מעיני החכמה קיט

גם כל היום אינו הולך דמ"מ איך יגיע לחשבון שיצטרך לילך ט"ו יום מה שהוא מהלך ג' ימים בשכיחי שיירתי. ואמרתי ליישב דודאי אין קושית הש"ס דנמתין ג"כ בערך ט"ו יום הליכה ושיבה שהוא שלשים יום שאין לחוש כ"כ דדוקא האחרון שבנהר פרת הוא שאבד דבלא"ה חששא רחוקה הוא שלא נודע לו תוך שלשה רגלים אלא דודאי ידע דלא ניחוש להרחוק דוקא דאזלינן בתר רובא וסגי לחוש לאובדים הסמוכים שברוב ארץ ישראל וא"כ אינו רק חצי ט"ו יום והנה בט"ו יום יש שתי שבתות ובע"ש קיי"ל דלא יהלך אדם יותר מג' פרסאות נמצא שתי ערבי שבתות אינם עולין רק ששה פרסאות נמצא סך הכל קרוב לי"א יום וא"כ רוב ארץ ישראל אינו עולה אפי' בערך ששה ימים שלימים ואין קושית הש"ס רק על ג' ימים דאפילו ניזל בתר רוב ארץ ישראל מ"מ לא סגי בשלשה ימים ומשני באיכא שיירתא הולך ביממא ובלילה א"כ שפיר יוכל להלך בשלשה מהלך ששה וסגי בזה לחוש לרוב אובדים שיש בסמוך לירושלים מישוב ארץ ישראל ולא הצריכו לחוש יותר וא"ש ודו"ק

עוד נ"ל בשכיחי שיירתא נודע לו בדרך הילוך השיירתא שנאבד לו בביתו וכיון ששמע ההכרזה חוזר באמצע הדרך לקבל אבידתו וסגי בג' ימים

בגמרא רבא אמר כו' לא הטריחו רבנן באבידה. ומה שנגבל ז' ימים אפשר ליתן טעם דהיינו אם המוצא הוא רחוק מהלך אמצעי מירושלים לפמ"ש לעיל דתלינן ברוב ישוב גם למוצא חששו שיהיה במהלך אמצעי ישוב עכ"פ לביתו לסוף ט"ו יום מן הרגל אחר שממתין שבעה ימים להשיב את האבידה

שם גמרא ואמאי לימא רגל שלישי. קצת קשה דילמא לכך אומר סתם כדי שיבין שזה אחרון משא"כ אי אומר שלישי יטעה שמכריזין יותר משלשה רגלים אבל אחר ששמע שמכריזין ראשון ושני בפירוש ושלישי סתם מסיק אדעתיה שהוא אחרון

ד' כח ע"ב במשנה והרמאי אעפ"י שאמר סימניה לא יתן לו כו'. עיין ברא"ש נראה מדבריו דבסימן מובהק מחזירין אפי' לרמאי וכ"כ הסמ"ע סימן רס"ז וצ"ע דהא אי סימנין דאורייתא משמע דלא חיישינן כלל לשני כלים שוין בסימנים דהא מתירין עגונה עפ"י סימנין ולא חיישינן שמא אחר הוא א"כ מה שאין מחזירין לרמאי בסימנים אינו משום דילמא איתרמי שידע בסימן ואמר כסומא בארובה דאם לא ראה החפץ מאין ידע מלבו שיש סימן זה בחפץ זה וע"כ עיקר הטעם שראה החפץ אצל חבירו כמו שפרש"י בגמרא ששמע שזה מתאונן בין שכניו שאבדה לו טלית וזה יודע סימניה וכו' וכיון שזה מכיר הטלית גם הסימנין מובהקין יכול להכיר כיון שמכירו א"כ מה טעם לחלק בין סימנים מובהקין לאינם מובהקין וצ"ע לענ"ד. ואפשר דהרא"ש ס"ל אי סימנין דרבנן לא חיישינן טפי ברמאי רק דאמרינן לעיל ניחא ליה לבעל אבידה לאהדורי בסימנין וברמאי מסתמא לא ניחא ליה וכיון דמספקא לן שמא סימנין דרבנן י"ל בסימן מובהק שהוא מן התורה לא מפקעינן זכותיה דרמאי מספיקא וכ"ש בזמן הזה דאינם אלא ספק רמאי ועדיין צ"ע. ונראה דבעדים מחזירין אם מביא עדים שראוהו אצלו מסתמא מחזקינן בשלו וכן משמע לעיל בעדי אריגה ועדי נפילה ינתן לעדי נפילה משמע בליכא עדי נפילה נותנין לזה שיש לו עדי אריגה דמסתמא מחזקינן ליה בשלו ובהא אפי' ברמאי מחזירין

