מעיני החכמה קיח

לא מחמרינן לחוש לשאלה א"כ י"ל דנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין והיינו שיש טביעת עין בכלי אלא דיש לחוש לשאלה וכיון דסימנין דאורייתא ולא נשאר להחמיר רק מדרבנן מדרבנן ובדרבנן לא מחמירין לחוש לשאלה א"כ סגי בט"ע או בסימן מובהק בכלי וסימנין אמצעים בגוף הגט ובתשובה הארכתי למאד בביאור הסוגיא ונ"מ טובא לדינא

בתוס' ד"ה דרשהו כו' וא"ת דבמתני' דריש מהאי קרא כו'. לכאורה י"ל דודאי יש חילוק בין רמאי לאינו רמאי אלא דדרשינן דרשהו אם הוא רמאי היינו ודאי דרמאי גרע מאינש אחרינא וה"ק מאי לאו בסימנין דאיכא בין רמאי לאינש אחרינא דלאינש אחרינא מהדרינן עכ"פ בסימנין אבל הרמאי גרע דאפי' בסימנין לא נהדר ליה אבל אם יש לרמאי עדים שהיתה שלו לא משמע ליה להחמיר ברמאי שלא נחזיר לו מאחר שיש לו עדים שהיתה הטלית בחזקתו פעם א' ומשני לא בעדים ר"ל דברמאי לא סגי ואפי' במביא עדים שהיתה שלו בפעם אחד או שראוהו אצלו דסגי באינש דעלמא וברמאי חיישינן טפי שמא שאלה או מכרה לאחר וא"ש כן נ"ל לכאורה בפשט הש"ס. אלא דקשה לפ"ז איך אמר במתני' דלרמאי בסימנין אין נותנין הא אי אמרינן סימנין לאו דאורייתא אפי' ע"י עדים אין נותנין לו דאין חילוק אחר בין רמאי לשאר בני אדם. מיהו י"ל דאי סימנין דרבנן לא מפלגינן בין רמאי לאינש דעלמא רק דברמאי לא תקינו רבנן והכי פירושא דמתני' שנאמר עד דרוש אחיך דרשהו אם הוא רמאי היינו בעדים מן התורה א"כ נהי דתקינו להחזיר בסימנין ברמאי אוקמינן אדאורייתא דבעי דרישה בעדים

בגמ' ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן אמרי אוכף לא שאולי כו'. עיין בתשובתי שהבאתי תשובת בית יוסף שסובר דאי סימנין דרבנן כ"ש כיון דבעינן סימן מובהק ביותר ודאי חיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי והקשו עליו דלפי דבריו תקשי חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן אי סימנין דרבנן דלא מהני סברא דלא מושלי לעשותו סימן מובהק ושם הארכתי לפי דברי תשובת הב"ח דלא חיישינן לשאלה דיחיד א"כ י"ל דאדרבה יש לדייק למה פריך חמור בסימני אוכף ולא מקשינן אפי' בעידי אוכף לא ניהדר דניחוש לשאלה אלא ודאי אי אמרינן בעידי אוכף וסימנין לאו דאורייתא י"ל שיש לו סימנין בחמור ועדים על האוכף א"כ נצטרך לומר שהשאיל אוכפו לחמור שיש לו סימנין כאלו הו"ל שאלה דיחיד ולא חיישינן משא"כ אי אמרינן חמור בסימני אוכף אי סימנין דאורייתא א"כ ע"כ ליכא סימנין בחמור דאי איכא סימנין בחמור בלא"ה סימנין דאורייתא וכיון דליכא סימנין בחמור רק באוכף פריך שפיר ניחוש לשאלה והארכתי לפלפל בחכמה בדברי הב"ח ובמה שקשה עליו מסוגיין ואין להאריך כאן: עוד אפשר דרחוק קצת דהתורה אשמועינן חמור בסימני אוכף משום סברא דלא משאיל אוכפא לכן אפשר לומר דהתורה קמ"ל אפי' מצא החמור ברה"ר בשבת דאז כיון דהבעלים מצווים על שביתת בהמתו ואבידה הוא חמור וכליו הפוכין כדלקמן דף למ"ד ע"ב א"כ ודאי הו"ל משאוי א"כ מן הדין צריך הבעל החמור להפקיר בהמתו וא"כ יזכה המוצא מן ההפקר קמ"ל דמ"מ אין האחר זוכה בו כדאיתא בא"ח סימן רמ"ח ס"ג בהגה"ה ולפ"ז שפיר צריך קרא אפי' ליש לו עדים גם על החמור וצ"ע

