מעיני החכמה קיז

בגמ' שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים. יש להקשות לפ"ז ל"ל לפלוגי בין לוקח מן התגר הא אפילו בעל בית שלא דשן בעצמו הם שלו וכ"ש בתגר שקנה מאחרים דכיון שלא דשן בעצמו אפילו היו פירות שלו היה ג"כ יאוש. ואפשר דבתגר אף שיש לו תבואה שלו ג"כ שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מ"מ מערב תבואה שלו בשל אחרים ומתייאש

במשנה אף השמלה כו' פרש"י סתם שמלה יש לה תובעין כו' ולא באת מן ההפקר. והתוס' בב"ק דף ס"ו הקשו עליו דל"ל קרא להפקר פשיטא למי ישיב. ובאמת נראה מפרש"י שכתב לאפוקי מידי דידעינן ביה דמייאש משמע דכי היכא דשמלה שלא נעשית מן ההפקר מסתמא יש לה תובעין לאפוקי מידי דידעינן דמייאש אף דאית ליה בעלים מ"מ כיון שמייאש עכשיו אין לה תובעין אלא דהתוס' כתבו שם דיאוש אינו כהפקר דאי הוי כהפקר אפילו אי באיסורא אתי לידיה יוכל לקנות מן ההפקר ונראה דרש"י ס"ל כיון דמכח איסורא מתייאש ונעשה הפקר ע"י איסורא והפקר כה"ג לא מהני מאחר שאינו מתייאש רק מכח האיסור ועיין מ"ש לעיל דף כ"ו ע"ב בישוב דברי הרמב"ן

בתוס' ד"ה מה כו' וא"ת כו' ואפילו אי סימנין לאו דאורייתא כו' כוונת התוספות ליישב דאי סימנין לאו דאורייתא א"כ קשה מה חילוק יש בין דבר שיש בו סימן לדבר שאין בו סימן דע"כ אינו מתייאש בשביל שסובר להביא עדים א"כ גם בדבר שאין בו סימן אינו ייאוש. מיהו דברי התוס' דחוקים דקאמר לקמן סימנין כדי נסבה. ולכאורה היה אפשר לומר דשמלה קאמר ששייך בו טביעת עין משא"כ דבר שאין שייך בו מ"ע כמו פירות והני דחשוב במתני' ריש פירקין ובהנהו ודאי מתייאש אבל בשמלה שהיא בדרך אריגה מסתמא שבעתו העין לאפוקי מידי דלא שבעתו העין אלא דלפ"ז מידי דאית ביה טביעת עין לא הוה יאוש אפילו לית ביה סימן. ואפשר לומר דאחר שכבר תיקנו חכמים להחזיר בסימן והוחזקו ליתן סימנין א"כ סובר הוא שאין המוצא מכריז רק מידי דאית ביה סימן ומידי דלית ביה סימן אינו מכריז כלל שאין המוצא מחוייב לחוש שיביא עדים והוה יאוש אצל בעל האבידה (ובמקום דשכיחי רבנן בלאו הכי צריך להכריז ולהחזיר עפ"י טביעת עין לצורבא מרבנן) וגם רובא דעלמא לא ידעי שדבר שאין בו סימן אינו יאוש א"כ סובר שמסתמא לא יכריז ומתייאש

בתוס' ד"ה בעדי אוכף פי' אי סימנין לאו דאורייתא. מה שלא ציינו התוס' על בעדים דגופא וסימנין דגופא דקאי אשמלה אפשר לומר דבשמלה משכחת לה עדים דגופא כדלקמן בעדי אריגה ועדי נפילה ושפיר משכחת לה עדים דגופא משא"כ בחמור דעיקר קרא אתי לסימני אוכף א"כ אין יודעין אימת נאבד החמור דזהו עיקר הרבותא באוכף ולא משכחת עדי נפילה א"כ קשיא להו שפיר כיון דמחזירין בסימנין כ"ש בעדי עוד אפשר לומר דמשום הך דעדים דגופא הוה מצינן למימר אפילו אם מביא עד אחד שהוא שלו נמי חייב להחזיר לו כיון דהמוצא אינו יודע הוה כמו שטענו ומביא ע"א וזה אומר איני יודע דהו"ל מתוך שאיל"מ אבל מהא דמצריך קרא בחמור להחזיר בעדי אוכף וקשה קרא ל"ל הא האוכף ע"כ שלו וא"כ הו"ל על החמור כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה משואיל"מ אלא ודאי בהא לא שייך מתוך שאיל"מ אי משום דלא הו"ל למידע או משום דהאבידה אינו שלו אם כן ל"ל בע"א דע"א לאו כלום הוא כדלקמן כיון דלא שייך ביה משואיל"מ שפיר קשיא להו ל"ל עדים. מיהו למ"ד הילך פטור בלא"ה האוכף מקרי הילך ולא שייך מחוייב שבועה אלא דסתם ברייתא ר"ח ור"ח ס"ל הילך חייב וצ"ע אם הוא תוספתא דסתמה ר' חייא

