מעיני החכמה קלד

מיהו בלא"ה במסר לאחרים שהם ספק קטנים ספק גדולים י"ל בלא"ה לא שייך מתוך שאיל"מ דלא הו"ל למידע אם הם קטנים או גדולים משא"כ בבנו ובתו דהו"ל למידע ס"ד דחייב קמ"ל לרב דדוקא בקטנים ודאי חייב ולא בספק דרב לא ס"ל מתוך שאיל"מ אפי' בהוה ליה למידע עוד י"ל לפי שיטת הרמב"ם שסובר דמפקיד ע"ד אשתו ובניו אפי' פשעו בהם פטור וא"כ הה"ד בכפרו וטענו להד"ם א"כ י"ל דרב ס"ל דאין רצוני הוה פשיעה אלא דבנאנס אצל השני הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וס"ל דפטור וא"כ בהפקיד אצל אחר וטען להד"ם חייב הראשון על כפירת השני משא"כ בבנו ובתו אפי' בכה"ג פטור

בגמרא אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר כו'. לא מיבעיא שומר שכר כו'. דא"ל את מהימנת ני בשבועה כו'. בריש מכילתין הביא הרא"ש ויש מקשין הבל שומר שמסר לשומר יפטרנו השני מטעם עד המסייע ותירץ דחייב ממון ודבריו תמוהין דאיך יכול נפטרו הא הו"ל נוגע דשמא פשע ויתחייב לשלם לכן טוען נאנסה ובש"ך מסיק דלא כוותיה ודוחק לומר כיון דהיה יכול לטעון נגנבה וטוען נאנסו יהיה בשביל זה עד מסייע דסוף סוף צריך לישבע ואפשר לומר דכוונת הרא"ש דשומר שמסר לשומר אמר סתמא דחייב הא משכחת לה שיהיה עד מסייע והיינו דהא בפ' הנשבעין פריך שבועת שומרין דחייב רחמנא היכא משכחת לה יהא נאמן במיגו דלהד"ם ומשני דאפקיד ליה בשטר כו' וכתבו הפוסקים דלפי האמת חייב אפי' אפקיד ליה בנא שטר דלא הוה מיגו כיון דאיכא העזה ליטעון להד"ם ואין אדם מעיז א"כ קשיא ני' הא הראשון יכול ליטעון לשני הפקדתי הפקדון אצלך ואיני יודע חם החזרתיו לי דאז אם יטען השני לא החזרתי ונאנסו יהיה נאמן במיגו דהחזרתיו לך וכדאיתא בקידושין פ' האיש מקדש גבי הן הן שלוחיו דנאמנין במיגו דחי בעי אמרו אהדרנוהו אלא דהשתא דתיקון רבנן היסת אין נאמנין דצריכין לישבע א"כ כיון ששומר ראשון טוען איני יודע אם החזרת חם יטעון החזרתי אפי' היסת א"צ לישבע דאין נשבעין על טענת שמא א"כ אפילו נאנסו ח"צ לישבע לכן קשיא ליה שפיר דמשכחת שיהיה עד המסייע דבכיון יטעון הראשון עניו א"י אם החזרת כדי שיוכל לפוטרו משבועה ויפטר מתשלומין

בתוספות ד"ה את כו' וסובר רבא כו' ולא כאביי כו' ונא כר"ח פסיק כאביי. תמוה למה פסק כאביי. ואפשר ס"ל ודאי ממתני' דלא ישלחנו מוכח דאין רצוני הוה פשיעה עכ"פ ולא יחלוק בו רבא אלא דצריך לטעמא דאת מהימנת ני במתה כדרכה דאיכא למימר מלאך המות מ"נ הכא ומ"ל התם ולא מקרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ובשאר אונס מקרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ח"כ י"ל דגם רבא מודה בשאר אונס והא דאמר רבא לקמן לדידי דטעמא משום את מהימנת ליכא לאותבה כלל היינו משום דמצינן למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ח"כ פטור אפי' בלא טעמא דמלאך המות כו' ולפי האמת דקיי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב שפיר י"ל דגם רבא מודה דתחילתו בפשיעה מיהו הוה ולא מיפטר רק במיתה דשייך טעמא דמלאך המות ובשאר אונסין חייב וזהו כונת ר"ח. עוד נ"ל דבלא"ה יש להבין בטעמא דאין רצוני איך יטעון המפקיד שאין רצוני שיהיה ביד השני הא באמת נא יוכל לטעון בברי שנא היה מתרצה למוסרו לשני דבתחילה אינו יודע אצל מי הוא בטוח יותר. וצריך לומר דכיון דעכשיו שכבר בא האונס מסתמא נא היה ניחא ליה למוסרו נשני דהא בבית ראשון אפשר שלא היה מאורע האונס. אלא דמ"מ י"ל אמאי יתחייב הא אפשר דאילו היה יודע אז היה ניחא ליה והיה מתרצה לשני דגם עכשיו לא יוכל ניתן בבירור שנא היה מתרצה וכיון דהשתא אינו אומר דלא ניחא ליה בהחלט שימסרנו לשני גם מעיקרא אפשר שלא היה מקפיד וצ"ל דאפי' חמר עכשיו שנוח נו בשני מ"מ כל שלא ידע לא אמרינן מעיקרא נמי ניחח ליה א"כ י"ל דתליא ביאוש שלא מדעת לעיל דפליגי אביי ורבא בהך סברא אי אמרינן אי ידע הוה מייאש בלא ידע נמי הוה יאוש וזהו מהלכות יע"ל קג"ם והלכה כאביי דיאוש שנא מדעת לא הוה יאוש ורבא לשיטתיה לא ס"נ טעמא דאין רצוני כיון דאם השתא ניחא ליה מהני נמי למפרע לכן ל"ל אין רצוני דשמא ניחא ליה השתא לולי האונס ואז מעיקרא נמי ניחא ליה ואנן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש שייך שפיר טעמא דאין רצוני כיון שנא ידע מעיקרא