עוד נ"ל ליישב דברי ב"י בפשיטות דאי אמרינן סימנין לאו דאורייתא ולא מהדרינן חמור רק בעדי אוכף י"ל כמ"ש התוס' לעיל שהקשו אי סימנין לאו דאורייתא למה דבר שאין בו סימן הוה יאוש הא מ"מ יכול להביא עדים ותירצו דע"י סימנין מוצא עדים ויראהו הכלי א"כ י"ל דקמ"ל חמור בעדי אוכף והיינו על ידי סימנין שיש לו מראין לו האוכף וגם החמור לכן אינו מתייאש ושפיר מחזירין לו החמור על פי טביעת עין ולהכי לא פריך רק בחמור בסימני אוכף והיינו אי סימנין דאורייתא א"כ א"צ לעדים כלל ומהדרינן כפשוטו עפ"י סימנין פריך שפיר וזה נכון

בגמרא אמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא כו' אדם עושה ך טובה לעצמו כו' אלא אמר רבא ניחא ליה כו'. לכאורה תמוה וכי לא ידע רבא דאין אדם עושה טובה לעצמו בממון אחרים. לכן אפ"ל דהתוס' כתבו לעיל ספ"ק דהקשו במצא פירות בכלי ניחוש לשאלה ותירצו דמדרבנן לא חיישינן לשאלה כמו שתיקנו להחזיר בסימן וא"כ י"ל ודאי מה שתיקנו שלא לחוש לשאלה בחמור בסימני אוכף להחזיר החמור בסימני אוכף על זה לא שייך דניחא ליה לבעל החמור שיחזירו בסימני אוכף כיון דהאוכף שאול א"כ ודאי המשאיל יודע טפי הסימנין שהאוכף שלו מיהו על זה י"ל את"ל דלא נהדר בסימני אוכף א"כ החמור יהא של מוצא דהוה דבר שאין בו סימן וע"ז שייך שפיר דניחא ליה דנהדר בסימנין כדאמר רבא דבהא ליכא לאקשויי וכי אדם עושה טובה כו' דממון דידיה הוא אם לא יועיל סי' אוכף ותרווייהו צריכי ולפ"ז מוכח דגם אי סימנין דרבנן חיישי' לשאלה

דף כח ע"א גמרא אמר רבא את"ל סימנין דאורייתא כו'. הסוגיא תמוה דמה ענין זה לסימנין דאורייתא ורש"י דחק דרבותא אשמועינן דאפי' אם סימנין דאורייתא עדים עדיפא וקשה פשיטא. לכן אפשר לומר דקשה בסימנין וסימנין יהיה של מונחו שאחר שאין הסימנין מועילים א"כ ממילא מתייאשים הבעלים כמו בדבר שאין בו סימן ואף דהוה יאוש שלא מדעת הא רבא לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ואף דבדבר שיש בו סימן מודה היינו משום דאילו ידע שזה מצאו היה רוצה לתבוע ממנו ולא היה מייאש אבל בזה שכבר אבד תקוותו לתובעו עפ"י סימנין ליהוי יאוש גמור ויהיה של המוצאו. וצ"ל דמ"מ לא הוה יאוש שסובר שימצא עדים שהוא שלו והנה אי סימנין דרבנן א"כ עיקר חזרת אבידה מן התורה עפ"י עדים מוכח שפיר דבשביל תוחלת שימצא עדי' אינו יאוש א"כ ממילא גם כאן אינו יאוש מיהו אי סימנין דאוריית' לא יחוייב שבשביל שמקוה להביא עדים לא יהיה יאוש די"ל דעיקר חיוב השבת אבידה הוא עפ"י סימנין ומשום דיש לו סימנים אינו מייאש משא"כ בדבר שאין בו סימן מתייאש א"כ מוכח דבשביל עדים מ"מ מייאש. ואי אמרינן סימנין דאורייתא אין הכרח לסברא שכתבו התוס' דבשביל הסימנין סובר למצא עדים דבאמת דחוק הוא רק אי סימנין דרבנן בע"כ צריך לדחוק בזה משא"כ אי סימנין דאורייתא אפשר בפשיטות דכל שאין בו סי' הוה יאוש מצד שאינו מקוה להביא עדים שמכירין בטביעת עין וא"כ בסימנין וסימנין הוה יאוש גמור ולהכי קאמר רבא לרבותא דאפי' תמצי לומר סימנין דאורייתא מ"מ בסימנין וסימנין יניח ולא מקרי יאוש בשביל העדים דאפשר שיביא עדים. ועפ"ז מיושב ג"כ מה דתמוה דמעיקרא פשיטא ליה דסימנין דאוריית מקרא דוהיה עמך ואח"כ אמר את"ל סימנין דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנין א"כ איך אמר בתחילה בפשיטות סימנין דאורייתא הא איכא למימר כדשנינן והוא תמוה מאד ולפ"ז ניחא די"ל דודאי מסברא פשיטא ליה דניחא טפי לפרש דרשהו בסימנין מדנפרש דרשהו בעדים דא"כ אף בעדים לא נחזור לרמאי אלא דלא תימא דאדרבה משמע ממתניתין דסימנין דרבנן דאי סימנין דאורייתא א"כ ממילא דרשי' משמלה סימנין כפשוטו דבדבר שאין מחזירין מכח הסימן הוה יאוש וא"כ תקשי איך נקט במתני' דרמאי אין מחזירין לו בסימנין משמע בעדים מחזירין וקשה הא כבר נתייאש הרמאי דלגבי הרמאי דלא מהני הסימן הו"ל כדבר שאין בו סימן אלא ודאי סימנין דרבנן ומוכח מן התורה דאף בדבר שאין מחזירין סימן לא הוה יאוש וא"כ ניחא דלרמאי בעדים מחזירין והיה עולה על הדעת להכריע מזה דמתני' ס"ל סימנין דרבנן דאז מוכח דהיכא דיכול להביא עדים לא הוה יאוש לכן גם לרמאי מחזירין בעדים עכ"פ ולזה בא להקדים דהא פשיטא ליה אפי' סימנין דאורייתא מ"מ בסימנין וסימנין יניח ולא מקרי יאוש דמ"מ מהדר אחר עדים ומסברא לא הוה יאוש וא"כ ממילא א"ש מתני' דמחזירין לרמאי עפ"י עדים דלא הוה יאוש אפי' אי סימנין דאורייתא כל שהוא דבר שיש בו סימן ויכול להביא עדים אינו יאוש וכיון שאין להכריע מסברא זו דס"ל לתנא דמתני' דסימנין דרבנן ממילא משמע ליה לרבא פשטא דקרא דרשהו בסימנין וסימנין דאורייתא והכל נכון כפתור ופרח. גם י"ל בהך דסימנין וסימנין וע"א הוא דוקא אי סימנין דאורייתא כיון שחייב לישבע נגד העד ואם אינו מכיר החפץ רק על פי סימנין א"כ אי סימנין דרבנן אין יכול לישבע שהוא שלו מאחר דעפ"י סימן חיישינן לשני חפצים שוים א"כ הו"ל משואיל"מ שהרי זה טענו עפ"י העד משא"כ אי סימנין דאורייתא שפיר יכול לישבע שהוא שלו דלא חיישינן לחפצים שוין וע"כ השני הוא רמאי וזה צ"ע