בתוס' ד"ה לגיזת זנבו וא"ת אם יש בה ש"פ כו'. אפשר לתרץ ולומר דאפי' אין בה ש"פ מ"מ מצטרפת לעיקר אבידה

שם בגמ' אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לד"ה קשיא עיין בספר פני יהושע שנתעורר ליתן המשך ושייכות זה לזה. ואפשר לומר לר' יהודה לשיטתיה דס"ל בבכורות דף ט' ע"ב דפטר חמור אסור בהנאה וא"כ י"ל דקרא קמ"ל בנפל בו פטר חמור אף דאסור בהנאה מ"מ כיון דיכול לפדותו בפטרוזא בת דנקא כדאיתא בבכורות דף י"א א"כ הפסידו וצריך לשלם ההפסד אלא די"ל בלא"ה אי אמרינן טובת הנאה ממון פשיטא לן בלא"ה שצריך לשלם מה שהפסידו אפילו פודהו בשוויו מ"מ הפסידו טובת הנאה אבל אם טובת הנאה אינו ממון י"ל דקמ"ל שצריך לשלם ההפסד שהפסיד לו מה שהוא עודף על הפדיון שהיה יכול לפדותו לכן י"ל אם באת לתרץ חמור דבור לר' יהודה ותאמר טובת הנאה אינו ממון הוא דקשיא שה דאבידה דבשה דאבידה היה אפשר לומר דקמ"ל אפילו הוא בכור בעל מום שלא הפסידו כלום שהרי היה צריך ליתנו לכהן מ"מ י"ל דהפסידו טובת הנאה וחייב בהשבה בשביל טובת הנאה של בעלים אבל אם נאמר דחמור דבור אתי לפטר חמור שבאמת מרויח ממון לעצמו ע"כ בשביל טובת הנאה אין חיוב דאינו ממון א"כ לא שייך השבה בשה דאבידה ואף דאיתא בב"ק דף י"ג דבבור פטור שור פסולי המוקדשין מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו א"כ בפטר חמור שאסור בהנאה ג"כ אין המת שלו הא מעיקרא מיבעיא ליה לרבא אי המת יהיה לו אתי לפסולי המוקדשין

בגמ' ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה ש"פ. אפשר דסמיך אאשר תאבד ממנו דוקא מאחד אבל אם נפלה משנים א"צ להחזיר והיינו משום דלא מטי ש"פ לכל חד ור' יהודה ס"ל ומצאתה ממעט אבידה שאין בה ש"פ אפשר שהדיוק הוא אתה חייב בהשבה ולא אחר והיינו כשאחר מתבטל ממלאכתו בחצי פרוטה א"כ לא נשאר שיעור השבה שלא נשאר רק חצי פרוטה משא"כ המוצא שאינו בטל ממלאכתו לגבי דידיה איכא חיוב השבה וא"כ י"ל דהא גופא קמ"ל דמ"מ איהו חייב בהשבה כיון דלגבי דידיה שוה

שם ואידך דרבנאי מנ"ל נ"מ מומצאתה. לכאורה אין המשך לשני הדרשות דנדרוש לאבידת נכרי וגם לפחות מש"פ בתיבה אחת ואפשר דגם הא תליא באבידת נכרי שהוא מותרת דהא באבידה בעינן שיעור השבה לבעל אבידה לכן בשותפין שאבדו פרוטה אינו חייב בהשבה כיון דלא מטי רק חצי פרוטה לחוד וא"כ אי חייב בהשבה אבידת נכרי א"כ לגבי נכרי אפי' פחות מש"פ הוה ממון והיה מתחייב אפילו בפחות מש"פ אבל השתא שנתמעטה אבידת נכרי ממילא לא יצוייר כלל חיוב להחזיר פחות מש"פ

שם פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו לכאורה קשה איך יזכה במציאה הא מתחילה באיסורא אתי לידיה ונתחייב בהשבה ואי אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש קשה למה יתחייב בהשבה הא בשעת זול כבר נתייאש שלא היתה ש"פ בשעת שהוזלה וי"ל דס"ל כיון שנעשה אח"כ פחות מש"פ הוה כאבודה מכל אדם דלא איכפת לן ביאוש שלא מדעת כמו באבידה ששטפה נהר ואידך מ"ד ס"ל כיון דבשעה שבא לידו היה חל עליו חיוב השבה אפי' לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש היינו דוקא כשמצאה היתה עומדת ליאוש משא"כ כאן שהיתה ש"פ ולא היתה עומדת ליאוש בשעת מציאה לכן אפילו לרבא י"ל בכה"ג חייב בהשבה

