מעיני החכמה קכב

גדול השלום תקשי נילף ממצורע פנוי לכן צ"ל דכיון דאינו שוה בכל לא אלים כ"כ הל"ת א"כ ממילא גם לענין זה לא אלים הלאו ועשה דהשחתת זקן כיון דבנשוי יש לדחות עכ"פ משום גדול השלום גם בפנוי דוחה דאלימא העשה לדחות הלאו בנשוי ומאחר שכבר ניתן הלאו לדחות בנשוי גם בפנוי לא אלים כ"כ דהא טעמא דאמרינן דדחי טפי לאו שאינו שוה בכל דכיון דלגבי אחרינא פשיטא לן דאיכא עשה כגון בנשים דליכא השחתה פשיטא לן דבעי גלוח דליכא איסור השחתה לגבייהו ואיכא מצות גילוח גם בגברא איכא האי מצוה וא"כ עיקר הטעם הוא הסברא דאינו שוה בכל דמה"ט דחי גם בפנוי דליכא טעמא דשלום בית וא"ש: ועוד נ"ל לקיים דברי התוס' דכאן דודאי בהך דשלוח הקן דאמרינן ס"ד הואיל וגדול השלום שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים סלקא דעתך דדחי. וקשה הא במחיקת השם איכא לא תעשה דלא תעשון אם כן מנא ליה דדחינן עשה משום דגדול השלום דילמא לא דחי הך דגדול השלום רק לא תעשה כמו כל עשה דדחי ל"ת ואכתי מהיכא נפ"ל לדחות משום גדול השלום עשה דחמירא דלא דחינן לה מקמי עשה אחריתא אלא ודאי קשיא לן דמחיקת השם אית ביה נמי עשה דלא גרע ממורא ה' דכתיב את אלקיך תירא דאמרינן בתמורה דף ד' דאזהרת עשה הוא וא"כ שפיר ס"ד דדחי משום גדול השלום א"כ דברי התוס' מוכרחים דבמחיקת השם ע"כ חשיב נמי עשה דאל"כ אין ללמוד גדול השלום רק כמו עשה דדחי לא תעשה אלא ודאי במחיקת השם איכא נמי עשה ושפיר דייקו התוס' דבשביל גדול השלום חשוב לדחות אפי' עשה ול"ת. עוד י"ל אפי' נימא דבמחיקת השם ליכא רק לאו לחוד מ"מ י"ל עפ"י מ"ש קצת פוסקים דאם חולה צריך לאכול בשבת ויש נבילה מוכנת דשוחטין לו ואין מאכילין אותו נבילה ואף דשבת בסקילה מ"מ בנבילה עבר על כל כזית חמור משבת א"כ בסוטה נמי דהרבה אזכרות כתובות ובכל אזכרה עובר חשיב טפי מעשה ולא תעשה. אפשר שלזה כיון רש"י בפ' שה"ק שכתב בפ' סוטה הרבה אזכרות כתובות ר"ל דקשיא ליה ג"כ מנ"ל דגדול השלום לדחות עשה אלא ודאי משום דהרבה אזכרות כתובות חמור בודאי כמו עשה ולא תעשה וא"כ דברי התוס' כאן מוכרחים דבשביל גדול השלום ס"ד לדחות אפי' עשה עם ל"ת כמו דמחמרינן באיסור נבילה שעובר על כל לאו טפי משבת דאיכא עשה וסקילה והדברים מוכרחים כמ"ש התוס'. מיהו בפ' תמיד נשחט דף נ"ט כתבו התוס' כלשון הש"ס דשה"ק ומ"מ נראה דפשיטא דמכח הך סברא היה דוחה גם ל"ת ועשה כדפרישית עיין בסמוך

בא"ד משום דגדול השלום כו' עכ"ל. וקשה לפי מה דאיתא בכתובות דף ל"ט דפריך בנמצא בה דבר ערוה ליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני אטו אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה וא"כ קשה איך נימא דבשביל גדול השלום תדחה העשה ול"ת הא אי אמרה לא בעינא ומחלה על עונתה לא שייך לטעמא דגדול השלום ולא תדחה הל"ת ועשה. וי"ל דטעמא דגדול השלום מהני שא"צ לומר לא בעינא כמו בסוטה דהוה נמי בכה"ג משא"כ בהך דנמצא בה דבר ערוה לא שייך סברא דגדול השלום כיון דאסורה עליו מצד עצמה לא שייך לומר שיהיה הוא מותר לדור עמה מטעם דגדול השלום

