מעיני החכמה קלו

בתוס' ד"ה דקתני ה"ה דהוה מצי למיפרך כו' עכ"ל. ובודאי הדבר תמוה איך לא פריך מגופא דברייתא. ונ"ל ליישב דמגופא הוה מצינן למימר דר' טרפון מחלק בין גזל א' מחמשה לא מסתבר שישלם לכל אחד מנה כיון דארבעה מינייהו משקרין א"כ לכל אחד מצי לדחויי דכל דפריש מרובא פריש וכה"ג כתבו לענין אבידה דלא מהני ברי דבעל אבידה כיון די"ל מרובא דעלמא נפל וא"כ י"ל שפיר דבגזל א' מחמשה דוקא י"ל דכל א' מדחי ליה דכל דפריש הוא מרובא והוא יודע שלרוב מאנשים אלו אינו חייב להם משא"כ באמר לשנים שפיר חייב ליתן לכל אחד דלא מצי למדחייא דמרובא הוא אבל למאי דמשני רבא משום דהו"ל למידק חייב אפי' בפקדון א"כ משמע דעיקר הטעם משום דהו"ל למידק א"כ גזל מחמשה דעביד איסורא כ"ש שיש להחמיר בו שישלם לכל אחד ואחד

עוד אפשר לומר דבגזל מחמשה לא יוכל שום א' לתובעו כיון דכל אחד אומר אותי גזל א"כ מעיד שלחבירו לא גזל ואף דלגבי נפשיה לא מהימן מ"מ פלגינן דיבורא ומאמינן לו שלא גזל לחבירו א"כ לא נוכל לחייבו שיש לו שני עדים נגד כל אחד ליפטר משא"כ בגזל משנים דסיוע ע"א אינו כלום לממון אבל למאי דמפרש במתני' דאינו חייב רק מקנסא משום דעביד איסורא פריך שפיר. עוד י"ל דבפשיטות לא מצי לאקשויי די"ל דרישא בברי וברי י"ל מניח גזילה ביניהם ומסתלק שפיר יצא ידי חובתו לפמ"ש הרא"ש בטעמא דכל דאלים גבר הוא משום דזה שהוא שלו ימסור נפשו יותר וא"כ י"ל דשפיר הוה השבה במה שמניח גזילה ביניהם ומסתלק דמסתמא תבא הגזילה ליד הנגזל אבל באמר לשנים י"ל דמיירי בשמא ושמא דלא שייך שימסור נפשו א"כ אינו יוצא ידי השבה עד שישלם לכל אחד דבשמא ושמא לא שייך שימסור נפשו עליו יותר מחבירו וכמ"ש הש"ך ח"מ סוף סימן קל"ט אבל למאי דמייתי ממתני' דבמנה שלישית אמרינן יהיה מונח ולא אמרינן שיניח ביניהם ויהיה כל דאלים גבר מוכח דלא שייך לומר כל דאלים גבר בזה פריך שפיר מגזל אגזל וכיון דעיקר הקושיא מכח משנתינו שפיר נקט לה אמשנתינו

בתוס' ד"ה התם. מ"ש מהרש"א מדלא נקט אלא ש"מ דלא הדר ביה עיין תוס' שבת דף צ"ח ד"ה אטבעי וביבמות דף כ"ז ד"ה שמואל דכיון דלא הוזכר שם אמורא לא שייך אלא

