מעיני החכמה קכא

רשאי להניחן ולקמן אמרינן גבי ס"ת אין השואל רשאי להשאיל ס"ד ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אלמא דלא אמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה ודחק בש"ך דהיינו אם רוצה להשתמש בהם בקבע אף אם יפסידן ע"ש ולענ"ד דודאי אמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה וניחא ליה ואינו מקפיד על המצוה ומ"מ אינו רוצה מחמת שאין מכירו לאותו האיש אם נאמן הוא לכן אין השואל רשאי להשאיל דלא מהימן ליה ושמא ישלח בו יד אבל זה שרואה תפילין מונחין ואין דעתו ליטלו רק משום מצוה והוא בעצמו יודע שאין כונתו לשלוח בם יד אמרינן מסתמא ניחא לבעלים למיעבד בהו מצוה ואילו ידעו הבעלים שאין כונתו רק למצוה שפיר היו חפצים שיעשה בהם מצוה א"כ אפשר לומר דמש"ה אינו מניחן קודם שיתן דמיהן כיון דסתמא מילי דמצוה יד כל אדם ממשמשין בהם שמותר ליקחם שלא מדעת בעלים למצותן אינם בחזקת שימור דלפעמים שולח בהם יד באמת ואינו נתפס כגנב דיכול לומר למצוה קבעינא והוא אינו מאמין לכל אדם. ומ"ש הש"ך דלהך פירושא דשם דמיהן ומניחן היינו שמניח הדמים לא קשה קושית הנ"י לא הבנתי דכ"ש דקשה דאי מותר להניחן בלא נתינת דמים למה יתן הדמים שלא לצורך דהא ע"כ אינו רשאי להשתמש בהם כמ"ש הרא"ש כיון דלא טרח דמי למעות אבידה א"כ כ"ש דמוכח דאסור להניח התפילין קודם שנותן דמיהן. אלא דקשיא לי איך שם דמיהן ומניחן שיהיו שלו הא אין שליח יכול לקנות לעצמו כמ"ש הפוסקים ובח"מ סימן קפ"ה ס"ב דאין שליח יכול לקנות לעצמו דבשלמא מכרן לאחרים י"ל דשליחותיה קעביד אבל איך יוכל למכור לעצמו דבשלמא בהא דתני לקמן דף ל"ח מכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו משמע דוקא משום חשדא לא קשיא די"ל דאין מוכרן לעצמו אפי' שיזכה לו אחר שיתנם לאחר שיזכם לו קמ"ל דאסור משום חשדא אבל כאן איך שם דמיהן ומניחן הא אינו זוכה לעצמו והו"ל לפרושי דצריך שיזכה לו אחר. מיהו י"ל בזה דשם דמיהן היינו שנותן המעות לאחר שיזכה לבעל אבידה ומקרי זכות ומעות קונות נמצא שהאחר קיבל מעות וזוכה המעות ע"י אחר לפלוני הו"ל האי אחר שקיבל מעות עבור האובד וממילא זוכה המוצא ולא שייך שאינו זוכה בשלו וגם בכה"ג שהוא ברשותו י"ל שקונה אפי' מדרבנן ולא שייך נשרפו חטיך וא"כ צ"ע מ"ש שאין שליח יכול לקנות לעצמו דהא יכול לקנות ע"י שמזכה להמוכר המעות ע"י אחר ולא שייך הסברא שכתבו א"כ יכול לקנות במעות ע"י שמזכה למוכר ע"י אחר וכה"ג מיירי כאן בתפילין שקונה אותן לעצמו וצ"ע דלא חלקו הפוסקים בזה

בפירש"י ד"ה בדעמרא קשה לה ע"כ ולפ"ז תרי שינוי' קמאי נקט בתחילה הא בידה והא בחד הוא מה דמעלי לה ובהך שינויא נקט תחילה מה דקשה לה. ואפשר דדייק רש"י מדלא נקט ר' יוחנן דילבש כלי הפשתן וינערם ג"כ אלא ודאי דכיתנא אינו קשה

