מעיני החכמה קכד

דצב"ח דאורייתא דאל"כ מ"ש מטעינה שהוא בשכר מ"מ אכתי קשה לר"ש דלא מסיימי קראי שפיר איכא למימר דתרווייהו צריכי דלא נוקים אפריקה ונטעה דצב"ח דאורייתא אבל לפי האמת דכתיבי תרי קראי ותרווייהו בחנם שפיר י"ל צב"ח לאו דאורייתא וצ"ל דס"ל להש"ס בפשיטות שאין לומר דהתורה כתבה קרא יתירא להציל מן הטעות שלא נטעה לומר דצב"ח דאורייתא אלא ע"כ מדכתב קרא יתירא ע"כ משום דהוה מוקמינן ליה אפריקה וע"כ משום דפשיטא לן מעלמא דצב"ח דאורייתא דאם לפי האמת צב"ח לאו דאורייתא לא נוקמה לקרא מסברא דטעמא משום צב"ח ואפריקה דוקא קאי

ועפ"ז י"ל הא דאמר לקמן דילמא משום חיסרון כים ועביד ק"ו ודחי וטעינה אין בה חיסרון כיס מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטל משוקי' והקשו התוס' מ"מ נדרוש ק"ו מטעינה דלית בה חיסרון כים ולפ"ז ניחא די"ל דה"ק לרבנן ע"כ מוכח הטעם דפריקה בחנם משום צב"ח דל"ל משום חיסרון כיס דהא טעינה מיירי אפי' באית בה חסרון כים ואפ"ה אי בשכר לא חילקה התור' בטעינה א"כ ממילא דלא משום חסרון כיס אמרה תורה שתהא בחנם דהא גבי טעינה שייך ג"כ חיסרון כיס וא"כ מ"ש פריקה דבשכר וע"כ משום דצב"ח דאורייתא מיהו לר"ש לא מוכח כלל צב"ח דאורייתא דצריך תרי קראי לומר דאפי' בטעינה דלית בה חיסרון כיס חייב. ובהכי ניחא דקאמר תדע דצב"ח דאורייתא כו' וקשה ל"ל הך הוכחה הא כבר הוכיח דצב"ח דאורייתא ולפמ"ש י"ל דהתדע צריך לר"ש דס"ל טעינה בחנם ולדידיה שפיר י"ל דצב"ח לאו דאורייתא וצריך קרא לטעינה בלית בה ח"כ ולהכי דייק דבמתני' משמע דת"ק ס"ל זקוק והיינו בין רבנן בין ר"ש וניחא בזה פרש"י שפירש דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש כו' והוא כשפת יתר ולפ"ז ניחא דעיקר הוכחה צריכין לר"ש דלרבנן מוכח בלא"ה צב"ח דחריקה בחנם וטעינה בשכר ועמ"ש בסמוך

דף לב ע"ב גמ' לא עסקינן כו' דבטל משוקיה. וקשה לי הא אין זה בגדר הפסד דקיי"ל מבטל כיסו של חבירו הוא פטור דאין זה אלא גרמא כדאיתא בח"מ וא"כ אכתי איכא ק"ו לפריקה דאית בה חיסרון כיס ממש שהבהמה נשברת כמו שפרש"י ואפשר דלא קאמר הך סברא רק לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי לכן גם גרמא חשוב ממון משא"כ לרבנן שפיר י"ל דהוה ק"ו מחיסרון כיס ולהכי צריך התדע דקאמר להוכיח לרבנן ג"כ