בגמרא ומה לא אמר כו' סימנין מובהקין דידה. לעיל דף כ"ז סע"ב פירשו התו' דהיינו חיורא וסומקא דלא הוה סי' כלל דהא בסימן אמצעי מחזירין עכ"פ אפי' אי סימנין דרבנן וצ"ע לעיל גבי סימני החוט אמרינן אי בחיורא וסומקא דילמא בהדי דנקט חזיתיה משמע דהוה סימן חיורא וסומקא ואפשר לחלק בין כליו לחוט וצ"ע

בגמרא ת"ר בראשונה כו' משרבו רמאים התקינו. וקשה לי ממ"נ אם נימא אף לאחר שרבו רמאים מ"מ לא מחזקינן רובא דעלמא לרמאי א"כ אמאי ניחוש שהוא רמאי הא בכל דוכתי אזלינן בתר רובא ובמצא אבידה בעיר שישראל ונכרים דרים בה אם רוב ישראל חייב להכריז וכאן נמי נימא כל דפריש מרובא פריש ומסתמא אינו רמאי ואם נימא דמחזקינן רובא דעלמא לרמאים א"כ ודאי אם חשוד הרמאי ליטול של חבירו כ"ש אם מוצאה לא היה מחזירה וא"כ לא יחזיר כלל ויהיה של מוצאה דהוה כמו רוב נכרים דקיי"ל כרשב"א במצא אבידה במקום שרובא נכרים דהיה יאוש ומ"ל רוב נכרים או רוב רמאים שאין מחזירין. מיהו לזה י"ל דודאי רובא דעלמא לא בחזקת רמאים הם רק דמעיקרא לא רבו רמאים ולא חששו כלל לרמאי אבל משרבו אמרינן מי שלא יוכל להביא עדים שאינו רמאי מסתמא הוא רמאי דרובא יכולין להביא עדים. מיהו אכתי קשיא אם נחזיק סתם בני אדם לרמאים וגזלנים איך נקבל שום עדות ואיך משכחת לה קדושי אשה וגירושין אם נחזיק מן הסתם לרמאים לענין אבידה כל זמן שאינו מביא ראיה לא משכחת שום עדות כלל ואדרבה אפי' בשתי כיתי עדים המוכחישות קיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה ומחזקינן להו בחזקת כשרות ואיך ניחוש לרמאי שהם גזלנים גמורים. וכבר עלה בדעתי לומר דמורי התירא באבידה דתולה ביאוש בעלים שכבר יצא הדבר מרשותם. וגם זה אין נוח לי דא"כ לרמאי יחזירו עכ"פ בשבועה שהוא שלו דתו לא שייך מורי התירא וצ"ל דתקנתא בעלמא הוא כדי להשיב הממון לבעלים שלא יחזיר המונא למי שאינו שלו ולא יקיים ההשבה המוטלת עליו כראוי אבל מעיקרא דדינא לא חיישינן לרמאי וכל ישראל בחזקת כשרות וצ"ע דמ"מ למה נפסיד לזה כשאינו מביא עדים

בגמרא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' והקשה הריטב"א הא בלא"ה תוך כדי דיבור יכול לחזור ותירץ דכאן י"ל מחמת אימתא חזרו ועיין תומים סימן כ"ט שאין דברי הריטב"א מוכרחים ואינו נראה כן מדברי הפוסקים עכ"פ מבואר מדברי הריטב"א דהיכא דיכול לחזור שפיר מצי למימר שלא אמרתי כך דלא יהיה אלא חזרה ומכאן ראיה ג"כ למאי שהשגתי בתשובתי על דברי הרמ"א וב"ש סי' י"ז סי"ז שכתבו באם א' אמר בפני שנים מת פלוני אפי' חוץ לב"ד לא יוכל לחזור ולומר שלא אמרתי כן דשנים נאמנין טפי והשגת עליהם בתשובתי דמה שאמר לא אמרתי לא גרע מחזרה ומדברי הריטב"א ג"כ ראיה לדברי דאף שמכחיש זה ששמעו ממנו שהרי שמעו ממנו שזה רמאי אפילו הכי לא גרע מחזרה ובלא"ה סתרתי דבריהם בתשובתי

במשנה כל דבר שעושה ואוכל כו' ושאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו כו' קשיא לי אי אמרי' סימנין דרבנן א"כ מדאוריית' אין מחזירין רק ע"י טביעת עין שהכלי שלו א"כ איך נוכל לומר שימכרנו שא"כ לא יוכל לברר של מי הוא שאם לא ישאר אצלו אין מי שיכירנו בטביעת עין בשלמא אי סימנין דאורייתא י"ל שזה יודע סימן הבהמה ויחזיר לו המעות עפ"י סימן שיתן בבהמה הנמכרת אבל אי סימנין לאו דאורייתא איך יקיים והשבותו לו הא צריך להשאיר הבהמה שיוכל להכירה בט"ע ואין לומר שמצא בהמה עם אוכף שעליה ומוכר הבהמה ומשייר האוכף דא"כ חמור ל"ל דכבר מוכח מוהשבותו לו דט"י הכרת האוכף מחזירין החמור וי"ל דמשכחת לה בסימן מובהק ביותר או דמצא שלשה עגלים כפותים דא"צ להשאיר רק אחד להכירו בט"ע ועמ"ש בסמוך בפרש"י

