מעיני החכמה קכח

הריני משלם לא מקני ליה עד שישבע שאינה ברשותו דכל זמן שלא נשבע או שילם לא סמכה דעתיה שיהיה כדבריו אלא אומר עיניו נתן וקודם שישבע או שילם יחזור בו כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי פריך ממתני' דילמא להכי נקט שילם ולא רצה לישבע היינו שום שבועה וכן הקשה בס' פ"י מיהו אינה קושיא כ"כ דר' חייא בר אבא משמע דאמתני' אמר הכי ונראה דבלא"ה הקשה הב"ח דאיך כתב דלא סמכה דעתיה פן יחזור בו הא דעת הרא"ש שאם אמר בב"ד הריני משלם לא יוכל לחזור בו ובש"ך סי' רצ"ד כתב דלא ניחא ליה למיקם בדינא ודייני ולענ"ד נראה דבלא"ה יש להבין מ"ש הרא"ש בשילם צריך לישבע שאינו ברשותו שלא מחל לו השבועה וקשה דמ"מ אם שילם לו בסתם וכשזה טוען עליו שישבע שאינו ברשותו הלא יוכל לומר שכל עיקר תשלומין ששילם לו הוא כדי ליפטר משבועת אמת ואם אתה רוצה שאשבע שאינו ברשותי החזר לי המעות ואשבע ג"כ שבועת שומרין שאני יכול לישבע ולא שילמתי רק ליפטר משבועת אמת וזה לא יוכל להכחישו בזה ולומר ששילם בשביל שהוא ברשותו ועיניו נתן בו. וצ"ל דס"ל להרא"ש דמ"מ כיון שכבר שילם לו יוכל לומר אני חושדך שחפץ שלי בידך ועיניך נתת בו לכן מ"מ צריך לישבע שאינה ברשותו מיהו אם עדיין לא שילם רק אמר הריני משלם אם יכריחו לישבע שאינו ברשותו ודאי כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר שלא אמר הריני משלם רק ליפטר משבועת אמת ואם מכריחו לשבועה ישבע ג"כ שבועת שומרין וא"כ שפיר כתב הרא"ש די"ל שקיבל התשלומין שלא יחזור בו היינו שאם ירצה להשביעו שאינו ברשותו יחזור מן התשלומין ויאמר שלא נדר לשלם רק ליפטר משבועת אמת וא"כ כשלא יתרצה המפקיד לפוטרו משאינו ברשותו ישבע על הכל ולק"מ קושיית הב"ח וא"כ נראה אם אמר בפירוש הריני משלם ואשבע שאיני ברשותי ודאי מודה גם הרא"ש דמקנה ליה כפילא דלא שייך עוד חזרה וא"כ קשיא שפיר ממתני' דתנן שילם ולא רצה לישבע אבל אמר הריני משלם לא אעפ"י שאמר בפירוש שישבע ג"כ או שזה ויתר לו השבועה ואמר הריני משלם ע"מ שלא אשבע שום שבועה וא"ש. מיהו עיקרא דדינא צל"ע דאף אם כבר שילם נראה ודאי דמצי למיטען שלא שילם רק ליפטר משבועת אמת ואף שכבר מוחזק במעות לא יכריחנו לישבע שיוכל לומר החזר לי מעות ואשבע על הכל. ואפשר דלא קאמר הרא"ש רק במודה שפשע שאז לא יוכל לומר החזר לי מעותי ולפ"ז באמר הריני משלם נמי מיירי בהודה שפשע וא"כ בלא קושיית הב"ח נמי תקשי כיון שהודה שפשע ממילא מוכרח לשלם ומוכרח לומר כדברי הש"ך שאינו רוצה לירד עמו בדינא ודייני. ולפ"ז י"ל בש"ח שטוען לא פשעתי י"ל דמודה הרא"ש באמר לא פשעתי ושילם ולא רצה לישבע ודאי פטור אפי' משבועה שאינו ברשותו שהרי עיקר תשלומין שלו כדי ליפטר משבועת אמת ואיך יכריחנו לישבע שאינו ברשותו והה"ד באמר לא פשעתי ומ"מ הריני משלם ודאי עיקר כונתו ליפטר גם משבועה שאינו ברשותו ובזו מיושב מה שהקשו התוס' והמפורשים במשנה למה נקט שילם ולא רצה לישבע הא אפי' באומר פשעתי הדין כן. ולפ"ז ניחא דקמ"ל בשילם ולא רצה לישבע לפי האמת דשילם לאו דוקא רק שאמר הריני משלם ודיוקא דסיפא עיקר א"כ קמ"ל דברצה לשלם אע"פ שלא נשבע שאינו ברשותו מקני ליה כפילא משא"כ באמר פשעתי לא מקני ליה כפילא ברצה לבד ועיין בש"ך שדחה דברי הרא"ש לדינא וגם לישנא דר' יוחנן דקאמר לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם כו' משמע ג"כ שאין חילוק כלל בין שילם ממש להריני משלם עמ"ש לקמן בישוב לשון הרי"ף ועיין בסמוך

