מעיני החכמה קכה

דהיינו לטעון דוקא וכ"כ בסמ"ע בסי' רע"ב עוד הקשה הכ"מ במ"ש השונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות עולם ותמה ג"כ דבגמרא פריך לעיל אי צב"ח דאורייתא מה לי ישראל או א"ה גם בזה דחק. ואני תמיה עליהם מה יענו ביום שידובר במה שכתב הרמב"ם בדין מ' א"כ למה נאמר עמו שאם היה הבעל הבהמה וישב לו ואמר עליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק ה"ז פטור ואם היה בעל הבהמה זקן וחונה ה"ז חייב לטעון ולפרוק לבדו עכ"ל וכיון דפסק צב"ח דאורייתא הרי מבואר בש"ס דאי צב"ח דאורייתא אין חילוק בין איתא למריה בהדיה או ליתי' בהדי אלא באמר עליך מצוה צריך ליתן שכר כמו שפרש"י לעיל דע"כ יתן שכר ואין לדחוק דפטור היינו בחנם וחייב בשכר דלא משמע כלל לפרושי הכי. ועוד דא"כ למה דחק הכ"מ בבהמת נכרי לומר דקאי אטעינה יפרש ג"כ דחייב בשכר. ועוד דנראה בזקן וחולה נהי דפטור מ"מ למה לא יתן שכר על חלקו עכ"פ שהיה מחוייב דבשביל שהוא חולה לא יפטר מליתן שכר על חלקו שמוטל עליו. לכן נלע"ד להרמב"ם שיטה אחרת דקשיא ליה בסוגיא חדא דמתחילה דייק רבא דנלמד מדברי שניהם צב"ח דאורייתא ולבסוף אמר תדע דצב"ח דאורייתא הא כבר הוכיח כן ותו קשה דר' יוסי הגלילי ס"ל צב"ח לאו דאורייתא מנ"ל טעינה בשכר וכבר הרגישו בזה התוס' לעיל ונדחקו דדריש ק"ו מחיסרון כיס מאי דדחי בש"ס ועוד דבפסחים מוקי להך קרא שונאך שונא ישראל והכא פרכינן אי צב"ח דאוריית' מלש"י או ש"נ לכן נראה לפענ"ד דהרמב"ם רוח אחרת אתו בפירוש הסוגיא דודאי נראה דגם הרמב"ם ס"ל צב"ח דאורייתא וראיה ממה שפסק בפכ"א משבת דין יו"ד דבשבת פורק בנחת משום צב"ח ובגמרא שבת דף קנ"ד ע"ב בחמורו של ר"ג שלא הניח לפרוק בשבת ומסיק דס"ל צב"ח דרבנן א"כ משמע דהרמב"ם ס"ל צב"ח דאורייתא. וליישב את הכל נלע"ד דודאי גם ר' יוסי הגלילי דס"ל טעינה בשכר א"כ ע"כ ס"ל צב"ח דאורייתא אלא די"ל צב"ח לא עדיף מצערא דגופא של זה המסייע לפרוק או לטעון דאיכא צערא דאדם המסייע וי"ל כיון שניתן צער הבהמה לדחות לצורך אדם כמו בנוחר ומעקר כשצריך לדם כדאיתא בחולין א"כ י"ל דבשביל צער הבהמה אינו מחוייב להצטער עצמו בסיוע ועמל וא"כ י"ל דרבא דלמד צב"ח דאוריית' ודאי לא מוכח רק דפריקה עדיפא מטעינה דכיון דחייבה התורה לטעון שיש ג"כ למסייע צערא דגופא ועמל לטעון אלמא חזינן שהתורה ויתרה על טרחו ועמלו אף שהוא בודאי צערא דגופא ובשכיר נקרא אליו הוא נושא את נפשו וא"כ לענין שיהיה פריקה ק"ו מטעינה שפיר הוה ק"ו שלענין צערא דגופא אין חילוק בין טעינה לפריקה והנה בטעינה מה שמתחייב לטעון ולקבל צערא דגופא היינו בשביל חבירו שצריך לטעון שלא יצטער חבירו ואכתי אינו מוכח שאם יש טעם שלא היה לו לחוש על צערו של חבירו שלא יפטור מן המצוה ויהיה צערו נדחה בשביל הבהמה לחוד דזה לא מוכח ולכן אמר תדע שיש להוכיח אפי' במקום שאין לחוש לצערא דישראל שפשע בעצמו כגון שהטעינו יותר מדאי א"כ אין לחוש לצערו ומשמע לי' דר' יוסי הגלילי ורבנן פליגי בהך סברא דר' יוסי הגלילי ס"ל שאין לחוש לצב"ח במקום צער שלו לסייע ולצערא דמריה אינו מחויב לחוש כיון שפשע ות"ק ס"ל דבשביל צער הבהמה לחוד נמי נדחה צערו ומשני דבקראי פליגי בתחת משאו דר' יוסי הגלילי ס"ל דדרשינן תחת משאו ות"ק לא דריש ולעולם לא נפטר בשביל זה שהטעינו