מעיני החכמה קכג

אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ושפיר יכולין להפרע ממנו לאחר מיתה

בתוס' ד"ה אם וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים ואפשר לומר ליישב דנ"מ בשו"פ כגון שמצא עגל והמוצא מחוייב לגדלו שפיר מרויחין הבעלים השבח שיושבח אצלו אף שנותנין לזה שכר בטילתו שעולה כשווי האבידה ומ"מ יותר אין נותנין לו שהרי יש לחוש שיבאו הבעלים מיד ולא יתנו יותר משווי האבידה וא"ש. עוד י"ל דנ"מ שהאבידה שוה סלע ונזדמן לו ריוח סלע אך לא יפרעו לו רק לאחר זמן חצי שנה וכדומה א"כ גם בעל האבידה א"צ לשלם לו רק לחצי שנה כפי מה שהיה יכול להרויח לכן משכחת לה שפיר בשוה בשוה צריכין להחזיר לו אבל אם שכירות שלו שוה יותר לא שייך שיחזירו לו הבעלים יותר משווי האבידה בשביל שישלמו לו אחר זמן דהוה רבית שכר המתנת מעות אבל בשוה בשוה מרויחין הבעלים הזמן. עוד נ"ל לפרש שלו מרובה משל חבירו דרך משל אם שני אנשים פגעו באבידה ואחד יש לו להרויח סלע ואחד יש לו להרויח שקל נמצא שאם יטפל בה שבטל מסלע יצטרך להחזיר לו סלע א"כ המצוה מוטלת על זה שאין לו להרויח רק שקל שזהו בכלל הישבון שלא יפסיד האובד מה שאינו הכרח וא"כ שלו מרובה משל חבירו לא קאי על בעל אבידה כלל רק שהשבה מוטלת על חבירו שהוא עמו ובשוין ודאי מוטל על שניהם וזה נכון לענ"ד. וי"ל עוד דנ"מ אם נאבד לאחד מקצת מן כלי שלם שהקצת אינו שוה רק דבר מועט ואולם לכלי השלם הוא חיסרון מרובה שאינו שוה כ"כ מחמת הפחת אבל מי שמוכר שבר כלי אינו שוה רק המתכות שבו או שאר דברים שנעשה הכני ממנה וא"כ הדבר הנמצא אינו שוה למוכרה רק בדבר מועט ואם יוחזר לבעלים הוא שוה לבעלים הרבה א"כ שפיר יכול להתנות שיקח מבעל אבידה כפי שווי הדבר שמצא דשמא זה חסר לו חלק זה להשלים הכלי ושוה טובא ומ"מ ביותר אין יכול להתנות דשמא גם לחבירו אין לו רק זה המקצת ולא יחזיר לו יותר משויו אבל כדי שויו מחוייב להחזיר עכ"פ כיון שאינו מפסיד ושמא חסר חלק זה שמצא לכלי שחסר לו רק זה החלק שנמצא ואפי' ידוע שיש לחבירו כלי זה אפשר שאין הב"ד מתנין שיוסיף זה שהכלי שלו לזה יותר משווי השבר דשמא כבר מכר המותר או כדומה גם אינו מחוייב לילך עם הבעלים בדינא ודייני ואין הב"ד מתנין רק כדי שווי החפץ שבזה בטוח הוא עכ"פ במעותיו שמפסיד עיין סימן ע"ב סכ"ד

בא"ד וא"ת הכא אמאי נוטל שכר כו' אבל ללישנא קמא דקאמר דמבריח ארי כו' אפי' אית ליה פסידא פטור כו' עכ"ל. לענ"ד הא דמבריח ארי פטור היינו בדבר שאין דרך ליתן עליו שכר כגון שמבריחו בקלא בעלמא או במקל שבידו בלא טורח שבעצם אין ראוי ליתן שכר על כך ואף דאית ליה פסידא ממקום אחר הוה כמו אבידה בבטל מסלע ולא התנה בפני ב"ד דאם החזיר לית ליה שכר רק לכתחילה שלו קודם ודומיא דהא הוא הך דהתם בבהמה שנפלה ונצלת ע"י שנפלה על שדה שלו שאין נותנין שכר על ההצלה כזו ואם נפלה על דבר שלא קלקלה פשיטא שאין לו לתבוע שכר ההצלה אבל מבריח ארי וטרח וקידם ברועים ומקלות פשיטא שצריך ליתן שכר טרחו כמו באבידה שאינה מפסיד שכר טורחו ואין להאריך כאן בזה