בפירש"י ד"ה ראה כו' שלא תאכילנו חצי דמיו עכ"ל והקשה מהרש"א לפ"ז איך אמר בגמרא שלא יאכיל עגל לעגלים משמע במצא שלשה לא יאכיל א' מהן הב' הנשארים והיינו שליש דמים ולמאי דפרישית בסמוך אפשר לומר דאי סימנין דרבנן במצא ג' עגלים ע"כ בכפותין איירי וצריך להשאיר א' א"כ לא יוכל למכור אחד דא"כ אח"כ מה שיאכיל הוא יותר ממחצה שהרי ע"כ צריך להשאיר אחד שימצא האובד בהא' הכרה בט"ע וא"כ שפיר דלא יאכיל א' מן העגלים הנמצאים לב' הנשארים דאם ימכור א' ויאכילנו לשנים הנשארים שוב לא יחזיר אפי' החצי אחר שכבר האכיל אחד ובסוף יצטרך למכור בשביל האכלת הנשאר ולא יהיה אפי' חצי אבידה לכן מוכר שנים כאחד ועיין באס"ז בשם ר"ח פירוש שלא יאכיל עגל לעגלים פירוש לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים אלא ימכור הכל ע"כ ומה שפרש"י חצי דמיו היינו של כל דבר הנמצא וא"כ ז"ל דבעינן השבה של כל עגל שכל א' חשוב לעצמו ואפי' מצא עגלים הרבה שלא יגרע מעגל שלם החצי

בפירש"י ד"ה שם דמיהן כו' מוכרן ומניח הדמים אצלו והקשו עליו דלקמן גבי תפילין איתא שם דמיהן ומניחן לאלתר משמע שיוכל להחזיק לעצמו ע"ש שנדחקו. ואפשר דרש"י ס"ל כדברי רבינו האי גאון שהביא בש"ך סימן פ"ז סט"ו דת"ח משביעין אותו בתפילין וכתב רבינו האי גבי ת"ח שמניח תפילין וא"כ בזמן הש"ס מי שמניח תפילין הוא בחזקת צורבא מרבנן א"כ מהדרינן ליה אבידתא בט"ע אי לא ידעינן דמשני כמ"ש לעיל דף כ"ד וא"כ כיון דמסתמא תלינן תפילין בצורבא מרבנן אף בלא סימן מהדרינן בט"ע א"כ י"ל דניחא טפי שימכרם לעצמו דשמא אין לאובד בהם סימן א"כ לא יחזירו לו גם הדמים משא"כ כשנשארים אצלו יוכל להכירן בט"ע ויחזרו לו הדמים עכ"פ משא"כ בשאר מילי דאזלינן בתר רובא ולא מהדרינן רק עפ"י סימן שפיר יוכל המוצא לכתוב לו סימנין שבהם ויוכל בעל אבידה ליתן סימן ויוחזרו לו דמיה וא"ש: ולפ"ז מי שמניח תפילין יש לו דין צורבא מרבנן לענין אבידה ואין זה רחוק לדברי רבינו האי דהא גם לענין שבועה איתא בש"ס ואי צורבא מרבנן הוא כמו שנזכר לענין אבידה צורבא מרבנן וכיון דבחד לישנא נאמרו משמע ודאי פירוש צורבא מרבנן ג"כ חדא הוא וכן משמע דתפילין דשכיחי בי בר חבו לא שייך בהו סימן דכל תפילין של סופר א' הם כמו בככרות של נחתום א"כ משמע ודאי דתפילין היינו עיקרן להשיבם לצורבא מרבנן עיין בח"מ ס"ס רס"ב עיין שבת דף מ"ט בתוס' שם. ולפ"ז במצא אבידה במקום דשכיחי רבנן דקיי"ל דמהדר בטביעת עין אף בדבר שאין בו סי' לא יוכל למוכרו כלל דא"כ יפסיד האובד גם המעות וזה דבר חדש וצ"ע

ד' כט ע"א בתוס' ד"ה והוי כו' תימא דהו"ל למימר דהוה לוה כו' אך אי אפשר לומר כו' עכ"ל. אפשר ליישב דודאי בהך בפ' המפקיד שנתנם לו מדעתו ניחא ליה טפי שיהיה לוה עלייהו דאם ירצה לכפור כיון דאינו מעיז לכפור ויודה במקצת יתחייב שבועה דאורייתא משא"כ הכא דלא יתחייב שבועה דאורייתא דהמוצא מציאה לא ישבע א"כ ניחא ליה שיקומו ברשותו ויחזירם לו בעינם קודם שיוציאם וא"ש. עוד י"ל דודאי ניחא ליה לאובד שיהיו ברשותו כל זמן שלא יוציאם דשמא חייב המוצא לאחרים ואי הוה לוה עלייהו אף אם