יותר מדאי כיון דלא דרשינן תחת משאו לא חשבינן זה לפשיעה כלל וקאמר תדע דצב"ח לאו דאורייתא היינו באופן הלזה נגד צער שלו לסייע ומייתי מעליך מצוה אי צער ב"ח דאורייתא בשביל הבהמה לחוד מחוייב לקבל צער ולעמול בפריקה מה בכך שאמר עליך מצוה ובהכי רהטא כל הסוגיא להוכיח דצב"ח דאורייתא שמחויב בשביל צער הבהמה לחוד ולר' יוסי הגלילי דאמר צב"ח דרבנן הוא ג"כ באופן הלזה נגד צערו אינו חייב בצב"ח וא"כ שפיר עביד ר' יוסי ק"ו פריקה מטעינה היכא דאין לחוש לצערא דידיה דלענין צערא דידיה אין לחלק בין טעינה לפריקה לפ"ז בכל הסוגיא לא מוכח דצב"ח דבהמה ידחה צערא דידיה דאדרבה פשטא דמתני' בישב לו פטור לגמרי והא דחייב גם ביותר ממשאו היינו משום שאינה פשיעה גמורה מן הבעלים לכן אי לא דרשינן תחת משאו אין לנו שיפטר בשביל זה מלסייע לבעלים וא"כ שפיר נדחה צערו בשביל צערא דמרא כמו באבידה שצריך לטרוח בשביל הפסד חבירו אבל בעליך מצוה דפטריה קרא בהדיא אין צערו נדחה בשביל צער הבהמה וכן בבהמת נכרי אין צערו נדחה בשביל צער בהמה לחוד וזה נודע דרכו של הרמב"ם להעמיד המשניות וברייתות כפשוטן וכן בפסחים דפשיטא לן דמיירי בשונא ישראל משמע ודאי בשונא נכרי פטור והיינו מטעמא דפרישית שאין צערו נדחה רק בשביל צערא דמרא ולא משום צער הבהמה ודברי הרמב"ם ברורים כיון דבש"ס לא מוכח בהוכחה שיהיה צערו נדחה בשביל הבהמה לחוד לא מפקינן מתני' וברייתות מפשטן וסוגיא דפסחים נמי בהכי רהטא דמוקמינן בשונא ישראל דבשונא נכרי אין צערו נדחה בשביל הבהמה דזה לא מוכח למסקנא ונכון וברור

ד' לג ע"א במשנה אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת ובשל רבו נקט שלו קודם אפשר לומר למ"ד כיבוד משל בן א"כ גם מה שיש לו אינו שלו ומחוייב לכבד את אביו גם בשלו לכן לא מקרי שלו בהחלט ואפי' למ"ד כיבוד משל אב מ"מ בלית ליה לאב כופין לבן מטעם צדקה ומקרי יש לו זכות. ולפ"ז מוכח דלענין צדקה אביו קודם לרבו. מיהו אין זה מוכרח די"ל דרבו יש לו כמה תלמידים ואינו מוטל עליו דוקא ולקמן בבית השבי מיירי שאינו מוטל רק עליו כגון שאין נו תלמידים אחרים

שם במשנה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודם. קשה לי הא לענין הכאה וקללה באמת אביו חמור דחייב עליו מיתה וברבו אינו חייב עליו מיתת ב"ד א"כ מנ"ל לענין אבידה שחייב יותר בשל רבו הא חזינן דהך סברא דהביאו לחיי עוה"ב לא מהני לענין הכאה וקללה אלמא אביו חמור. ואפשר לומר משום דרבו חמור ואין עונשין מן הדין מיהו למ"ש המ"מ בפ"ט ממאכלות אסורות לשיטת הרמב"ם ביש עשה עונשין מן הדין וכאן נמי יש עשה את ה' אלהיך תירא. עוד אפשר לומר דאם רבו מוחל על כבודו חכם שמחל על כבודו מחול וא"כ י"ל אם הרב מוחל על כבודו י"ל דאיגלאי מילתא שלא חטא כלל נגד רבו והוה התראת ספק דאמרינן הוברר הדבר שבתחילה ג"כ לא היה מקפיד וכל זה אינו שוה לי ליישב וגם לענין ביזוי לא שייך סברא דמוחל על כבודו כמ"ש הרמ"א בי"ד סימן רמ"ב סל"ב