בתוס' ד"ה אלא כו' תימא כו' נימא נעשה כו'. ולפמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה וחזר דאם אמר הריני משלם אין יכול לחזור ובאמר איני נשבע פרש"י דפוטרין אותו מיד שאין יכול לחזור א"כ י"ל דה"ק שילם בשביל שלא רצה לישבע ואמר איני נשבע ממילא מוכרח לשלם וא"כ קמ"ל מחמת שאמר שלא רצה לישבע הוכרח לשלם היינו במה שלא רצה לישבע לחוד הכריחו לשלם

בפירש"י ד"ה השוכר אעפ"י שהשוכר חייב כו'. ולא ניחא ליה לפרש דאתיא כמ"ד שוכר כש"ח דא"כ למה נקט שוכר ולא סתם שומר ולפ"ז הא דנקט הריני משלם ואיני נשבע קשה הא אין יכול לישבע כיון שנגנבה ובברייתא י"ל שאומר סתם הריני משלם ואיני נשבע ואינו מודה בפירוש שנגנבה מיהו מפירש"י משמע שאומר בפירוש שנגנבה וצ"ל ואיני נשבע לשקר ודחוק. ואפשר לומר דקמ"ל באמר הריני משלם ואיני נשבע שאיני ברשותי אע"ג שלא נתרצה לישבע שאינו ברשותו כיון שהודה ונתחייב בתשלומין מקני ליה כפילא כיון שנגנבה ואיגלאי מילתא שאמת אמר שלא היתה ברשותו ודלא כהרא"ש ואי ש"ש פטור בגניבת אונס אפשר לפרש דנגנבה בגניבת אונס ושייך שפיר איני נשבע

בגמרא מתה מחמת מלאכה לא שכיח. וקשה הא יכול ליפטר עצמו בלהד"ם ומצאתי שהרשב"א באס"ז הרגיש בזה ותירץ דלא מקנה אלא דאית ליה למיפטר נפשיה מדין שומרין וקשה דיכול ליפטר עצמו בטענה שהתנה עמו להיות כש"ח ולכאורה היה נ"ל דלא מקני ליה רק בדאית ליה למיפטר נפשיה בטענה שאינו מכיר בשקרו דהא ודאי מתחלה כשהשאילו מסתמא לא עלה בדעתו שיכפור ויעיז בו מיהו גם זה לא א"ש אם אומר לו המשאיל ידעתי שנגנב בפשיעה דא"כ אם היה רוצה לכפור היה צריך להעיז וכי נימא דבזה לא מקנה ליה כפילא ולא מצינו חילוק זה ואפשר לומר מ"מ מקני ליה כפילא שהיה יכול לומר לא פשעתי ואעפ"כ אשלם לך שאיני רוצה לישבע אפי' באמת ואז היה קונה הכפל משא"כ שיטעון להד"ם לפום דינא דמתני' פטור בלא שבועה לא שייך שיטעון להד"ם ומ"מ ישלם. ולפ"ז י"ל לפי האמת השתא דתקון רבנן שבועת היסת לעולם יכול לומר להד"ם או החזרתי ואיני רוצה לישבע ומשלם ונ"מ אפי' יש עדים שפשע לדעת הפוסקים דבכה"ג לא מקני ליה כפילא כדאיתא בש"ך סימן רצ"ד דמ"מ יש לו מיגו דלהד"ם אם אין יודעין שהיתה של מפקיד. גם י"ל מיגו דאי בעי אמר פרעתי על הפשיעה או שהתנה עמו ליפטר מיהו. תנאי י"ל שאינו נאמן בלא מיגו כמו טענת מחילה ומ"מ סברת הרשב"א לא נתחוורה לי דמאי נ"מ אם פוטר עצמו בדין שומרין או באיזה טענה וצ"ל הסברא שכתבתי מטעם העזה ואף דקיי"ל כאידך לישנא מ"מ אפשר דבהך סברא דבעינן מיגו לא פליג והרשב"א כתב דל"ל דשאל בעדים מצי למיטען החזרתי וי"ל דאמר אל תחזירני אלא בעדים ואם ניחא ליה לרשב"א לאוקמה בהפקיד בעדים היה לו לומר דמיירי באמר אל תחזיר לי אלא בעדים או בשטר אלא דקשה לפ"ז מאי קאמר לקמן ללישנא קמא ודאי הוה תיובתא לגר"ח שכתבו התוס' הא י"ל דמיירי בשאל בלא עדים וא"כ אי אפשר לחלק בכך מיהו לגירסת הספרים לא הוה תיובתא יש לפרש באמת כן דברייתא באיכא מיגו דלהד"ם איירי ולא קשה מה שהקשה התוס' דאין סברא לחלק בכך דאם שילם תועיל לו הסברא דלא שכיח ולפמ"ש ניחא דהמיגו אהני ליה ועיין בסמוך

