מעיני החכמה קלב

דלאו מטעם ירושה אתי עליו רק שכן תיקנו חכמים שיהיה היורש במקום מורישו לפדות הקרקע אף שלא ירש זה הזכות כלל לכן בבעל שאין שום יורש בהחלט לא תיקנו וזה נראה נכון וא"צ לדחוק כמ"ש בש"ך ס

ד' לה ע"ב גמרא אגבייה איהו בחובו כו' לא הדרא. תמוה ני בסברא זו כיון דשומא הדרא מדין ישר וטוב הוא א"כ וכו' דינא הכי שישלם רעה תחת טובה להטריח למלוה בדינא ודייני ובשביל שאני זכר הפסדתי בשביל שזה עשה ביושר הראוי לתתי לו בטוב יפסיד שלא תחזיר לו. ועלה בדעתי דלא הדרא השומא רק כשיש הוכחה שאינו מקנה לו ברצון ומצאתי סברא זו בתומים ג"כ מ"מ אין דעתי נוחה בזה שיהיה עיקר התקנה בשביל עושין שלא כהוגן להטריח למלוה וזילותא דבי דינא. לכן נלענ"ד דודאי עיקר התקנה נעשית להדר אפי' אגבייה מדעתיה שכן הישר והטוב אלא דעשו תקנה כשיגבה בשומא דב"ד יחזיר לו הקרקע והוא משום דאם הלוה אינו מוכר ברצון נחלת אבותיו רק בשביל הכרח ראוי לו דתהדר ואחר שעשו שבב"ד שומא הדרא א"כ גם כשיגביה מדעתו יוכל להתנות שלא יפסיד דין שומא הדרא משא"כ אי לא עשו חכמים הדין שומא הדרא לא היה המלוה צריך להסכים לתנאי ועוד דלא היה רשאי לאכול הפירות דהוה רבית אבל עכשיו שהטילו חכמים שיעשה המלוה זאת מצד ישר וטוב אף שהקרקע מוחלטת למלוה א"כ שפיר כשמתנה הלוה שלא יפסיד דין שומא הדרא גם באגבייה מדעתו אינו מפסיד דין שומא הדרא וא"כ עיקר ההפסד בשביל שלא התנה הלוה וס"ל הא דאגבייה מדעתיה עביד מחמת כיסופא ולכן לא אתי לדינא ולא הפסיד בשביל שלא התנה דסתמא כפירושו וא"צ להתנות בכך אבל אידך מ"ד ס"ל כיון דנראה כמו זביני מעליא א"כ הו"ל לאתנויי כן נ"ל. ולפ"ז נוטין הדברים כדברי הש"ך בסימן ק"ז סקט"ז דאם לבסוף הגביהו מדעתו לא הדרא דכיון דהך מ"ד ס"ל דלהכי לא הדרא כיון דבסתמא הוה כזביני הו"ל לאתנויי דתהדר ואידך מ"ד ס"ל מסתמא אדעתא דהכי אגביה דתהדר א"כ לאידך מ"ד אף שבתחילה הטריחו לב"ד מ"מ אין סתמו כפירושו שנתן נו אדעתא דתהדר א"כ הו"ל לאתנויי ומדנא אתני זבינא מעליא הוא. וניחא לי בזה פירש"י לעיל שפירש על בעל לא מיהדר דלוקח הוא ותמוה דאפי' יורש נמי לא מיהדר כדאמרינן באורתא אדעתא דארעא נחית. ולפמ"ש י"ל דהא דאורתא אינה חוזרת היינו מסתמא אבל אם הגבהו הלוה מדעתו והתנה שלא יפסיד דין שומא הדרא אפי' מיורש שפיר הוה תנאו קיים ולא חשיב כמכירה על תנאי שאין יכול לאכול הפירות דודאי על היורש יכול להתנות כרצונו משא"כ לגבי לוקח ולא שייך תנאי כלל שאינו מתנה לחוב לאחרים אם לא מכירה על תנאי בפירוש וזה אינו מוטל בישר וטוב שהרי לא יוכל לאכול הפירות מטעם רבית אבל על היורש שפיר מהני תנאי שגם היורש יעשה ישר וטוב זה וא"כ נ"מ טובא במה דהבעל לוקח שאינו בכלל התנאי כלל וא"ש. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל בפשט הש"ס בהך דלמימרא דס"ל לרב נחמן שומא הדרא ע"ש. ובדין העולה ממ"ש אם הגביהו והתנה דתהדר מיורשו ג"כ שמועיל התנאי עדיין צל"ע

