מעיני החכמה קכ

יבא האובד עם ב"ח אחרים כיון דקיימא ברשות המוצא לגמרי א"כ אין קדימה במטלטלין ולא יהיה בעל אבידה עדיף משאר ב"ח לכן ניחא ליה שיהיה שואל וכ"ז שהם בעין הם ברשותו לגמרי משא"כ התם שמסרם לו מדעתו מותרים ומסתמא דעתו שישתמש בהם מסתמא אינו חש לכך דאל"כ לא היה מרשהו להשתמש בהם שלא יגבום. ב"ח אחרים וא"ש: עוד י"ל דיש להבין בלא"ה דלקמן מסיק דדוקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהו שרי ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו אבל מעות אבידה לא וקשה איך יהיה מותר להשתמש במעות בדמי אבידה בשביל טרחתו דא"כ הו"ל רבית דטרח בדחבריה כדי שישתמש במעות הו"ל אגר נטר לכן י"ל שנתנו לו דין שואל ואם באו הבעלים קודם שהוציאן חוזרין בעינן וא"כ אפשר שלא יבא לידי הלואה כלל דשמא יבאו הבעלים מיד וחוזרים בעינן משא"כ אי הו"ל דין לוה מיחזי כרבית דמיד נעשה לוה עליהם א"כ הוה כמו שטורח בשביל הלואה

בא"ד דהא בקרא שור ושה כתיב ומודה רבה בבעלי חיים עכ"ל לכאורה קשה דאין זה מוכרח לפמ"ש התוס' שם דמיירי בנגרי ברייתא גרמו לה ליגנב וא"כ י"ל בלא באה הגניבה מכח נגרי ברייתא וא"ש לרבה. ואפשר דתליא בתחילתו בפשיעה וסופו באונס אי משכחת שיגרמו נגרי ברייתא ליגנב אפי' לא נגנבה מחמת זה יש לחייבו כיון דהוה פשיעה לענין נגרי ברייתא וא"כ שפיר י"ל דרבא דדייק לקמן אי דמינטרא פשיטא ואי לא מינטרא אמאי פטור י"ל דהיינו למאי דקיי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב והתם בפ' הכונס י"ל דרבה מפרש להך ברייתא אי תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור שפיר יש לפרש בלא מינטרא וא"ש. עוד יש לתרץ דרבא דייק שפיר אי דמינטרא היינו דרבא קשיא ליה שפיר לכ"ע כיון דשור ושה כתיב ורבה דמוקי בפרק הכונס בלא מינטרא היינו בכפותים ואין זה דוחק להעמיד בכפותים לפמ"ש לעיל דקשה אי סימנין דרבנן איך משכחת לה והשבותו לו שימכור האבידה כדי שלא יאכיל עגל לעגלים הא לא יוכל להחזיר המעות מאחר שאין האבידה כאן להכירה בט"ע וכתבתי דמשכחת לה שמצא ג' בהמות כפותים יחד דשפיר יכול למכור שנים וא"כ י"ל דרבה דס"ל סימנין דרבנן ע"כ מוקמינן קרא בכפותים לכן אין דוחק לאוקמה בכפותים משא"כ רבא לשיטתיה לקמן ס"ל סימנין דאורייתא פריך שפיר אי דמינטרא כו' ואי לא מינטרא אמאי פטור דרבא לא משמע ליה לאוקמה בכפותים דכיון דסימנין דאורייתא ממילא יכול למכור ויחזיר לו המעות עפ"י סימן שיתן באבידה וא"ש: עוד י"ל הא דאמרינן דאנקטיה נגרי ברייתא היינו מפני שצריך נטירותא יתירה א"כ מתבטל ממלאכתו וכיון דמתבטל ממלאכתו צריך ליתן לו שכרו כפועל א"כ ממילא הו"ל ש"ש כמו אומן דהוה ש"ש ובגמרא פ' האומנין דף פ"א מדמי אומן לשוכר א"כ י"ל דרבה דמוקי הך ברייתא אף בבעלי חיים אף דנקטינהו נגרי ברייתא ומקבל שכר שמירה מ"מ לא הוה כש"ש די"ל דאתי' כר"מ דס"ל שוכר כש"ח משא"כ רבא לקמן קאי אליבא דידן דשוכר כש"ש א"כ בנקטינהו נגרי ברייתא שמגיע לו שכר כפועל פשיטא דהו"ל כש"ש