ד' ל ע"ב גמרא אלא לזקן ואינו לפי כבודו. אפשר ליתן טעם דכולהו שייכי בזקן ואינה לפ"כ דלהכי איכא סברא דבכהן לא דחי אף דהוה עשה שאינו שוה בכל הרי גם עשה דאבידה אינו שוה בכל ומשום דשלו מרובה א"צ להחזיר ממילא בזקן ואינו לפי כבודו פטור דאל"כ למה יפטר מן המצוה אם חושש לכבודו ישלם דמי אבידה לאובד אבל השתא דשלו קודם פטור לגמרי שאין מצות אבידה שיפסיד משלו. ובזה אפשר ליישב קושית התוס' דתיפוק לי' מלאחותו ולפ"ז י"ל דודאי מהך דלאחותו לא מוכח דודאי גדול כבוד הבריות אבל כאן יש תקנה שישלם דמי האבידה ולא יפגום כבודו קמ"ל דא"צ לשלם כיון שאינו לפי כבודו

שם גמרא ר' ישמעאל כו' יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. ויש לדקדק איך היה יכול להפקירה הא מעות אינן קונות רק משיכה בעינן ובדברים שדרכן להגביה צריך להגביה עיין ח"מ ר"ס קצ"ח בטעון עצים צריך להגביה כל עץ לבדו וכאן שלא היה לפי כבודו מסתמא לא הגביהו ועלה בדעתי לפרש שנתן להך גברא פלגא דזוזא ע"מ שיפקירנה אלא דלא א"ש הך דאדעתיה דכ"ע אפקרנהו משמע שהפקירו בעצמו וקשה הא עדיין לא זכה בו ולמ"ש רמ"א בח"מ דתנאי מהני שיקנה במעות י"ל דכאן התנה בפירוש אבל הש"ך השיג עליו שם ואפשר דיהיב ליה פלגא דזוזא שיקנהו בחליפין

שם ומי הוה הפקר. עיין ב"ק דף קי"ו אמרינן אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה ועיין בתוספות שם: במשנה אי זו הוא אבידה כו' החזירה וברחה. לכאורה יש לדייק דהול"ל החזירם דהוה קאי נמי אחמור לכן אפשר דבחמור לא פסיקא לן שחייב אפי' ארבעה וחמשה פעמים דאם ברח אח"כ ואין סי' בחמור ובתחילה שהיה עם כליו כדתנן כליו הפוכים שפיר יכול להחזירו אם אין בו סימן רק בסימני אוכף משא"כ בפרה ע"כ איכא סימן דגופא לכן לעולם חייב להחזיר עוד י"ל דבלא"ה יש לדייק למה נקט במתני' מקרא דכתיב השב תשיבם הא לקמן מסיק השב אפי' ק פעמים במשמע לכן י"ל דקמ"ל דאם החזירה ושוב מצאה רועה בדרך שמתחילה לא היה מחזיקה באבידה והחזירה לרשות בעלים בלא דעת בעלים דמהשב תשיבם מרבינן דבאבידה א"צ דעת בעלים ואח"כ מצאה לפרה רועה בדרך חל עליו חיוב השבה דשמא עדיין לא נודע לבעלים ששבה לביתו וכבר חיפש על הדרך שהיתה רועה ולא מצאה א"כ שוב, לא יחפשנה בדרך זה לכן חייב בהשבה שנית וכמה פעמים כיון שאינו יודע אם כבר נודע לבעלים וא"כ שפיר מייתי מקרא דהשב תשיבם דמהני השבה בלא דעת בעלים וכיון שהחזירה שלא מדעת בעלים חייב בהשבה אפי' מצאן רועה בדרך דשמא לא נודע לבעלים ששבה משא"כ בחמור לא שייך זה דאם מצאו עם כלים הפוכים גם מתחילתו הוה אבידה ואם כליו מיושרים בודאי כבר נודע לבעלים ואין חיוב חזרה במצאן רועה בדרך כמו בתחילה ולכן נקט דוקא אפרה דבהא עיקר רבותא דמייתי מהשב תשיבם דא"צ דעת בעלים ולכן חייב אפי' במצאה אח"כ רועה וא"ש עוד י"ל על דיוק זה דמייתי מקרא דהשב תשיבם דקמ"ל דאם החזירה שלא מדעת והיינו לגינתו ולחורבתו ולא ידעו בה הבעלים ושמע שנתייאשו הבעלים שאמרו וי לחיסרון כיס וא"כ הוה יאוש אלא דמקרי יאוש שלא מדעת שהרי כבר נתחייב בהשבה ואילו ידעו הבעלים בה בברחו ואמרו וי לחיסרון כיש קודם שמצאה זה הוה יאוש גמור ובהתירא אתי לידיה ואינו חייב בהשבה כלל אבל השתא דהחזירה שלא מדעת בעלים ונתייאשו אחר חזרה לא מהני היאוש דכיון דהחזרה הוה חזרה חשבינן כאילו נודע לבעלים החזרה ואין יודעין אם חזרה וברח דמקרי יאוש שלא מדעת דלא מהני אפי' לרבא בדבר שיש בה סימן וא"כ רבותא טובא קמ"ל דחשבינן החזרה שלא מדעת כאילו החזירה ליד בעלים ולא ידעו שאבדה שנית וא"כ טובא קמ"ל במאי דמייתי קרא דהשב תשיבם דמוכח מיניה דמהני השבה שלא מדעת ולענין זה הוה כמו מדעת כיון שלא ידעו שאבדה שנית לא מהני היאוש אח"כ דכשהוחזרה שנית חשבינן לה כאילו באה ליד בעלים וצריך ידיעה חדשה לבעלים שנאבדה ויתייאשו ע"י האבידה