ועפ"ז אפשר ליישב פרש"י שמפרש לעיל דאי יליף פריקה מטעינה הו"א פריקה בשכר דיו לבא מן הדין כו' והקשו עליו דהא לר"ש טעינה בחנם כיון דלא מסיימי קראי אלמא מסברא טעינה בחנם. ולפ"ז י"ל ודאי מסברא אית ביה חיסרון כיס יש לחייבו בחנם ובלית בה ח"כ י"ל שיטול שכר ולר"ש לשיטתיה שפיר י"ל דמסתמא כתבה התורה טעינה בחנם דהא טעינה דאית בה ח"כ מסברא היא בחנם א"כ ודאי מסתמא בכל גווני טעינה בחנם שהרי לא חילקה התורה בכך לכן שפיר לית לן למימר טעינה בשכר שלא חילקה התורה בטעינה לכן אפי' לית בה ח"כ נמי הוא בחנם משא"כ לדידן דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א"כ בטעינה לא מקרי ח"כ משום בטל משוקיה וכו' דלא הוה רק גורם לממון לכן מסברא טעינה בשכר ופרש"י שפיר לרבנן מסברא טעינה בשכר כדמשמע לישנא לעיל דף הקדום דטעינה פשיטא לן דבשכר דסתם טעינה לית בה ח"כ אבל לר"ש איכא טעינה דאית בה ח"כ דבטל משוקיה ובהא סברא חיצונה שיטעון בחנם א"כ ממילא אמרינן מסברא בכל גווני טעינה בחנם ולפ"ז התדע הוא לרבנן דלא שייך לשנויי דטעינה אית בה ח"כ דבטל משוקיה לא מקרי הפסד ברור וגם הוא דאתי גנבי י"ל דלאו הפסד ברור הוא ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה מי כו' וא"ת מ"מ נדרוש ק"ו כו' וי"ל כיון דטעינה כו' ופריקה נכתבה לשום דרשה אחרת עכ"ל. וקשה אמאי לא כתבו התוס' בפשיטות כיון דל"ל דמשום הכי טעינה בשכר משום דלית ביה חיסרון כיס דהא אפי' טעינה דאית בה ח"כ הוא בשכר וע"כ מ"ש פריקה בחנם משום דצב"ח דאורייתא. ונראה דס"ל להתוס' דאין סברא דעיקר הוכחה מדפריקה בחנם ומ"ש מטעינה ומכאן נידוק דצב"ח דהא ע"כ לעיל דקאמר ליכתוב רחמנא טעינה ונימא ק"ו פריקה דלית בה צב"ח כו' והא אכתי לא ידעינן צב"ח וכן לר"ש דלא מסיימי קראי מנ"ל דצב"ח דאורייתא כיון דתרווייהו בחנם אלא ודאי אמרינן אי עביד ק"ו ע"כ צ"ל דס"ל צב"ח דאורייתא ממקום אחר אבל משום יתורא דקרא לא נימא דאתי לאשמועינן צב"ח דאורייתא לכן בהך סברא דעביד ק"ו משום חיסרון כים ע"כ לא ידעינן צב"ח ונדרוש קרא דפריקה לדרשא אחריתא

בתוס' ד"ה מכלל כו' וא"ת ולר' יוסי הגלילי דסבר צב"ח לאו דאורייתא כו' מ"ש טעינה מפריקה עכ"ל. אפשר לומר דודאי אי צב"ח לאו דאורייתא עבדינן ק"ו מחיסרון כיס והא דאמרינן דגם בטעינה בטל משוקיה היינו שהוא אומר כן שהאחר אינו יודע מסתמא אלא דזה שמבקש טעינה אומר דבטל משוקיה ותליא אי אמרינן ברי עדיף וס"ל לרבא דאי טעין דבטל משוקיה שפיר מחויב להטעינו בחנם דכיון דע"כ מחוייב בטעינה אח"כ הו"ל זה הטוען מוציא מחבירו ועליו הראיה שאינו בטל משוקיה ור' יוסי הגלילי ס"ל כיון דבתחילה א"צ להאמינו שפיר י"ל מש"ה צריך ליתן לו שכר

בא"ד וא"ת דילמא זקוק לו מדרבנן עכ"ל. אפשר לומר דמשמע דזקוק משמע כדינו ובעלמא אם פרק הרי עדיין מחוייב לטעון שהרי המשא מוטלת על הקרקע ואי דרשי תחת משאו ואינו חייב רק משום צב"ח א"כ לא יתחייב אח"כ בטעינה כיון דנתן יותר ממשאו הראוי לו. עוד אפשר לומר ליישב קושיית התוס' לר' יוסי הגלילי מנ"ל טעינה בשכר די"ל ודאי ממתני' פריך שפיר דל"ל דעביד ק"ו מח"כ דא"כ גם בטעינה לפעמים אית ביה חיסרון כיס וא"כ מתני' דנקט מצוה לפרוק לא לטעון והיינו לטעון בשכר משמע ליה דמתני' אפי' באית בה חיסרון כיס הוא בשכר וא"כ פריך רבא שפיר דל"ל משום חיסרון כיס דתנא דמתני' ס"ל טעינה לעולם בשכר אבל ר' יוסי הגלילי י"ל טעינה בשכר בליכא ח"כ ומיושב קושית התוס' לעיל דעיקר דיוקא דרבא ממתני'

בגמ' יוסי סבר תחת משאו הראוי לו וקשה לפ"ז מנ"ל לר' יוסי טעינה בשכר דלא ליכתוב פריקה הא בפריקה כתיב תחת משאו וצריך ליכתוב פריקה. וצ"ל דדייק מדכתיב בשניהם קרא לאין בעליו עמו מוכח דטעינה בשכר

שם רבנן סברי לא דרשינן משאו. עפרש"י ואפשר דרבנן ס"ל דמשאו צריך דאי לא כתיב רק תחת משא הו"א דמיירי בחמור דשונא ומשא אוהב קמ"ל דמשאו דשונא נמי הוא