שם היה אביו ורבו נושאין משא כו'. בבבא זו לא נקט אם היה אביו חכם ואפשר לומר דבלא"ה הך בבא יתירא דמשאו לא גרע מאבידה לכן י"ל דקמ"ל אף דהוה מצינן למימר דכל זמן שהמשא על רבו א"כ כשיפרוק של אביו יסייע אביו לפרוק לרבו משא"כ אם יפרוק של רבו קודם ואחר שיפרוק של רבו יתחייב רבו לסייע בפריקה של אביו וא"כ הומ"ל דכבוד רבו שיפרוק לאביו תחילה קמ"ל דמ"מ של רבו קודם דרבו לא יתחייב לסייע בפריקה של אביו דהוה כמו זקן ואינו לפי כבודו ואי אמרינן דרבו חייב גם בפריקה של אביו כיון דבשלו פורק ג"כ קמ"ל דמ"מ רבו קודם בזה שיפרוק תחילה לרבו שכבוד רבו בזה שיפרוק תחלה לרבו אף דאחר כך יסייע לאביו ואם כן באביו חכם ליכא שום רבותא. מיהו לפי גרסת הרי"ף דגריס ברישא שקול ובסיפא חכם אם כן ממילא גם לענין פירוק מסתמא לענין אבידה מדמינן לה ומכל מקום צריך למ"ש דקשה לגרסתו למה לי הך בבא כלל דכבר נשמע מאבידה אלא י"ל דקמ"ל מ"ש ועיין ברמב"ם בפ"ה מהלכות ת"ת ובכ"מ שם במ"ש בסתירת דברי הרמב"ם שבהלכות ת"ת כתב אם היה אביו ת"ח אעפ"י שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ אבידת רבו ובהלכות גזילה בפי"ב כתב אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת ובלח"מ כתב דבהלכות ת"ת מיירי באפשר להחזיר שתיהן אז של אביו קודמת אע"פ שאינו שקול לכן נקט במתני' דמניח של רבו ואח"כ של אביו וכן פודה את רבו ואח"כ אביו משמע דאפשר לפדות שתיהן ובהלכות גזילה איירי שא"א להחזיר רק אחת והאחרת תאבד לגמרי ע"ש. ודברים דחוקים הם דא"כ אמאי לא הודיענו הרמב"ם חידוש זה גבי משאו וכן בשביה אם אי אפשר לפדות רק אחד מהם אם אביו שקול רבו קודם ואיך שתיק הרמב"ם להשמיענו האי חידושא בפירוש. ולכן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם עם זה החילוק רק בזה האופן דאחר שראה הרמב"ם החילוק במשנה דלענין פדיון שבויים א"צ שיהיה אביו שקול ובפירוק משא לא הודיענו המשנה כלום לכן נ"ל דלענין ממונא רבו קודם לאביו אעפ"י שאביו ג"כ חכם כל שאינו שקול כנגד רבו כיון שרבו למד עמו בחנם שהיה מוטל על אביו ללמדו או לשכור לו מלמד (דהשוכר מלמד דינו כרבו כמ"ש בי"ד ס"ס רמ"ב בשם ס"ח) לכן ממון רבו חשוב מממון אביו ואם אי אפשר להציל שתיהן ממון רבו קודם כל שאינו אביו שקול כנגד רבו משא"כ לענין שביה דצערא דגופא הוא לא בעינן שיהיה אביו שקול כנגד רבו דלענין צערא דגופא אביו עדיף כשהוא ת"ח אעפ"י שאינו שקול. ועפ"ז נראה דבפירוק משא נקט נמי פורק של רבו ואח"כ של אביו אע"ג דדמי טפי לאבידה שעיקרו הפסד ממון לא נקט כלל אם היה אביו חכם וגם שקול לא נקט וקשה למה אלא נראה כיון דנקט בסיפא בשביה שא"צ שקול והטעם ע"כ דלענין צערא דגופא אביו חכם עדיף א"כ ממילא בפירוק משא כיון דעיקרו צערא דגופא ודאי אביו עדיף אע"פ שאינו שקול ומינה נמי אם מצא אבידתם ואפשר להחזיר שניהם רק לאקדומי א"כ ליכא שום נ"מ בקדימה רק צערא דגופא לפי שבעל האבידה מצטער לפי שעה א"כ שפיר י"ל ודאי אם אי אפשר להשיב רק אחת שיש לרבו הפסד ממון רבו קודם דודאי הפסד הממון של רבו לגמרי עדיף טפי מצערא דגופא של אביו כשהוא מחמת איבוד הממון דעיקר ההפסד של רבו ודאי חשוב טפי לכן של רבו קודם משא"כ באפשר להשיב שניהם אין נ"מ בממון רק בצערא דגופא לפי שעה ואחר שכבר הודיענו התנא דצערא דגופא דעדיף חשוב טפי באביו מרבו ממילא לענין אבידה שאין לרבו הפסד רק צער הגוף לא בעינן שקול והיינו כשאפשר להחזיר שתיהן דאין חילוק רק בצערא דגופא לפי שעה ממילא אביו קודם ג"כ ודברי הרמב"ם נכונים. עוד י"ל על דקדוק הנ"ל דברישא נקט רבו היינו אפי' רבו של אביו ג"כ מ"מ אביו קודם משא"כ בפירוק משא י"ל