במשנה השוכר פרה כו' ישבע השוכר שמתה כדרכה. הקשו הקדמונים אמאי ישבע השוכר שמתה כדרכה הא השואל שמודה שמתה כדרכה מסייע לשוכר ועד המסייע פוטר משבועה ונדחקו בזה עיין ברא"ש ריש מכילתין. ונלענ"ד ליישב דיש נ"מ לשואל אם מתה באמצע ימי שאילה והנה יש נעיין אם השכיר פרה לחבירו לחודש והיה השכירות שוה ג' זהו' ואוזיל גביה והשכיר לו בשנים ומתה בחצי החודש בפשיעה שאז הדין שעכ"פ מנכה למשכיר דמי השלמת השכירות שאינו היתה הפרה קיימת היתה מלמת נו זמן השכירות שלו ואם נשום הזמן של השלמת השכירות שוה זהב וחצי אך לפי ערך שאוזיל גבי המשכיר אינו מנכה לו רק זהב שהוא חצי דמי שכירות שפסק עמו ובודאי מסתבר שלא ינכה נו יותר רק מערך ההשואה שפסק עמו אמנם השואל פרה מחבירו ומתה בתוך ימי שאינה ודאי אף שמשלם לו מנכה ללו השלמת זמן שאינה כפי שוי' בשומא ואם היה הזמן שוה ג' זהו' ומתה באמצע הזמן מנכה לו זהב וחצי שכ"כ נתן לו ממנו במתנה אך בעובדא דמתני' דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה בפשיעה אצל השואל דגם השוכר חייב לשלם למשכיר כיון שמתה בפשיעה וא"כ אם מוזיל גביה בשכירות כיון שהשוכר אינו מנכה למשכיר רק כפי ההשואה א"כ ודאי גם השואל ממנו לא ינכה לו יותר דאינו מחוייב להפסיד ע"י השאילה וטובה שעשה נו בחנם מיהו אם מתה כדרכה שהשוכר פטור מן המשכיר והשואל משלם לשוכר לא גרע משואל דעלמא דמנכה כפי שויא להשלים ימי שאילה וא"כ אם יטעון המשכיר שאוזיל גביה אם מתה בפשיעה אם רוצה לנכות דמי שויא של השלמת השאלה הו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואין השואל מנכה לו רק כפי מה דאוזיל גביה וא"כ הו"ל השואל נוגע שאם יודה שמתה בפשיעה שמא יטעון המשכיר שאוזיל גביה בשכירות ולא ינכה לו רק כפי מאי דאוזיל גביה וא"כ ניחא ליה טפי לטעון נאנסה וא"ש ועמ"ש בגמרא בס"ד עיין ש"ך ח"מ סי' ש"ט

שם במשנה והשואל משלם לשוכר וקשה לי לפמ"ש הר"ן בתשובה ס"ס כ' והובא בש"ך ח"מ סימן ע"ב ס"ק כ"ט בראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון דאין שמעון ש"ש משום דמשאיל ספר מצוה קעביד ואין כל הנאה שלו משום דהמשאיל מרויח פרוטה דרב יוסף ע"ש וא"כ קשה ג"כ איך יהיה השואל חייב באונסין לשלם לשוכר שהרי אם ישלם לשוכר אין לך הנאה גדולה מזו שיש לו שיעשה סחורה בפרתו של חבירו ואינו דומה לשאר שואל שחייב באונסין שאין זה הנאה למשאיל רק תשלומי היזיקו ואינו מרויח כלום רק שאינו מפסיד אבל זה בודאי ריוח גדול לשוכר אם יקבל תשלומי פרתו של חבירו ודוחק לומר דכיון שאם תפטרנו לשואל יהיה כל הנאה שלו משום הכי אי אפשר לפוטרו דמ"מ זה שישלם לשוכר ויהיה עליו אחריות שואל לפי דברי הר"ן הוא כשני הפכים כיון דיש הנאה גדולה לשוכר שהוא משאיל שלו ועיקר סברתו של הר"ן בעניותי לא נתבררה לי כלל דלא מצינו בשביל הנאת המשאיל שאינו מממון השואל יגרע כח חיוב שאלה ואינו דומה כלל להשאילני ואשאילך שהנאה זו מגיע לו מממון השואל ולא מקרי כל הנאה שלו שהרי גם לעומת זה שאל גם השואל חפץ שלו ולא תליא בהנאת משאיל כלל רק כיון שיש לשואל כל הנאה מתחייב באונסין וזה שפטור המשאיל מפרוטה דרב יוסף אינו מגרע הנאת השואל כלל ומה לשואל במה שמרויח המשאיל סוף סוף כל הנאה שלו הרי גם במתה כדרכה מרויח המשאיל שהרי מסתמא היתה מתה גם בבית משאיל דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם אלא דלא תניא כלל רק בהנאת שואל שאין חסר כלום מהנאתו לכך חייבתו