בתוס' ד"ה אמאי כו' וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב עכ"ל. אפשר דאי צער ב"ח דאורייתא מחוייב לעשות בחנם אפי' מנכרי והא דאמרינן לעיל בליתא למריה בהדיה עביד גביה בשכר היינו חלק של הבעלים שמחוייבים ג"כ לפרוק ועל תירוץ התוס' שכתבו דוחדלת לגמרי משמע קשה כיון דהמשאוי של ישראל למה לא יסייע בשכר דמי גרע מטעינה. וצ"ל דמיירי דלא בטל משוקיה ואין הישראל מפסיד ע"י זה שאינו מסייע לטעון ואינו דומה לשאר טעינה דאיתיה לישראל ואיכא צערא דמרא מיהו קשה הא חייב בטעינה אפי' בליתיה למרי' וא"כ למה יגרע משא ישראל בבהמת נכרי מטעינה

בגמ' אפ"ה לכוף את יצרו עדיף. קשה להבין כיון דצב"ח דאורייתא איך יעבור על איסורא כדי לכוף את יצרו ואפשר לומר דבלא"ה קשה למאי דמוקי בפסחים בראה בו דבר ערוה דמותר לשנאתו שראה בו יחידי ואסור לגלותו וא"כ קשה אוהב לפרוק ושונא לטעון הרי מגלה בזה שמניח האוהב לפרוק שהוא צער ב"ח וטוען לשונא הרי נודע ע"י זה ששונאו בשביל עבירה וא"כ איך יוכל לפרסם שעשה עבירה ע"י סיעתו לטעון לכן י"ל שיש אחר ג"כ ורוצה לסייע ג"כ לאחד א"כ י"ל דבזה מצוה שהוא יטעון לשונא והאחר יפרוק לאוהב ותו לא קשיא שהרי נראה שעבר עבירה די"ל דבלא"ה בחר לטעון יותר מלפרוק וצב"ח ליכא דהאחר פורק אלא דבס"ד קשיא ליה דמ"מ מצוה יותר משום צב"ח ומשני לכוף יצרו עדיף כיון דהשני פורק

בתוס' ד"ה לכוף יצרו וא"ת כו' וי"ל דלא מיירי בשונא דקר' עכ"ל. ולפ"ז בראה בו דבר ערוה אינו מצוה בשונא ובפרק ערבי פסחים כתבו התוס' ז"ל וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כו' ובאים מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ"ל והא דחוק. ואפשר לפרש כונתם דהיינו אם זה שראה בחבירו דבר עבירה הרי לזה מותר לשנאותו ואח"כ מצא זה העובר חמור זה שראה בו דבר עבירה שמסתמא גם הוא שונא אותו ובזה ודאי מצוה בשונא לכוף את יצרו שהרי הוא לא פשע מיהו אין לשון התוס' מורה על זה. ואפשר לומר דודאי עפ"י פשוטו נמי י"ל דמיירי שהיה חפץ לשנאותו מחמת איזה טעם רק מפני איסור לא תשנא אין יכול לשונאו ואח"כ ראה בו דבר עבירה דאז שונאו ברצון ג"כ ובודאי בשביל שעבר עבירה פשיטא שמצוה עליו לפרוק ולטעון כמו לענין השבת אבידה ורבית דאחיך הוא אלא דעיקר הקושיא כיון שמצוה לשנאתו איך שייך לכוף יצרו אבל פשיטא שמוזהרין עליו וא"כ י"ל מאחר שזה יודע שמחמת שנאה שיש לו עליו בלא עבירה היה ג"כ מונע עצמו ממנו רק שלא היה רשאי ואחר שמצא לו היתר לשנאותו ניחא ליה בשביל שנאה ג"כ שישאר נבהל מבלי מסייע קמ"ל דאם רוע יצה"ר משיאו בשביל שנאת עצמו שאינה בשביל העבירה אדרבה צריך לכוף את יצרו כיון שיודע בעצמו שעושה בזה נחת רוח ליצרו במה שמצא עילה לראות ברעתו אלא דמשמע להתוס' אם הוא שונאו באמת וניחא ליה בהראות שנאה ממילא יש לו לסייע כדי שלא יבא לידי חשד במה שרואין שמראה לו שנאה שעובר על לא תשנא א"כ כשרואין שטוען משאו הרי מוציא עצמו מן החשד א"כ ודאי אינו שונאו רק במה שמותר לשנאותו ואם כן למה לי טעמא דלכוף את יצרו לכן כתבו דמזה הטעם שלא יבא לידי חשד שעובר על לא תשנא י"ל דאינו ידוע מי שהוא בעל העבירה דשמא זה המראה שנאה עבר וא"כ השני התחיל לשנאותו ולא נחשב על לא תשנא לכן בעינן טעמא לכוף את יצרו כיון שיודע שחפץ לשנאותו בשביל עצמו: ועיין ברמב"ם בפי"ב מהלכות רוצח במ"ש בהמת עכו"ם ומשא ישראל אינו זקוק לה ותמה עליו בכ"מ דהא חיוב משום צב"ח דאורייתא ודחק