ד' לב ע"א תרי מגו תלתא כו'. קשה אפי' יביא רק א' שחלק בפני שלשה הא איסור משמע דלא ידע וא"כ הו"ל איסור מחוייב שבועה ואין יכול לישבע נגד העד מאחר שטוען ספק ומחוייב לשלם א"כ ממילא החלוקה קיימת כיון שלא ידע להכחיש העד. וצ"ל דמקרי לא הו"ל למידע כיון דפליג בלא דעתי' דאיסור ומוכח מהכא היכא דלא הו"ל למידע אין אומרין משואיל"מ

בתוס' ד"ה ב"ד כו'. וא"ת ומ"ש דאלמנה מוכרת לאחרים כו' דאמרינן לה מאן שם ליך כו' עכ"ל. לכאורה נראה דבכל הני דאמרינן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמן ודאי אם אין אחרים רוצין ליתן דמי השומא או שזה רוצה להוסיף על השומא מה שאין אחרים נותנין לא מסתבר שיפסיד האחר דהא בפירות אבודין אם אינו קונה בנמצא לא מסתבר שיניח הפירות לאיבוד וע"כ אינו אלא דאחרים קודמין ליקח מפני החשד אבל לא יפסידו הבעלים בשביל כך וא"כ בכל מילי אם רואים הב"ד טובת המפקיד או יתומים שתקח לעצמה שפיר מחליטין לה הב"ד א"כ לא קשיא מהא דמאן שם ליך דבאמת היינו דקאמר מאן שם ליך מי החליטו שישאר לך וצ"ע

במשנה אם אמר לו אביו היטמא. נראה דהיינו דקמ"ל אף שאמר לו להיטמאות לאבידה דאיכא תרתי עשה דהשבה ועשה דכיבוד מ"מ לא ישמע לו וכן נראה מפרש"י. אלא דיש לדקדק לפמ"ש באס"ז בשם הרמב"ן והרשב"א שהקשו מהיכא תיתי ישמע לו שלא יחזיר ותירצו שאומר לו אביו עסוק בכבודי להביא לי גוזלות ולא תחזיר אבידה ואכתי קשה מאי קמ"ל באמר לו היטמא וצ"ל ג"כ שיש שם כבוד אביו להביא לו דבר ממקום טומאה ולפ"ז באמר ליה היטמא שתחזיר לא שייך כיבוד אב וי"ל כיון דבלא"ה יש לו שם דבר שהביא לאביו ממילא אגב יכול להחזיר אבידה עמ"ש בסמוך

בפירש"י הו"א צייתא ליה דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם. משמע מפרש"י דמפרש הקושיא על השבת אבידה ולא פירש אשבת וטומאה אפשר דאטומאה לא פירש דעל זה י"ל כיון דהוה עשה שאינו שוה בכל אפשר לומר דדחי עשה דאבידה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל כמ"ש התוס' לעיל דף למ"ד ע"ב לכן גם אשבת לא פירש דע"ז שפיר י"ל דהו"א דדחי כדמוקמינן ביבמות דף ד' דעשה דכיבוד מיירי בלאו דמחמר דליכא רק לאו לחוד ושפיר ס"ד דדחי ואף דהקשו התוס' שם דאיכא נמי עשה דתשבות י"ל דהו"ל עשה שאינו שוה בכל דליתא בנשים דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ומיושב קושית התו' ביבמות א"כ ליכא רק לאו לחודיה ושפיר הוה ס"ד דדחי לכן פרש"י דקאי על השבת אבידה לחוד דמקרי עשה ול"ת ועיין תוס' קדושין דף ל"ד בד"ה מעקה

בגמרא איצטריך הואיל והוקש כו' ונאמר כבד את ה' מהונך. תמוה דלא מייתי עיקר קרא דהוקש כבודם כמ"ש התוס' ומה ענין הא דהוקש כבודם מכח כבד את ה' מהונך להחזרת אבידה והתוס' דחקו בזה. ונלענ"ד לפרש עפ"י מה דאיתא בקדושין דף ל"ב דפליגי אי כיבוד משל אב או משל בן ופריך למ"ד משל אב מיתיבי כבד את אביך כו' ונאמר כבד את ה' מהונך מה להלן בחיסרון כיס אף כאן בחיסרון כיס יאי אמרת משל אב מה נפקא ליה מיניה ומשני נ"מ לביטול מלאכה ע"כ א"כ מוכח דלכ"ע צריך לכבד אב אף שבטל ממלאכתו ובאבידה הדין אם שלו מרובה משל חבירו שלו קודם א"כ אם יש לו להשתכר בשביל עצמו סלע אינו מחוייב בהשבה דשלו קודם והנה אם אביו אומר לו אל תחזיר רק שיעסוק בכבודו כגון שאומר שחוט לי בשל לי א"כ אם ימנע מלהחזיר ג"כ לא יוכל להשתכר שהרי מחוייב בכבוד אביו אף שמבטל ממלאכתו וכיון שלא ירויח לא שייך לומר שלו קודם ומחוייב להחזיר מה שלא היה מחוייב אם לא היה אביו מצוהו לעסוק בכבודו וא"כ זהו רבותא גדולה כיון דכתיב כבד את ה' מהונך ומהאי קרא מוכח דמבטל מלאכתו בשביל אביו ולענין אבידה שלו קודם נמצא דמכח כיבוד אב הוא שמבטל ממלאכה וס"ד שיעסוק בכבוד אביו קמ"ל דכיון שאינו מפסיד רק כבוד אביו ואביו גופיה אין לו למנוע מן המצוה לכן אדרבה חייב להחזיר והוא כפתור ופרח בפשט הש"ס ואפשר שהדין אמת עיין תוס' קדושין שם מלקמן דף ל"ג