בפירש"י ד"ה ושני ליה כו' מחי דוחקיה כו' ומדלא שני ליה כו' שמעינן למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' והקשה מהרש"א הא לאביי אפי' למאן דאמר פטור חייב בפשע בה ומתה. ונראה דרש"י ס"ל הסברא דהבלא דאגמא קטלה ונדחקו התוס' נעיל ונראה לומר דלא פטרה התורה השומר מן האונסין רק היכא דלולא האונס מסתמא לא היה הפקדון נאבד לכן כשנאבד ע"י האונס פטור משא"כ בפשע בה ויצאה לאגם שאינו מקום משומר מגנבים וגדודי חיות שאף אם לא היתה מתה אפשר שהיתה נאבד ע"י הפשיעה שהיו גונבים אותה או שתלך למקום גדודי חיות וא"כ אין ודאי שהאונס הפסידו לכן הוא חייב משא"כ בצריפא דאורבני אם אין אונס נורא לגבי גנבי נטירותא מעליא לכן כיון דאיכא למיתלי בהבלא דאגמא חייב אפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ולמ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב בצריפא דאורבני אפי' בלא סברא דהבלא דאגמא נמי חייב לכן במתני' ס"ל דבבית שומר השני לא שייך הבלא דביתא היינו משום דטעמא דאביי דס"ל אין רצוני היינו משום דס"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב

בגמרא לדידי ליכא לאותבה כלל כו'. כבר כתבתי דהרמב"ם בפירוש המשנה כתב דמיירי בנתנו רשות להשאיל והוא תמוה דלרבא קאמר ליכא לאותבה כלל. ונראה ליישב עוד דהרי"ף כתב היכא דאיכא עדים דנטרה שומר בתרא כראוי ונאנסו פטור וכתב הרא"ש דמשמע דצריך עדים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ע"ש ברא"ש ולפ"ז קשה איך אמר ליכא לאותבה כלל הא גם לדידיה קשה הא יכול לומר איהו לא מהימן לי בשבועה דשמא שלח בה יד. מיהו לזה י"ל לפמ"ש הרא"ש שהקשה הא השואל הוה עד המסייע ולמה ישבע שוכר ותירץ דאין השואל יודע א"כ י"ל דשליחות יד שיודע השואל שלא שלח בה יד שפיר מצי למפטריה מטעם עד המסייע. מיהו למאי דמסיק הרא"ש לעיל דבשומר שמסר לשומר לא פטר עד המסייע שאינו פוטר מממון א"כ אכתי קשה איך סגי במה שנשבע שוכר שמתה כדרכה הא אין יודע אם שלח בה יד. מיהו י"ל דהרא"ש לשיטתיה אזיל דס"ל דא"צ לישבע על שליחות יד רק על גלגול א"כ י"ל דהא דבשומר שמסר לשומר לא פטר עד המסייע משום דהוה כמו מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם ובגלגול שבועה לא אמרינן מתוך שאיל"מ והרמב"ם י"ל דס"ל כדברי הרי"ף דשליחות יד הוא עיקר שבועה וא"כ אכתי מה מהני שישבע שוכר שמתה כדרכה הא יכול לומר איהו לא מהימן לי בשבועה דשמא שלח בה יד לכן י"ל דרבא אמר לדידי ליכא לאותבה כלל די"ל דיכול לישבע השוכר גם על זה והיינו אי אמרינן בשליחות יד א"צ דעת בעלים א"כ כיון שנשבע שמתה כדרכה במקום שאינו נקרא שליחות יד א"כ אפי' שלח יד מעיקרא הא הוה השבה אף שלא מדעת בעלים וא"כ י"ל הא דאמר ליכא לאותבה כלל היינו משום דמצינן לאוקמה כר' ישמעאל דא"צ דעת בעלים וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק כר' עקיבא דבעינן דעת בעלים א"כ מתני' איירי בנתן לו רשות דאל"כ יכול לומר את מהימנת לי בשבועה ואיהו לא מהימן לי בשבועה דשליחות יד ולק"מ

