפקד בשוגג דכיון דיש לחוש שמא עשאן תרומה ומעשר יש לו דין האוכל תרומה בשוגג וצריך לשלם בעדם חולין מתוקנין ואם אמת שעשאן המפקיד תרומה הרי החולין נעשין תרומה כדאיתא במס' תרומות וא"כ אם התשלומין שהם החולין שנתן בעדם הן אבודין לא יגע בהם דשמא עשאן תרומה א"כ אם נטמאו אח"כ לא יוכל למוכרן מטעם שמא עשאן ושמא יעשם לא שייך דאם עדיין לא עשאן הרי הנפקד שילם בעדם חולין מתוקנין ואין תורמין מן הפטור על החיוב א"כ שפיר איכא נ"מ בטעמא דשמא עשאן ועמ"ש לקמן

בתוס' ד"ה שמא כו' והא דאמרינן בהזהב כו' רשאי לעשותו תרומת מעשר כו' עכ"ל. וקשה הא לרב כהנא מסיק הכא דהא דעושה אותן תרומה ומעשר הוא משום דלא יגע בהם וטעמא דר' כהנא משום דרוצה אדם בקב שלו א"כ משמע דמדנקט לפיכך היינו משום דלא יגע בהם אפי' הם אבודין משום דאדם רוצה בקב שלו אבל אי לא שייך האי טעמא היה הדין למוכרן וא"כ לא היה יכול לעשותן תרומה א"כ קשה במעשר דלא שייך אדם רוצה בקב שלו בפרט בגוונא דלקמן שעדיין לא זכה בו א"כ באבודין יוכל למוכרן וא"כ קשה איך עושה אותן תרומת מעשר ניחוש שמא מכרן וצ"ע

בתוס' ד"ה מחלוקת פירש"י כו' והקש' ריב"ם וכי פליגי במשהו כו' עכ"ל אפשר לפרש לפירש"י בכדי חסרונן היינו שאבודין כדי חסרונן חוץ מן החסרון הנהוג שראוי להתחסר חסר עוד מחמת איבוד ריקבון. גם י"ל למאי דמסיק דמזבנינן לכהנים בדמי תרומה ותרומה הוא בזול א"כ ודאי עולה ההפסד במכירה כנגד חולין יותר מכדי חסרונן הנהוג וע"כ אנו מחשבין שחסרו כ"כ עד שאפי' ימכרום בדמי תרומה יהיה מ"מ הפסד בפירות כדי חסרונן דאל"כ הוא מפסיד יותר מן ההפסד של כדי חסרונן דשמא עדיין חולין הם. מיהו ברמב"ם ובח"מ סימן רצ"ב סט"ו משמע דמפרשים כפשוטו כדי חסרונן לשנה. ויש ליישב בפשיטות דכל שחסר כשיעור חיסרון לשנה הן חסרו קודם שנה הן עבר עליהם שנה אמרי' מסתמא ניחא ליה למפקיד שיומכרו ולא ליכלי קרנא דכל שנחסר שיעור חשוב ס"ל לרשב"ג דמוכרן משום השבת אבידה דאפשר שלא היה דעת המפקיד להניחם כ"כ והא דלקמן דיוציא לו חסרונות היינו לאו משום שהכרח שיתחסרו כ"כ דכמה פעמים שאין מתחסרין כ"כ רק כיון דשכיח מנכה לו הנפקד דאמרינן דאפשר שחסרו כ"כ ולא יוציא ממנו בפחות מן החיסרון שדרך לפעמים להתחסר מיהו כל ששהה אותן יותר משנה שנחסרו כ"כ מוכרן משום השבת אבידה ועמ"ש לקמן ובסמוך

בא"ד וי"ל דפליגי כו' ופליגי עד שיעלה כו' שהוא בכדי חסרונם לשנה שלימה עכ"ל. נראה לפ"ז ס"ל לרשב"ג כל שנחסרו יותר מערך הראוי מוכרן בב"ד ומחלוקת בכדי חסרונן היינו עד כדי חסרונן לשנה נחסר בחודש או חדשים

בתוס' ד"ה מזבנינן והקשה ריב"ם מי דחקו לומר דרב נחמן פליג כו' עכ"ל. נראה ליישב לפירש"י דס"ל דפליגי בכדי חסרונן היינו חיסרון הראוי דכבר כתבתי דקשה למה נקט שמא עשאן לימא שמא יעשם לכן נראה דהא קשה ביתר מכדי חסרונן אכתי למה ימכרם בזול יחליפם בפירות אחרות ויתנה עליהם אם יעשה המפקיד הפירות תרומה יהיה אלו הפירות תרומה דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים כדאמרי' הכא ולא יצטרך למוכרן לכהנים בזול מיהו אי חיישינן שמא עשאן א"כ לא יוכל להחליפן רק עם כהנים ליקח בעדם חולין בדמי תרומה וא"כ צ"ל שמא עשאן דאי משום שמא יעשם ועדיין אינו תרומה היה לו להחליפם בפירות שלו ויתנה עליהם שאם יעשם תרומה יהיה אלו הפירות שלו תרומה ולא יצטרך למכרן לכהנים בזול וירויח המפקיד אם לא עשאן תרומה יקחם בחולין ששוין הרבה וא"כ ע"כ מוכח דרב נחמן ס"ל גם ביותר מכדי חסרונן שכיח דאי יותר מכדי חסרונן לא שכיח תקשי לימא שמא יעשם ואין לומר יחליפם בפירות אחרות דלא ירויח בזה דכולם מתחסרין כך כיון דס"ל ביתר מכדי חסרונן לכ"ע מוכרן בב"ד ולא מיירי אלא כדי חסרונן לימא שמא יעשה ואין לומר דיחליפם דהא בכדי חסרונן כולם