בפירש"י ד"ה לומר לך כו' הו"א דיו לבא מן הדין כו' עכ"ל. הקושיא מבוארת דל"ל לומר דיו הא אי לא הוה כתיב רק טעינה הו"א גם טעינה בחנם דהא לר"ש דלא מסיימי קראי גם טעינ' בחנם ואפשר דס"ל לרש"י דודאי מסברא מהיכא תיתי לומר דוקא בחנם דילמא בשכר הוא אלא די"ל אם הוה ספיקא אם צריך ליטעון בחנם או בשכר גם כן מסברא הוא בחנם והיינו משום כיון דעכ"פ צריך לסייע בטעינה ואין לנו גלוי קרא שתהיה בשכר מספיקא לא יקבל שכר דדמי לספק עיר קדמה ספק אילן קדם דקוצץ ואינו נותן דמים לקמן דף ק"י מייתי לה וכאן נמי כיון דמסייע ליה לטעון אין יכול לתבוע אח"כ שכר דהמוציא מחבירו עליו הראיה. מיהו למ"ד ממון המוטל בספק חולקין מסברא אי מספקא לן הי' לו לשלם מחצה עכ"פ לכן למ"ד ממון המוטל בספק חולקין אי לאו קרא מספיקא היה צריך לשלם מחצה עכ"פ וא"כ משמע ליה לרש"י לישנא דש"ס לעיל דאי אשמועינן טעונה משום דבשכר משמע אפי' לא כ"ר רק טעינה לחוד הו"א משום דבשכר לכן משמע ליה דהך לישנא הוא למ"ד ממון מוטל בספק חולקין שפיר מסברא נמי נימא דבשכר הוא ור"ש ס"ל כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה לכן מסברא נמי טעינה בחנם וא"ש ועיין במהרש"א. עוד י"ל דמסברא שפיר י"ל שיטול שכר כדי שיהיה ש"ש ויזהר בשמירה טפי וחייב באחריות מיהו בבעליו עמו י"ל דלא מהני שמירת ש"ש דהוה שמירה בבעלים אבל למאי דמרבינן באין בעליו עמו שפיר י"ל שיטול שכר כדי שיהיה ש"ש ואי אמרינן פרוטה דרב יוסף דמשום שכר מצוה הוה ש"ש א"כ כשיטול שכר הו"ל שואל כשיטת הרי"ף אלא דר"ש י"ל דס"ל שוכר כש"ח דמי לכן ס"ל מסברא טעינה בחנם דאינו מרויח שנותן לו שכר לענין שמירה וא"ש ועמ"ש לקמן עוד

בגמרא אמר רבא מדברי שניהם נלמד צב"ח דאורייתא כו'. ויש לדקדק ממה נפשך אי ידעינן שצער ב"ח דאורייתא מעלמא קשה למה דייק לעיל מטעינה לידוק בפשיטות דפריקה בחנם דכיון דצב"ח דאורייתא לא צריך קרא כלל לטעינה וע"כ אתי לומר שהוא בחנם ול"ל למידק ק"ו מטעינה וע"כ צ"ל דמהא מוכחינן צב"ח מדצריך למיכתב פריקה לומר לך שהוא, בחנם והא גופא קשיא למה הוא בחנם מ"ש מטעינה מוכח מזה צב"ח דאורייתא א"כ היכא קאמר לכתוב טעינה ולא פריקה ואנא אמינא מה טעינה דלית בה צב"ח כו' הא אי הוה כתיב טעינה לא הוה ידעינן כלל דצב"ח דאורייתא א"כ לא אלימא טעינה מפריקה. וצ"ל דהקושיא לעיל לכתוב טעינה ולא בעי פריקה דכיון דאיכא צב"ח עכ"פ לא גרע מטעינה והא דנקט צב"ח היינו לפי האמת מוכח מזה צב"ח דאורייתא וכיון דע"כ כתבי' רחמנא לומר פריקה בחנם וטעינה בשכר מוכח מהא גופיה דפריקה בחנם