בא"ד וא"ת דבפרק הגוזל כו'. בתוס' פרק הגוזל כתבו א"נ אפי' לצי"ש אינו חייב לר' טרפון רק בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא כו' עכ"ל. ותמה מהרש"א דהא מתני' תנן באביו של א' הפקיד דנותן לזה מנה ולזה מנה ונדחק ליישב. ואפשר ס"ל להתוס' דמקח דמי לכרך אחד דלא הו"ל למידק ולתנא דברייתא דמקח ס"ל לר"ע אפי' בכרך אחד חייב בברי ושמא ומתני' דשנים שהפקידו דס"ל במתני' דאינו נותן רק לזה מנה היינו משום דסתם לן תנא כרשב"א דס"ל ביבמות דדוקא בגזל קניס וי"ל דה"ה פקדון היכא דהו"ל למידק וא"כ י"ל במקח דלא הו"ל למידק שפיר פטור לר' טרפון אפי' לצי"ש עוד אפשר לומר לפמ"ש בריש מכילתין דלהכי לא אמרינן יחלוקו מנה שלישית דאין החלוקה יכולה להיות אמת דאין דרך שיקנה לו החצי שביד חבירו וא"כ במקח קשה נימא יחלוקו והחלוקה יכולה להיות אמת די"ל שכולם היו שותפים במקח וי"ל דבאמת הדין דיחלוקו ומחוייב ליתן לכל א' חלק אחד וא"כ י"ל דלהכי ס"ל לר"ע דמשלם לכל אחד ואחד משום דהו"ל מודה במקצת משום דס"ל דודאי מקצת נתחייב מתוך טענתו ועל השאר אינו יודע וה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם ור' טרפון לשיטתיה דס"ל בשבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם אתי לומר שהשבועה חלה על שניהם ורב ושמואל אמרינן התם דס"ל כר' טרפון א"כ משמע דר' טרפון לא ס"ל מתוך שאיל"מ וא"כ שפיר י"ל דמקח נקרא כרך א' ומ"מ לר' עקיבא חייב דס"ל מדינא י"ל יחלוקו והו"ל מחוייב שבועה מכח שנתחייב מתוך טענתו ולכן הו"ל משואיל"מ ולר' טרפון צ"ל מה דאמר הנח דמי מקחך והסתלק באמת יחלוקו למאי דפרישית כל זה י"ל דרך פלפול מיהו נראה יותר ליישב דברי התוס' בהגוזל דודאי בפקדון שאחד הפקיד וגם אחר היה שם וכן בלקח מחמשה בני אדם כיון שכולם היו שם ודאי הלוקח והנפקד הו"ל למידק ממי קיבל אלא דגם המפקיד יש לו לדייק שמא לא ידייק הנפקד וכן המוכר שמא לא ידייק הלוקח אלא דתליא בהך סברא דלר"ע דס"ל בהו"ל למידק חייב מדינא י"ל דהכל תליא בדיוק הנפקד שעיקר הדיוק מוטל על הנפקד לכן אין צריך המפקיד לדיוק לכן חייב לר"ע דס"ל דלא רמיא על המפקיד ולא דייק כיון דהנפקד והלוקח יש להם לדייק מיהו לר' טרפון דס"ל אפי' היכא דהו"ל למידק מ"מ פטור מדינא רק לצאת ידי שמים א"כ ע"כ צריך המפקיד לדייק ולא יוכל לסמוך על דיוק הנפקד דשמא לא ידייק. ואין לומר אם אינו ידייק ישלם דהא אינו חייב מדינא רק לצי"ש ושמא לא ירצה לצי"ש א"כ ע"כ הדיוק מוטל על המפקיד והמוכר לכן פטור הנפקד אפילו לצי"ש משא"כ לר"ע שחייב מדינא שפיר י"ל דהדיוק מוטל על הנפקד ואי לא דייק שפיר יש לחייבו אבל לר' טרפון דע"כ המפקיד צריך לדייק י"ל סומך על דיוק המפקיד ואם לא דייק מסתמא לא חשדו ואפי' לצאת ידי שמים פטור משא"כ במתני' דלא רמי דיוק כלל על המפקיד שהרי זה אומר אביו של א' מכם הפקיד לי מנה ולא היה זה בפני זה כלל שפיר י"ל דמודה ר' טרפון כיון דהדיוק מוטל עליו לבדו חייב לצי"ש וזהו נכון

ד' לז ע"ב גמ' אמר מר כו' ושקלי לה כולהו ואזלי והאמר ר' אבא כו'. ויש לדקדק לפמ"ש הרא"ש בריש מכילתין דלהכי פסקינן כל דאלים גבר דמי שהוא שלו ימסור נפשו יותר להחזיק בשלו א"כ י"ל דמניח גזילה ביניהם היינו כל דאלים גבר וא"כ שפיר יוצא ידי השבה דמסתמא מי שהוא שלו ימסור נפשו לקחתו אבל ר' אבא בר זבדא בספק הינוח לא שייכא הך סברא לכן לא יחזיר. ויש ליישב עיין תוס' בכורות דף י"ח ע"ב