בגמרא ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוה תיובתא כן גירסת רש"י דגם ללישנא קמא מודה ר"פ בשילם אף בשואל מקני ליה כפילא ומזה אני תמה על הכרעת הש"ך דביש עדים שפשע לא מקני ליה כפילא דליכא מיגו דאכתי יקנה בשילם ממש דהא להך לישנא לא אמרינן מיגו דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה ואפ"ה בשילם קני לכפילא א"כ אין סברא לחלק בין איכא עדים שפשע. וגם הרמב"ם שהעתיק הטעם משום מיגו הרי מ"מ בשואל פסק עד שישלם ובשילם עכ"פ קני משמע דס"ל כגירסת רש"י וכלישנא קמא דר"פ שהרי לא הזכיר הטעם בשביל שכל הנאה שלו והרי"ף והרא"ש שהזכירו הטעם בשואל הואיל וכל הנאה שלו י"ל דבהא לא פליגי אר"פ דלא חשוב מתה מחמת מלאכה למיגו אלא דפליגי בהך סברא גופא אי בעינן מיגו ולאידך לישנא י"ל דלא תליא במיגו כלל אבל מתה מחמת מלאכה לא חשיב ליה מיגו כלל דבליכא מיגו נמי מקני ליה כפילא וא"כ מסתברא דלאידך לישנא לא תליא במיגו כלל ובלא מיגו נמי מקני ליה כפילא. ובלא"ה נמי אין הכרעת הש"ך מכרעת דלא דמי לשואל כיון דעיקר הקנאת הכפל בשעת משיכה הוא או סמוך לגניבותה עכ"פ עיקר ההקנאה בשעת משיכת הפרה א"כ ודאי בשואל לא אקני ליה כלל שלעולם אין לו טענה רק מתה מחמת מלאכה אבל ביש עדים שפשע י"ל דמ"מ בשעת משיכה אקני ליה הכפל כשירצה לשלמו שלא יצטרך להדר אחר עדים כלל ומקני ליה בכל גווני כשירצה לשלם לו אף אי מתרמי שבאו עדים

ד' ד ע"ב בתוס' ד"ה הריני כו' תימא כו' אין אדם מוריש קנס לבניו ולמאי דפרישית לעיל במשנה משכחת לה שפיר באבדו ומצאה א' ואח"כ טען טענת גנב באבידה נמצא שלא נתחייב הכפל רק בשעת טענה וכבר מת אביהם והכפל שייך להם משא"כ אי לא אקני ליה כפילא שייך ליורשי המפקיד, ולפ"ז מוכח כהך לישנא דמשעת פקדון קני לה דבשעת אבידה לא מצי לאקנויי ליה כאן כיון שאינו ברשותו רק ברשות המוצא ובכפר הוה כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אין יכולין להקדיש

בגמרא שאל מן השותפין ושילם לא'. תימה אם שילם ע"י שפשע הרי התשלום לשותפות ואם טען מתה מחמת מלאכה הא צריך לישבע על זה והרי באמת נגנבה. וצ"ל שרצה לישבע בשקר א"כ אמאי שילם לזה הא שבועה לא' שבועה למאה וא"כ לפי דברי הירושלמי ביש עדים דבאונס לא מקני ליה כפילא דלא עלתה על דעתו כן א"כ כאן נמי איך יעלה על דעתו שישלם לזה וישבע נגד השני וצריך לחלק

בתוס' ד"ה שאל כו' פירש"י כו' דכי שאל פרה מן האשה כאילו שאל הפירות כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל אפשר ליישב דכיון דקני היוקרא דשעת פקדון אף דשוה יותר מכל מקום כיון שנתרצה בתשלום כשעת פקדון מסתמא אקני ליה א"כ י"ל דשלם לבעלה כשעת פקדון ועכשיו שוה יותר ומספקא לן אי מהני ריצוי הבעל לזה או דכיון דהבעל אפוטרופס שלה שפיר מהני אף דאפשר דהאשה לא היתה מתרצה לכך. ודע דבכל ספיקות פסק הרמב"ם דיחלוקו עם הכפל וכן הוא ברי"ף והרא"ש תמה דלא קיי"ל כסומכוס ועוד דכאן איכא לאוקמה בחזקת מרא קמא ולא הקנה לו הכפל. ולדידי קשיא על דברי הרמב"ם