עוד נראה דרבא דדייק לקמן אי דמינטרא פשיטא ורבה מוקי בלא מינטרא י"ל דודאי לא שייך לומר דקרא קמ"ל דלא הוה רק שומר חנם דמסברא נמי לא נמציא שיהיה ש"ש בשביל פרוטה דרב יוסף וא"כ קשה רבא מאי קמ"ל קרא דסגי בהשבה לחצירו אלא דעיקר קרא קמ"ל דסגי בהשבה לחצירו היינו בלא מינטרא וקמ"ל דחצירו כידו וסגי שישוב לחצירו אלא דהא גופא קשיא דהא בלא מינטרא הו"ל חצר שאינה משתמרת ובעינן עומד בצד שדהו וא"כ פשיטא דהוה השבה בפניו וצ"ל דלמאי דס"ל לר"פ לעיל בדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו וא"כ קמ"ל דאבידה כיון שהיתה שלו הוה כמו דעת אחרת מקנה וסגי בהשבה לחצירו אף בחצר שאינה משתמרת וא"כ ממילא מוכח דהוה רק שומר חנם דעיקר רבותא דקרא מיירי בחצר שאינה משתמרת דקמ"ל דהוה כמחזיר לידו וממילא מוכח דלא הוה רק ש"ח ולהכי דייק רבה שפיר מהך קרא דלא הוה רק ש"ח. אבל רבא לקמן י"ל דס"ל דאין לחלק בין דעת אחרת מקנה כמו שפסק הרמב"ם וא"כ ממילא ליכא לאוקמה בלא מינטרא דממה נפשך אי מינטרא כשמירה המוטלת על ש"ח באמת סגי בהכי ולא צריך קרא להכי ואי לא מינטרא כלל פשיטא ולומר דקרא קמ"ל דלא הוה רק ש"ח להא לא צריך קרא כלל דמסברא נמי לא נימא דיהיה ש"ש ולא מסתברא דקרא מורה על זה שהוא ש"ח וא"כ י"ל דאע"ג דרבא ס"ל כרבה בהא דשומר אבידה אינו רק ש"ח לא מצי לאוקמה קרא בהכי דלא מסתברא לאוקמה קרא על זה דתליא בסברא בעלמא רק רבה מוקי לה בחצר שאינה משתמרת וקמ"ל דיצא ידי השבה כאילו החזירו לידו והך דהוה ש"ח מוכח ממילא וא"ש

עוד י"ל דרבה ס"ל דצריך קרא דלא יהיה ש"ש בשביל הנאת המצוה גופיה לכן מוקי ליה לקרא בלא מינטרא כשמירת ש"ש וקמ"ל דבשביל שכר מצוה לא הוה ש"ש אבל רבא לשיטתיה ס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ לא צריך קרא להכי כלל

בא"ד וי"ל דרבה ודאי לאו תנאי הוא כו' כדשמואל עכ"ל. והקשה בס' פני יהושע א"כ למסקנא אמאי קאמר דפליגי במלוה צריך למשכון אי איכא מצוה נימא לכ"ע בצריך למשכון ליכא מצוה ופליגי בדשמואל אלא ודאי אין הלכה כשמואל. ונראה דלפי הסברא שכתבו התוס' לקמן דהיכא דבלא שכר שימוש הו"ל ש"ש ממילא בשכר הו"ל שואל א"כ מוכח דרב יוסף ס"ל אפי' מלוה צריך למשכון הו"ל ש"ש דהכא בדמי אבידה נמי דמי לצריך למשכון דהא במעות אבידה אמרינן לרב יוסף דהוה ש"ש בלא שכר שימוש ואם נימא בצריך למשכון הוה ש"ח א"כ איך הוה שואל דכיון דשרי' לאשתמוטי במעות בטלה שכר מצוה ולא נשאר רק שכר שימוש לחוד וא"כ לא הוה שואל בשכר שימוש אלא ודאי ס"ל לרב יוסף אפי' בצריך למשכון הו"ל ש"ש אלא דהתוס' לא ס"ל הך סברא ומ"מ י"ל דס"ל להש"ס אם ע"י מה שצריך למשכון מקרי ש"ח א"כ כשמשתמש במעות מאבד שכר מצוה א"כ אין כל הנאה שלו דהוה כנותן פרוטה עבור השימוש מיהו זה דחוק. ונראה דמוכח ודאי דאפי' בצריך למשכון לא מצינו למימר דכ"ע ס"ל דהוה ש"ח דהא הכא משמע דלא פליגי רק באונסין דשואל א"כ באבדו דאינו חייב באחריותן משמע דוקא באונסין כדאמר הכא אבל בגניבה ואבידה לעולם חייב והנה באבידה לפעמים נוטל שכר כגון שבטל ממלאכתו וא"כ בכה"ג מקרי מלוה צריך למשכון שהרי עוסק באבידה לצורכו לקבל שכר ואפ"ה חייב באחריות וגם רב יוסף אמר סתם שומר אבידה כש"ש משמע בענין שמקבל שכר וכדאיתא בהדיא במשנה דנדרים דף ל"ג אלא דהתם קאמר דרב יוסף תנאי הוא והיכא דקאמר תנאי ר"ל דהו"ל למימר הלכה כמ"ד ש"ש ולזה אומר בשומר אבידה כ"ע ס"ל כשומר שכר והיינו כשאינו מקבל שכר עליה משא"כ בקבלת שכר בהא פליגי לכן לא אמר רב יוסף הלכה כמ"ד ש"ש דאיכא גווני באבידה דלכ"ע ש"ש הוה אבל ודאי פשיטא ליה דלרב יוסף אפי' בצריך למשכון הוה ש"ש דמיירי אפי' במקום שנוטלין שכר ולק"מ ודו"ק