ד' ל' ע"א בתוס' ד"ה לצורכו כו' דוקא בשיטוח כסות כו' דשמא יניחנה שטוחה כו' אבל בספר כו' עכ"ל. קשה לפ"ז מאי מייתי מהכניסה לרבקה תקשי ליה מתני' דבס"ת שרי לצורכו ולצרכה וע"כ הכא טעמא שמא יתקלקל ומאי ענין זה לפשיטות דהכניסה לרבקה ואפשר דלא חיישינן שיתקלקל רק היכא שחייב באחריות הקלקול והיינו דמה שיתקלקל ע"י זה שמניחה שטוחה אינו עלול הקלקול ולאונס יחשב אלא דאם חשוב כמו לצרכה לבד א"כ חשוב שואל וחייב באונסין אבל אם חשוב כאילו היה לצרכה א"כ בתחילה לא נחשב צורכו כלל רק לצורך המלבוש א"כ אף אם שוכחו ומניחו יותר זמן אינו חייב באונסין וליכא למיחש לקלקולא ומה שמתקלקל בשעת צרכה אינו חייב דהוה כמתה מחמת מלאכה רק על מה שמניחו יותר מדאי ותלוי אי חשוב מעיקרא לצורכו חייב באונסין של אח"כ משא"כ אם לא חשוב כמו לצורכו פטור מן האונס מיהו זה דחוק ולענ"ד נראה דודאי דברים שצריך להשתמש בהם כמו בס"ת דכשצריך לקרות בתורה ע"כ שואל או שוכר ס"ת א"כ למה נטריחו חנם לשכור או לשאול שיכול לקרות בזה אבל הכא בטלית שרוצה לשטחו לכבודו ובסתמא אילו לא מצא זה הטלית היה מסתפק מבלעדו שאין הכרחי לו לשטוח הכלי להתכבד בו א"כ אין לו ליהנות משל חבירו ויכול לשטחו במקום שאינו מתכבד בו ולא ישתמש בו כלל לצורכו משא"כ בשימוש כלים שאם אין משתמש בכלי זה ע"כ צריך להשתדל לו כלי אחר ובכלי הנמצא יטרח בחנם לדבר שאין לו חפץ בו אבל כאן שא"צ החפץ להתכבד בו ובלא מציאה היה מסתפק זולת הכלי וא"כ אי חשבינן כמו לצורכו לחוד אין לו ליטול שכר אבידה אבל בכלים לקמן אף שלא היה משתמש בכלי כסף ע"כ צריך כלים אחרים לתשמישו ולא החמירו עליו שיטרח אחר כלים אחרים ובזה ישתמש בעת שא"צ להשתמשות כפועל רק כן נ"ל ובאמת יש לדקדק בש"ס למה לא שרי לצורכו ולצרכה מטעם זה נהנה וזה לא חסר ולמ"ש התוס' דחיישינן שיתקלקל ניחא אבל כבר כתבתי שהוא דחוק. ואפשר לפרש דהא קמיבעיא ליה אי חשוב לצורכו ולצרכה כמו לצורכו א"כ מוכח ממתני' דזה נהנה וזה לא חסר אסור כיון דבכלל לצורכו הוא ובעי למיפשט מהך דהכניסה לרבקה דלצורכו ולצרכה אסור כמו לצורכו ולמאי דדחי דלא דמי באמת שרי לצורכו ולצרכה דקיי"ל זה נהנה וזה לא חסר שרי. ובהכי ניחא דעת הרי"ף שהשמיט הבעיא דלצורכו ולצרכה ואדרבה משמע דשרי לצורכו ולצרכה דהא כתב בנזדמנו לו אורחין לא ישטחנה אפי' לצרכה משום גנבי ואי אמרינן לצורכו ולצרכה אסור בלא"ה אסור משום דאיכא נמי לצורכו. אלא נראה דס"ל להרי"ף למאי דקיי"ל זה נהנה וזה לא חסר שרי מותר לצורכו ולצרכה וא"ש. אלא דהרמב"ם פי"ג מגזילה והרא"ש פסקו לאיסורא וכן פסק בש"ע. וממה שהביא הרי"ף הטעם משום גנבי אין הכרח כ"כ נ"מ כשא"צ כלל לצורכו ומ"מ מדהשמיט הבעיא מסתמא ס"ל דשרי כמו בס"ת וכלים. שוב נ"ל ליישב גם דברי התוס' בדרך זה דפשיטא לן היכא דזה נהנה וזה לא חסר ודאי שרי אלא דמבעיא אם לצורכו. ולצרכה חשוב כמו לצורכו אם כן מתני' דוקא נקט לצורכו ולצרכו ולצרכה חשוב כמו לצורכו א"כ ע"כ לומר דלא חשיב זה נהנה וזה ל"ח ויש לחוש שתתקלקל משא"כ אם הוא בכלל לצרכה ממילא שרי במתני' מטעם זה נהנה וזה ל"ח ופשיט מהכניסה לרבקה היינו דוקא לצרכה אבל לצרכו ולצרכה חשוב לצרכו כמו שהעתיקו התוס' סיום לשון התוספתא א"כ ממילא מוכח דחיישינן שתתקלקל וא"ש דברי התוס' ולהכי העתיקו התוס' סיום לשון התוספתא ומשני הש"ס כיון דמדאורייתא פסולה חשוב לצרכו אפי' בכל דהוא אבל באבידה לא דייקינן כולי האי ונקטינן דיוקא דלצרכו דוקא אסור כנ"ל ליישב דברי התוס'