תורה. ועוד תמוה לדברי הר"ן צ"ל דוקא במלוה מעות מצוה קעביד אבל שואל חפץ לאו מצוה הוא כלל ותמוה בעיני שהרי זה בכלל גמילות חסדים הוא ואיך אפשר שאינו מצוה להשאיל לחבירו ולא תקום לא תטור יוכיח ומשום דהדרא בעינא לא נפיק מכלל מצוה והא דאמרינן לעיל דף כ"ט ע"ב גבי ס"ת דאצטרכו ליה דאין רשאי להשאיל מאי דתימא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה לא תידוק דשאר שאילה אין בה מצוה דאין זה ראיה כלל דשם אמרינן דס"ת לא מוכח משאר חפץ דאמרינן מסתמא לא ניסא ליה שישאילנו בלא דעתו שאין נשאל לדבר מצוה אבל בס"ת שנשאל בשביל לקרות בו ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה היינו שתעשה המצוה בממוניה אבל גוף השאלה לא תליא ביה שהרי שם אין הדבר בידו אבל פשיטא דכמו שמצוה להלוות כך מצוה להשאיל וכבר אמרו אשר לו הבית שמייחד ביתו לו ופשיטא דכל שאלה מצוה הוא ומפטר מפרוטה דרב יוסף ומ"מ לא ימנע מלהיות שואל בשביל הנאה זו ואם הוא ש"ש בשביל שומר אבידה בשביל ריוח פרוטה דרב יוסף ומ"מ לא יפטר השואל מדין שמירתו בשביל ריוח המשאיל ולפי שמך אני מערכי לחלוק על דברי הר"ן וגדולי אחרונים שהביאו בקשתי ומצאתי לי רב דהרא"ש פ' לולב הגזול הביא בשם ה' ישעיה שהקשה מאי יש חילוק בין שואל למתנה ע"מ להחזיר דבשניהם אין הגוף שלו וכתב הטעם דבשאלה חייב באונסין ובמתנה ע"מ להחזיר פטור מן האונסין וכתב הרא"ש דלפ"ז גם בגניבה ואבידה פטור ומסיק דמ"מ בגניבה ואבידה חייב הואיל ונהנה מהנ' הרי עכ"פ פשיט' ליה להרח"ש דשואל אתרוג חייב באונסין ולדברי הר"ן קשה הא מצוה קעביד המשאיל ואין כל הנאה שלו כמו בשואל ספר ודוחק לומר דהרא"ש דוקא לשיטתי' ס"ל כדעת התו' שפסקו כרבה דשומר אבידה ש"ח דהא פשיטא דה' ישעיה קאי לכ"ע שהרי בא לתרץ אהא דמתנה ע"מ להחזיר מהני ולא שאלה דמתנה ע"מ להחזיר לכ"ע מודו דמהני באתרוג ולא תליא כלל ברבה ורב יוסף ומשמע ודאי דהרא"ש פשיטא ליה דבשאל אתרוג חייב באונסין ושלא כדברי הר"ן. ועוד דהא התוס' ס"פ הדיינין כתבו דהא דמודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ונא אמרינן דמהנה ליה פרוטה דר' יוסף דשאני שומר אבידה דכמה פעמים שיתעסק בה כו' יפטור מליתן אבל תוקע יכול לתקוע במקום שאין שם עני ע"ש וא"כ מנ"ל דבזה מקרי הנאת משאיל מה שפטור ליתן ריפתא ברגע השאלה לחוד לכן דברי הר"ן צ"ע. וגם מה שנראה דבריו דבשאלה ליכא מצוה וא"כ השואל חפץ והניח לו משכון עליו אינו אלא ש"ח צ"ע לענ"ד דגם בשאלה שייך מצוה קעביד ועמ"ש בגמרא במימרא דר' זירא פעמים כו' ג"כ הוכחה שלא כדברי הר"ן בתו' ד"ה תחזור כו' אין לפרש כו' והשת' התם כיון דלרבנן הבעל פטור כו עכ"ל. ולענ"ד יש לפרש סברת ר' יוסי כיון דהשואל אינו בדי שירויח שהרי סוף סוף יש נו שאלתו בשלימות א"כ ממילא מאחר שאינו בדין שהשוכר ירויח א"כ ממילא י"ל דלא פטרה התורה ש"ש רק שלו יפסיד משלו ומאחר שהשואל יש לו לשלם מעיקר הדין והממון של בעלים ראשונים ממילא גם בהך דבעל בנכסי אשתו ישלם הבעל שהרי הוא שואל ואינו בדין שירויח וממילא משלם לבעלים שהתורה לא אמרה רק שאין השומר מפסיד משלו אבל אם התשלומין באים מבל שיפסיד השומר התשלומין לבעלים ולפ"ז א"צ לדחוק כלל דאפי'