בא"ד ואין לומר כו' לא היא כיון דבשביל היתר כו' א"כ בשביל שיש לו עוד פרוטה כו' עכ"ל. ודעת הרי"ף והרמב"ם וגדולי הפוסקים כרב יוסף ונראה ליישב הסברא דודאי הא דשרי ליה לרבנן לאשתמושי בדמי אבידה היינו משום דאית ביה נמי טובת בעל אבידה שאם יאנסו קמו באחריותו אבל אם בלא"ה הוא ש"ש א"כ אין מרויח בעל אבידה מהשתמשות שלו לכן א"ש דכאן שהתירו להשתמש בהם צריך שתהיה הנאת בעל האבידה עכ"פ לענין אחריות וכן לרבה מרויח אחריות שמירת ש"ש. ועפ"ז אפשר ליישב תמיהת התוס' בסמוך במה דפריך בש"ס מאי לפיכך הא חידוש גדול הוא דמעיקרא היה רק שומר והשתא דשרי להשתמש הוה שואל ועפ"ז ניחא די"ל ודאי לדידן דקיי"ל כרב נחמן דנאנסו לא א"כ בשביל שכר שימוש אינו מתחייב באונס רק מפני שבלא"ה הוא חייב מטעם שומר אבידה לא התירו לו להשתמש רק שיהיה עליו אחריות אונסין א"כ לא דמי להך דמפקיד מעות דהוה לפיכך כפשוטו דבשביל שכר שימוש הוה ש"ש אבל כאן אין חיוב אונסין בשביל שכר שימוש רק בשביל שחייב באחריות ש"ש בלא"ה על דעת כן נתנו לו חכמים רשות להשתמש לא שייך לפיכך ששכר שימוש אינו גורם חיוב אונסין רק מה דמעיקרא הו"ל ש"ש ואין בעל אבידה מרויח בשימוש ומשני כיון דשרי ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו ע"כ הו"ל שואל דאיכא דשרי ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו לחוד ס"ל לרב יוסף גורם חיוב אונסין והוא עפ"י מה דאיתא לקמן דף מ"ג דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע והתוס' שם כתבו דאם שמרם בקרקע מקרי גניבת אונס לפטור וא"כ לפ"ז אפי' היה רק ש"ח בלא שכר שימוש ע"כ יש לחייבו באונסין דהא אם יפטר מן האונסין מרויח בשימוש דאם לא ישתמש בהם יצטרך לשמרם בקרקע וכשיגנבו מן הקרקע הו"ל גניבת אונס שפטור גם ש"ש וא"כ שפיר קאמר דכאן היתה שימוש לחוד גורם חיוב האונסין אפי' אם לא היה רק ש"ח דאל"כ אינו מרויח יותר בשמירת ש"ח שצריך לטמון בקרקע והגניבה ג"כ אונס ואם לא שמרם בקרקע הו"ל פשיעה א"כ היתר השימוש לחוד גורם חיוב האונס ועמ"ש בפ' המפקיד עוד בישוב דברי הרי"ף

ד' כט ע"ב בגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בהו וקשה לפ"ז למה יהיה שואל על המעות כיון דלא שרו ליה רבנן רק בשביל טרחו אינו משתמש בחנם ובזה אמרתי לחדד התלמידים שלכן אמר לא שבקו לי דאשרי לך דבאמת רב יוסף לשיטתי' מוכח דהא דשרינן התשמיש לאו משום טירחא כיון דרב יוסף ס"ל דהו"ל שואל ע"כ לאו בשביל טירחא הוא מיהו אנן פסקינן דבמעות אבידה לא שרי לאשתמושי בהו אף דפסקי' כרב יוסף ואפשר כיון דחייב מדינא בטירחא שהוטל עליו המצוה לכן אין פטור מאחריות שואל. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דמש"ה נתנו לו חכמים רשות להשתמש בהם בשביל שגם בעל האבידה מרויח האחריות השמירה אבל בלא ריוח האובד לא היינו מתירין לו להשתמש א"כ בע"כ אחריות שואל עליו בגמ' אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן. עיין בש"ך ח"מ סימן ע"ב סק"ח שהביא קושית הנמוקי יוסף על הפוסקים שמותר ליקח טלית ותפילין של חבירו שלא מדעתו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונא הא בעינן כאן שם דמיהו אבל מעיקרא אינו