בתוס' ד"ה בשביל כו' וא"ת ואמאי כו' אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א לשיטת התוס' דגם הכניסה לרבקה מיירי בפרה א"כ מאי אולמא דהאי מהאי ונדחק דהקשו לפרש"י ולי נראה דודאי משכן לא קשיא על עלה עליה זכר די"ל ודאי הטעם דשכן עליה עוף לא מקרי עבודה דקיי"ל חי נושא את עצמו משא"כ בעלה עליה זכר ודאי חשוב עבודה טפי וע"כ ר"פ משמע ליה דשכן עליה עוף מיירי אפי' כפות וטעמא דלא ניחא ליה א"כ טפי הו"ל למימר אהך דהכניסה לרבקה

בתוס' ד"ה אף עובד דניחא ליה כו' ואם נאמר דלא מיפסלא כו' וא"ש הא דתנן פרה מעוברת כו' עכ"ל. לכאורה יש לתרץ לפמ"ש התוס' טעם דעלה עליה זכר פסולה משום דאם היתה כשירה היה ניחא ליה א"כ טעם משום מחשבה וא"כ בפרה של חש"ו שאין להם מחשבה כדאיתא בפ"ו ממכשירין במעלה פירותיו לגג מפני הכנימה דחרש שוטה וקטן אין להם מחשבה וכן בספ"ג דמכשירין וא"כ י"ל בכה"ג מכשיר ר"א בפרה מעוברת ולפ"ז לרבנן בפרה של קטן אם עלה עליה זכר אינה פסולה וצ"ע לחלק

בגמ' למאי איצטריך אילימא לכהן בבה"ק פשיטא האי עשה ולא תעשה כו' וקשה לי לשיטת ריב"א שהביאו התוס' בחולין דף קמ"א דהא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה העשה הוא דוחה הל"ת אלא שאין העשה נדחית א"כ מאי פריך כאן הא צריך קרא דלקי אם נטמא לאבידה כיון דכתיב והתעלמת אין השבה חל עליו כלל ואיכא מלקות על לאו דטומאה

בתוס' ד"ה הא וא"ת כו' הנ"מ כו' השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח כו' דאתא עשה דמצורע כו' עכ"ל. לענ"ד יש ליישב דבלא"ה יש להבין איך אמר דהעשה דהשבה ידחה ל"ת הא לא הוה בעידנא דבעידנ' דמיעקר לאו לא מקיים עשה וי"ל דהתו' כתבו בפסחים דף נ"ט דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא אבל עשה דחמיר דחי עשה הנ"ל בכל ענין כו' א"כ י"ל ודאי כאן ג"כ כיון דחזינן דעשה חמור דחי לעשה קל אפי' היכא דלא הוה בעידנא כ"ש דדחי ל"ת קל ולא בעינן בעידנא א"כ י"ל דהכא פריך דכיון דלא תעשה ועשה הוא לא דחי כיון דלא הוה בעידנא דבשלמא לא תעשה לחוד שפיר י"ל דדחי כיון דל"ת קל הוא שאינו שוה בכל אבל לא תעשה ועשה לא דחי ולא דמי למצורע דשם הוה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה שפיר יכול לדחות אבל כאן דלא הוה בעידנא לא דחי לא תעשה ועשה. ובהכי ניחא הא דפריך בנזיר ונגמר מהתם דעשה דחי לא תעשה ועשה וקשה אמאי נגמר מכהן דדחי נגמר משלוח הקן דלא דחי דלחומרא מקשינן ולפ"ז ניחא דשילוח הקן לא דחי משום דלא הוה בעידנ' דמיעקר עשה דשלוח הקן לא מקיים עשה דמצורע

בא"ד וי"ל דעשה דמצורע כו' דגדול השלום כדאמר בפ' שה"ק דעשה דמצורע דחי לאו ועשה דשה"ק כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דלפ"ז למה אמר בנזיר דעשה דמצורע דחי לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפי' שוה בכל דחי ובפרק שה"ק לא אמר רק דס"ד דדחי עשה דשה"ק כגון היכא דעבר ושקלה דהלאו עבריה לכן ביקש להגיה דדחי עשה דשה"ק וגם לדבריו קשה דמ"מ כיון דחזינן דאלימא עשה דשלום בית לדחות עשה עכ"פ א"כ אכתי אינו מיושב מאי פריך לילף מכהן דדחי דהא מ"מ י"ל דמצורע שאני דאיכא סברא דגדול השלום ואימא משום גדול השלום הוא דדחינן עשה ולא תעשה אבל בעלמא לא דחי ודוחק לומר דפריך ונילף היכא דשייך גדול השלום דבאמת לא מצינו רק בשה"ק ושם גלי קרא דשלח תשלח דלא דחי לכן אפ"ל דודאי מטעמא דגדול השלום לחוד לא שייך לתלות בזה דא"כ הא תינח מצורע נשוי מצורע פנוי שאין לו אשה תקשי איך ידחה הל"ת ועשה דלגבי דידיה לא שייך גדול השלום לכן צ"ל דמ"מ אלימא העשה כיון דעכ"פ בנשוי ניתן לדחות משום גדול השלום וא"כ י"ל דלהכי צריך טעמא דהו"ל לאו שאינו שוה בכל דאי משום