בתוס' ד"ה וממאי כו' וא"ת ואלא כמאן כו' כ"ש דלר"ע כו' עכ"ל. קושית התוס' עצומה והתירוץ דחוק. והנלענ"ד בביאור קושית הש"ס דמדמי הך דהכא לנכסים בחזקתן דהתם שאין שום טענה ושניהם אין יודעין. ונראה דס"ל להש"ס דספק ממון ג"כ אית ביה ספק איסור גזל לכן במשנה בשמא ושמא חייב ג"כ לצי"ש אע"ג דלא שייך להחמיר בספק גזל כמו בספק איסור דהא אם יתן להשני ג"כ הוא ספק גזל בידו מ"מ כיון דבמתני' הו"ל למידק מוטל על זה שפשע וגרם הספק לצאת ידי הספק לכן צריך לשלם לשניהם והתם בנפל הבית שהוא סיבה מן השמים ושניהם לא פשעו א"כ על כל אחד מוטל לצאת ידי ספק גזילה לכן ס"ל דראוי לומר יחלוקו שיתפשרו ביניהם שימחול כ"א חציו מספיקא כדי שיהיה כל אחד יוצא ידי חובתו כיון דלשניהם לא שייך לא הו"ל למידק משא"כ בשניהם שהפקידו שהמפקיד חייב במה שלא דייק בכרך אחד פטורין אפי' לצי"ש ומשני התם שמא ושמא הכא בגזל ברי ושמא ומצינן למימר דס"ל לר' עקיבא בשמא ושמא לא צריך אפי' לצי"ש דאיך נפסוק שיתן לחבירו הרי גם לחבירו הוא ספק גזל ולא שייך לדמות לאיסור משא"כ בברי ושמא שזה שטוען ברי צווח ואומר שמגיע לו עפ"י הדין שפיר יכול לקבל וממילא שזה חייב לצאת ידי עבירה לשלם לכל אחד אבל בשמא ושמא לא שייך לפסוק שיתן לזה שגם זה לא יצא ידי שמים לקבל דבר שאצלו ספק גזל לכן היכא דקיימא זוזי לוקמא. ופריך ממתני' דשמא ושמא ש"מ דלא איכפת לן מה שהשני מקבל ספק גזל כיון שהפשיעה בזה הנפקד דה"ל למידק ופריך ממאי דר"ע הוא דודאי אע"ג דר"ע ס"ל בברי ושמא חייב מדינא מ"מ אפשר דבשמא ושמא אינו חייב אפי' לצי"ש דמשום דזה לא דייק לא נפסוק שיקבל דבר שאצלו הוא בספק גזל ולכן ר' טרפון י"ל דס"ל לצי"ש יכול זה לקבל אע"ג דמיקל בברי ושמא שאינו חייב מדינא אין כאן סברות הפוכות כלל דלענין לצי"ש סברא אחריתא איכא דר' טרפון ס"ל זה שפשע יש לחייבו לצי"ש אפי' בשמא ושמא אבל מדינא לעולם אין לחייבו דאוקי ממונא אחזקתי' אבל לר"ע ס"ד כי היכא דלא מצריך לצי"ש בהך דנפל הבית שיחלוקו בטוב הכא נמי בהו"ל למידק הך לחוד אינו חייב לצי"ש דס"ל דהו"ל למידק לענין שישלם כולו שוה להיכא דשניהם לא הו"ל למידק כגון בנפל הבית לומר יחלוקו ואין כאן סברות הפוכות כלל ומשני דהא אוקימנא לצי"ש וא"כ אין לדמות מ"מ זה שבא לצי"ש מחוייב למחול להשני על ספק גזל כיון שהפשיעה מצידו משא"כ בנפל הבית שאין פשיעה לשום א' מהם אינו חייב אפי' לצי"ש והכל נכון ודיוק הלשון הוא הא אוקימנא בבא דייקא שהוא בא לצאת מאחר שלא דייק ושפיר פסקינן ליה שימחול לזה ספיקו משא"כ בנפל הבית א"צ לבא כלל לצי"ש

בתוס' ד"ה ומי כו' וא"ת והא מתני' איירי לצי"ש כו עכ"ל. התוס' נדחקו בפירוק קושיא זו ולענ"ד אפשר ליישב דבלא"ה יש להבין למה נקט רועה ובפרט לפרש"י. לכן י"ל דקמ"ל ברועה דמסתמא רועה בשכר ומשמע דיוצא במה שמניח לפניהם ומסתלק ואין יכולין לעכב שכרו וא"כ מוכח דאפי' לצי"ש פטור דאל"כ עכ"פ לא יתנו לו שכר שמירתו דלצי"ש הוא חייב וא"כ מהני תפיסה לפי מה שפירש"י לקמן דף צ"א דהיכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה וכ"ש כאן דתפיס ברשות אלא ודאי אפי' לצאת ידי שמים פטור הרועה. עיין ש"ך ח"מ סימן כ"ח ובפרט הכא שטוען ברי יש לי בידך כנגדו ואפ"ה צריך לשלם לרועה שכרו מטעם כיון דיוצא הרועה במה שמניח ביניהם ומסתלק א"כ אף שאין לזה שלו הוה כמו אנוס כיון דהרועה אינו חייב בזה ובאונס צריך ליתן לו שכרו א"כ אי אמרינן דהו"ל למידק פשיטא לן דשכרו מיהו ליפסיד ואפי' למ"ד דלא מהני תפיסה לצי"ש מ"מ השכר עכ"פ לא יטול שהרי הו"ל למידק

בתוס' ד"ה והאמר רבא פרש"י כו' וקשה דמתני' מסתמא מיירי אפי' כו' בשני כיסין עכ"ל. ונראה לי ליישב קושי' זו דעיקר טעמא דאתון לא קפדיתו אהדדי כיון שהיה זה בפני זה לא חשדו זה את זה כמו שפירש"י לעיל וא"כ בשני כיסין פשיטא די"ל דלא קפדי דשמא יש בא' סיגים ולא ידע הנפקד של מי הוא ובודאי לא קפדי המפקידים ולא חשדו זה את זה אלא דבכיס א' גדול וקטן הו"א דהא הנפקד יודע שזה הפקיד הגדול וא"כ אין לו לחוש שהרי הוא יודע שבגדול יש מאתים שלו ולזה הוכרח רש"י לפרש ששוכח מי שהפקיד הגדול ולק"מ

בא"ד ותו דילמא מיירי כו' שזה כחוש וזה שמן עכ"ל. למאי דפרישית לעיל במשנה דבשני כלים הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין ומחל לנפקד וע"כ איירי ביכול לגוררה ע"ש וא"כ ל"ל דרבא מיירי בשני טלאים זה כחוש וזה שמן דא"כ איך קאמר שמניח רועה ביניהם ומסתלק לישמעינן דהכחוש יהיה של הרועה לגמרי והוה רבותא טפי שהרועה