דף כז ע"ב בגמ' איבעיא להו סימנין דאורייתא כו' נ"מ לאהדורי גט אשה כו'. לכאורה קשה לשיטת רי"ו שהביא הב"ש באה"ע סימן כ"ח סי"ג דסובר במעמד שלשתן אינם אלא קדושי דרבנן וא"כ קשה נימא דנ"מ לענין אם קידש אשה בחפץ המוחזר לו עפ"י סימנין ואין לו טביעת עין דאי סימנין דאורייתא אין קדושי אחר תופסין ואי סימנים דרבנן תופסין קדושי אחר דשמא אין זה שלו דמן הסימנין אין ראיה כיון דסימנין דרבנן ובאמת לענ"ד אפ"ל דגם רי"ו לא קאמר רק במעמד שלשתן שעדיין לא גבתה המעות ואמרינן שע"י תקנתא דרבנן בא לרשותה בזו ס"ל לרי"ו דלא הוה רק קדושין דרבנן משא"כ אם כבר גבה מעות שהומחה לו בעעמד שלשתן י"ל דרי"ו מודה שכבר נעשו שלו מאחר שבא לידו עפ"י תקנת חכמים נעשה שלו לגמרי. ובזה ניחא מה שהקשתי בספרי גט מקושר על רי"ו מזוזי דספרא דאקני ליה רבנן ע"ש דף ט"ו ע"ד. ולפ"ז ניחא שמאחר שהגט כבר בא ליד בעל נעשה שלו לגמרי מודה רי"ו בזה וכן מוכח אטו אם ירש הבעל אשתו למ"ד ירושת הבעל דרבנן וכי לא יוכל לקדש במה שירש. מיהו בזה אפשר לומר בבא לידו בהתירא לא גרע מיאוש דקני מיהו אין זו מספיק אם יש לה בנים קטנים הוה יאוש שלא מדעת אלא ודאי כיון שנעשה שלו שפיר מקדשה ע"י מה שנתן לה ולא אמר רק במעמד שלשתן שלא גבתה האשה עדיין המעות רק המחאה בעלמא ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק ו' שם דאם יאוש קונה מדרבנן לא הוה רק קדושין דרבנן אליבא דרי"ו ולפמ"ש אין זה מוכרח די"ל כיון שכבר זכה בדבר שנתייאש נעשה שלו לגמרי ויכול לקדש בו האשה מיהו נראה דאם קידש אשה בחפץ המוחזר לו עפ"י סימנין ואין לו בו טביעת עין דמ"מ לא הוה הוה קדושי ודאי דהא נהי דסימנין דרבנן היינו שניתן להחזיר ע"י הסימנין ומן התורה לא מהני הסימן דיש לחוש שמא גם אחר אבד חפץ כזה וכיון שיש לחוש שהחפץ של אחר ע"כ לומר שלא נעשה יאוש אצל האובד שסובר לימצא עדים שיש להם תביעת עין שהחפץ שלו וא"כ כיון שלא נתייאש האובד בודאי לא הקנו לו חכמים החפץ לגמרי ואם יביא אחד עדים שמכירין אותו בטביעת עין שהוא של אחר ודאי מוציאין מידו החפץ שלא הפקירו ממון חבירו רק שהתירו לו חכמי להחזיק החפץ לעצמו ותיקנו לסמוך על זה להחזיק החפץ כשלו מ"מ כיון דיש לחוש דשל אחר הוא והאחר לא נתייאש לגמרי א"כ אפשר שקידש בדבר שאינו שלו משא"כ אי סימנין דאורייתא סמכינן עליה שבודאי שלו הוא החפץ ואיכא קדושין דאורייתא וצ"ע

שם נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין. הקשה בס' פני יהושע הא לעיל ס"פ קמא מתמיהין איך פשיט איסורא מממונא וא"כ איך פשיט ליה כאן אי סימנין דאורייתא גם גט אשה מהדרינן. ובאמת לולא דברי התוס' שם שהוקשה להם הא ממון חמור מאיסור דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסור אזלינן בתר רובא ונדחקו באמת לענ"ד לק"מ די"ל דהכי קאמר התם היכא פשיט מר איסורא מממונא דודאי הך דכל מעשה ב"ד יחזיר היינו משום דהשמות הם כמו סימן שאינו מובהק וכמו שמחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק מדרבנן י"ל גם כאן מחזירין דלא גרע מסימן שאינו מובהק משא"כ מה"ת חיישינן לשני שוירי כיון דלא הוה סימן מובהק ביותר וכה"ג כתבו התוס' לענין שאלה שם בד"ה מצא ואם כן ממילא אי סימנין דאורייתא שפיר מדמינן גט לממון ולק"מ מיהו לדברי התוס' אפשר לומר דנפקא מינה לפמ"ש בתשובה דבדרבנן