דף לא ע"א בגמרא בדאיכא עומרין, קשה לי לישני דאיירי בהגיעה התבואה לקצור וכל העומד לקצור כקצור דמי לר"מ דס"ל הכי בשבועות וכמה פוסקים פסקו בא"צ לקרקע כלל כמאן דמנחי בכדא דמיא עיין ח"מ סימן צ"ה דהוה רבותא טפי אבל הך דעומרין תלושין מן הקרקע קיא פשיטא כיון דנתלשו יש להם דין מטלטלין לכל דבר לענין שבועה ושאר דברים ולמה יחשבו כמחובר לענין אבידה אחר שכבר נתלשו ואפשר דה"ק דאית בה עומרין דצריכי לארעא והיינו שהעומרין לא יתקלקלו רק הקרקע תתקלקל ולא יוכל להניח העומרים בקרקע וזהו רבותא טפי שמפני שהקרקע צריכה לעומרים מציל גם הקרקע

בתוס' ד"ה לר' שמעון תימא דלקמן כו' משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים כו' עכ"ל. הקושיא עצומה ותירוץ התוס' דחוק ונ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין הצריכא הא בקרא דפריקה כתיב חמור שונאך רובץ תחת משאו כו' וא"כ מאי צריכא מצריך להו אי כתיב טעינה לחוד דהקם תקים הוה מצינן למימר דבאוהב חייב כמה פעמים אבל, בשונא אינו חייב רק פעם אחד לכן צריך לכתוב עזוב תעזוב גם בפריקה דגם גבי שונא מחוייב כמה פעמים. וצ"ל דקשיא ליה לכתוב שונא בטעינה גבי הקם תקים ולא צריך תעזוב יתירה בפריקה מיהו לר"ש דלא מסיים קרא דנופלים א"כ אי הוה כתב שונא בקרא דנופלים הוה מוקמינן תרווייהו לפריקה וחדא באוהב וחדא בשונא ולא מוכחא טעינה כלל וקרא כתיב בשונא הקם תקים דחייב אפי' כמה פעמים אפי' בשונא וא"ל לא לכחוב רק קרא דשונא לחוד ולא צריך קרא דכי תראה חמור כו' עזוב דהא חזינן גם באבידה כתיב קרא מיוחד לשונא כי תפגע שור אויבך בפ' משפטים א"כ חזינן דאורחא דקרא לכתוב קרא מיוחד לשונא כ"ש כאן דנשנה בשביל דבר שנתחדש הקם תקים כמה פעמים אבל השתא דכתיב עזוב תעזוב גם בפריקה ל"ל תרווייהו בפריקה דתרי רבויא לכמה פעמים לא צריך כיון דבטעינה כתוב כמה פעמים ושונא יכתוב ג"כ בטעינה לא הוה צריך בקרא תעזוב יתירא בפריקה אבל אי לא כתיב בקרא דכי תראה חמור כו' רק עזוב לחוד ובקרא דנופלים הוה כתיב שונא והקם תקים שפיר המ"ל תרווייהו בפריקה וצריך קרא לשונא גם לענין כמה פעמים עמ"ש לקמן דף ל"ב

דף לא ע"ב גמרא אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין. אפשר דמיירי שהעני יש לו קרוב למאתים זוז וזה רוצה ניתן מתנה מרובה ואם יקחנה ישלים לו שני מאות זוז ולא היה רשאי ליקח לכן אין העני רוצה רק מתנה מועטת

בפירש"י ד"ה יש לו ואינו רוצה להתפרנס כו' שאתה חייב להעביטו וליפרע ממנו אחר מיתה כו' עכ"ל. אפשר דהיינו דנקט בלשון תעביטנו דהיינו אי אמרינן שעבודא לאו דאורייתא קשה הא אין נפרעין מן היורשים וי"ל שנוטלין ממנו משכון שלא בשעת הלאה דאז