בגמרא אלא נקב יש בו בצד אות פלוני. קשה נימא בהדי דנקיט ליה חזיתיה כדאמרינן אמידת ארכו וצ"ל דבדרך ראיה בעלמא אינו רואה באיזה מקום הנקב. ובזה מיושב מה שהקשו ל"ל בצד אות פלוני לרבא דס"ל סימנין דאורייתא ולפ"ז י"ל דהכא שאני דנקב סתם י"ל דבהדי דנקיט ליה חזיתיה

שם גמ' בחיורא וסומקא. צ"ע דלעיל משמע דלא הוה סימן כלל ואפשר לחלק בין כליו לחוט וצ"ע

במשנה ר' יהודה אומר שלשה רגלים. עיין באס"ז שדקדקו למה לא סגי בחד ואפשר לומר למאי דמסיק בריש פסחים שלוחי מצוה אינן ניזוקין שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך וא"כ אין לחוש שנאבד מעולי רגלים כדאמרינן התם בבדיקת חמץ וע"כ נפל ממי שלא עלה לרגל וא"כ לא היה שם ואינו שומע ההכרזה עד שיחזרו העולי רגלים ונודע לו שהכריזו על אבידה ולפעמים העולי רגלים יתעכבים שני רגלים כגון בין פסח לעצרת שלא נשאר רק זמן מועט עד הליכה וישיבה לכן נתנו גבול שלשה רגלים דקודם השלישי מסתמא נודע לו

בגמרא אלא שכיני מקום שנמצאה בו אבידה. וקשה לי הא קיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב וא"כ מסתמא מרובא דעלמא נפלו ואזדו להו וא"כ מה מועיל במה שמודיע במקום שמצא הא לא מחזקינן לאבידה שהוא ממקום שמצאה דוקא ואם לא נמצא שם מי שנותן סימנין אכתי תלינן טפי ברובא דעלמ' וצ"ל חברא חברא אית ליה ונודע אח"כ לבעל אבידה לדרוש ממי שהכריז וא"כ באיזה מקום שיכריז סגי. וצ"ל דמ"מ אם נדון על כל העולם כיון שלא אבד רק אחד יש יותר לתלות במקום שנמצאת שמן השכינים נפלה שהרי גם השכינים מצטרפים לרובא דעלמא דבאיזה שנתלה הרי רובא דעלמא כנגדו

בתוס' ד"ה חמשה עשר יום וא"ת כו' עכ"ל. אפשר לומר שעברו דרך ימים באני שיט שיכולין לילך טובא

בד"ה לא כו' וא"ת דז' ימים ומחצה צריך כו' וי"ל כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים דאיך נימא משום דלא שכיח שיירתא ואינו הולך בלילה