עוד נראה דהרמב"ם בפירוש המשנה ס"ל עד מסייע פוטר גם בשומר שמסר לשומר וקושית הרא"ש בלא"ה לא קשיא דהשומר השני אינו עד המסייע כלל והשתא קשיא ליה מאי אמר רבא לדידי ליכא לאותבה כלל דהא אכתי אין הראשון יודע שמא שלח בה יד וס"ל להרמב"ם דעל שליחות יד פוטרו השני דהו"ל עד מסייע דבמתני' דהשואל משלם אינו נוגע כלל מיהו אכתי קשה הא במתני' תני ישבע השוכר משמע דמיירי בענין דלא פטר ליה השואל וצ"ל כמ"ש הרא"ש דמיירי שהשואל לא היה בשעת מיתה אבל על שליחות יד הוא [יודע] מיהו ודאי אי מצינן לפרושי שאין יכול לפוטרו והיינו שאין הפרה בפנינו כדמיירי נמי בגמרא מהך דפעמים ששניהם בחטאת ודאי לא משמע לאוקמה במתני' רק כפשטא שאין הפרה בפנינו דאז השואל צריך לישבע שאינו ברשותו ואין יכול לפוטרו משום שבועה וא"כ קשיא לר' אבא בר ממל שפיר לימא את מהימנת לי אשבועה דשליחות יד דמסתמא מיירי בענין שאין יכול לפוטרו והיינו שאינה בפנינו דאיכא נמי שבועה אשואל אעפ"י שמשלם מיהו אי לא שייך על השואל שבועה שאינה ברשותו א"כ ע"כ לומר כדברי הרא"ש דאין יודע ממיתתה אבל ודאי מסתמא יודע שלא שלח בה יד והנה לעיל פריך איך נשבע שאינו ברשותו הא מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ואמרינן לא תחמוד בלא דמי משמע להו וא"כ במתני' ליכא שבועה שאינה ברשותו על השואל די"ל מיגו דחשוד כו' ואין לומר לא תחמוד בלא דמי דהא אינו משלם רק לשוכר והפרה הוא של משכיר אלא דלעיל מסיק אביי ספק מלוה ישינה יש לו עליו וכבר כתבתי דבמחל כל תביעות תו נא שייך ספק מלוה ישינה א"כ במתני' בסתמא הו"ל השואל עד מסייע דא"נ שבועה לאביי לשיטתיה דס"ל הטעם משום ספק מלוה ישינה א"כ קרוב הדבר שהשואל ימחול למשכיר כל תביעות כדי שלא יצטרך לישבע וא"כ בסתמא לא שייך מילתא דפסיקא שישבע השוכר הא לרוב הו"ל שואל עד מסייע דנהי דתלינן שלא לפוטרו משבועה משום מנוה ישינה מ"מ לא שכיח כ"כ ומסתמא יפטר עצמו משבועה שאינו ברשותו ע"י שימחול כל תביעות ובסתמא יוכל השואל להיות עד המסייע ואיך נקט ישבע וצ"ל שאין יודע ממיתה של הבהמה א"כ א"ש דעל שליחות יד יכול לפוטרו וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דכבר כתבתי שדוחק לומר דרבא פליג על הנך דלעיל אלא דדוקא לאביי לשיטתיה דס"ל חשוד אממונא חשוד אשבועתא ועיקר הטעם משום ספק מלוה ישינה א"כ מסתמא השואל הוה עד המסייע שפיר לא קשיא דאמתה כדרכה ישבע שוכר ועל שליחות יד פוטרו השואל ולדידן דקיי"ל חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא א"כ ממילא אין השואל פטור משבועה שאינו ברשותו אפי' ימחול לו כל תביעות א"כ בסתמא מתני' מיירי בענין שאין יכול לפוטרו והיינו כפשוטה שחייב שבועה שאינה ברשותו וכיון שאין יכול לפוטרו נהי דנשבע שמתה כדרכה מ"מ שייך לומר את מהימנת לי אשבועה דשליחות יד וע"כ איירי בנתן רשות להשאיל. ודברי הרמב"ם ברורים דע"כ מתני' איירי בנתן לו רשות להשאיל. ועיין ברמב"ם פ"א משכירות שע זה דברגיל להפקיד אצל השומר השני פטור כתב והוא שלא ימעט שמירת