מעיני החכמה קטז

הרא"ש הובא בי"ד סימן ר"ל דבנשבע שלא למכור לא אמרינן ביה אי עביד לא מהני כיון דאפשר לבטלו ולא אמרינן אי עביד לא מהני רק באיסורין שאי אפשר לבטלן וא"כ י"ל גם כאן דודאי בעלמא יאוש לא קני משום דבאיסורא אתי לידיה ולא מהני היאוש כדאיתא בפ' מרובה דף ס"ו משא"כ כאן אפשר לבטל האיסור והיינו כשימתין עד שיתייאשו דאז יוכל לקחתו בהיתר ושפיר קני היאוש ודברים אלו קרובים לסברת הרמב"ן לפי מה שבארנוהו בסמוך

במשנה מצא בחנות פרש"י בדבר שאין בו סימן קאי דההיא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם. לכאורה כיון דאין בו סי' בלא"ה מייאש ונראה כונת רש"י שלא יתייאש מפני שיוכל לתבוע מבעל החנות ולזה פרש"י שהכל נכנסים לשם

בגמרא אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא כו'. הסוגיא תמוה דמעיקרא בעי למיפשט מרישא איפכא דדוקא לפני שולחני הם שלו ומסיק דליכא למישמע מיניה וא"כ מאי דייק רבא ומהרש"א דחק. ונראה דרבא לשיטתיה אזיל דלדידיה שפיר מוכח מסיפא ולא קשיא דיוקא דרישא דהא בלא"ה יש לדקדק בהא דקאמר אפי' צרורים ומונחים על השולחן וכתבו התוס' דהיינו ברוב נכרים דהלכה כרשב"א והוא תמוה כיון דר"א לא בעי לאשמועינן רק דגם על השולחן הם שלו מאי ענין דרשב"א לזה ואי בעי לאשמועינן דהלכה כשב"א מה ענינו לכאן. וליישב נראה דבלא"ה קשה מאי קמ"ל ר"א דאפי' מונחים על שולחן הם של מוצאו הא משנה שלימה היא דמעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר וכתבו התוס' לעיל דלא אמרינן דמן המוכרים נפלו דלוקחין הו"ל רובא א"כ פשיטא גם כאן מסתמא מן הלוקחין נפלו דהוה רובא טובא נגד חנוני לבד. ונראה ליישב הכל דהתוס' הקשו לעיל אמצא בחנות ליקני ליה חצירו לבעל החנות ותירצו דאין חצירו קונה בדבר שאינו עתיד לימצא ומעות דבר קטן ואכתי קשה דאם נמצאו על השולחן תקנה ליה חצירו דעל השולחן מסתמא עתיד לימצא מיהו אי מיירי ברוב נכרים שפיר י"ל דמקרי אינו עתיד לימצא כיון שהשולחני אינו יודע מהם אבל אי מיירי ברוב ישראל שפיר י"ל דקני ליה חצירו ואין לומר דאינו עתיד לימצא דאם חצירו קונה לו כל איש ישראל מוטל עליו להחזירו לבעל השולחנות כיון דחצירו קונה לו. אלא דקשה לפ"ז מאי מקשי מרישא דנקט לפני השולחני אבל על השולחן דשולחני הא י"ל דברישא נקט לפני שולחני היינו דלפני שולחני אפי' ברוב ישראל הם של מוצא דלא שייך דליקני ליה חצירו כיון שמונחים ע"ג קרקע אין המעות הווה לימצא משא"כ על השולחן ברוב ישראל חצירו קונה ולהכי נקט מילתא דפסיקא לפני שולחני לעולם הן של מוצאן וכן בסיפא בין הכסא לשולחני אפילו ברוב נכרים הם של שולחני משא"כ על השולחן יש חילוק דר"א ע"כ איירי ברוב נכרים משא"כ ברוב ישראל ומצאו על השולחן הוא לבעל השולחני מטעם חצירו ולא קשיין הדיוקים כלל. וליישב זה נראה עפמ"ש מהרש"א לעיל שהקשה על דברי התוס' מה קשיא להו מחצירו הא הוה יאוש שלא מדעת ותירץ דאיירי ברוב נכרים והיינו כפי שיטת התוס' כאן וא"כ ממילא ליכא למימר דברוב ישראל קני מטעם חצירו דהא הוה יאוש שלא מדעת וא"כ י"ל איפכא דאדרבה הא דנקט אפי' צרורין דמיירי אפי' ברוב נכרים דלא מבעיא ברוב ישראל לא שייך שיקנה חצירו דהוה ויאוש שלא מדעת כיון דמסתמא המציאה של ישראל באיסורא אתי לידיה ולהכי קמ"ל ברוב נכרים אע"ג דלא מקרי יאוש שלא מדעת מ"מ לא קני חצירו משום הך טעמא גופיה דכיון דרוב נכרים אינו הווה לימצא וא"כ פריך שפיר מרישא ליתני על השולחן ול"ל דעל השולחן ברוב ישראל הוא של בעל השולחני דהא מקרי יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה ולא קני ליה חצירו וא"כ ממילא לא קשיא קושית מהרש"א דמרישא מוכח איפכא דודאי סוגית הש"ס לדידן דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ שפיר דייק מרישא דל"ל דלהכי נקט לפני שולחני ולא נקט על השולחן דעל השולחן שרוב ישראל הוא של שולחני מטעם חצירו דהוה יאוש שלא מדעת משא"כ לרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש שפיר י"ל דעל השולחן ברוב ישראל הוא של שולחני כיון שעתיד לימצא ור"א איירי ברוב נכרים ולא קשיא הדיוקים כלל וזה נכון וברור ליישב קושית מהרש"א ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם שפסק במצא בחנות על התיבה הוא שלו ותמה עליו בטור דהא הכא משמע דרבא דייק מדלא נקט מצא בשולחנות כדקתני רישא משמע דברישא נקט מצא בחנות על התיבה לבעל החנות ונדחקו ליישב זאת עיין ש"ך סימן ר"ס. ולפ"ז ניחא דיש להבין מאי פריך בגמרא מנ"ל לר"א הא י"ל דס"ל כן מסברא דכיון דדיוקים סותרים וליכא הוכחה ממתני' כלל. אלא נראה דעיקר הקושיא אינה סתמא דש"ס דהא רבא משני לה ולפ"ז י"ל דדוקא לרבא לשיטתיה דס"ל יאוש של"מ הוה יאוש תקשי הא מנ"ל דר"א מוקי בצרורין מנ"ל הא לאוקמה ברוב נכרים דא"כ אין תירוץ על הדיוקים לוקמה ברוב ישראל ונאמר דברישא דוקא דלפני שולחני שלו אבל על השולחן לשולחני והיינו ברוב ישראל ובדבר שאין בו סימן דקני ליה חצירו ואין לומר דמקרי יאוש שלא מדעת דרבא לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש לכן הוכרח רבא לתרץ מתני' קשיתיה ליתני מצא בחנות כדתני רישא אלא ודאי גם ברישא לא סתרי הדיוקים דעל התיבה בחוב ישראל הוא של חנוני דחצירו קונה לו כיון דלרבא יאוש שלא מדעת קנה ג"כ ולהכי נקט מצא בחנות דהוא מילתא דפסיקא דעל התיבה יש, חילוק ברוב נכרים הוא של חנוני דלא מקרי יאוש שלא מדעת משא"כ ברוב ישראל הוא של המוצא ולהכי דייק רבא מדלא נקט מצא בשולחנות משמע ליה דאיירי ברוב נכרים ואפ"ה על השולחן הם שלו משום שאין עתיד לימצא דנכרים יטלוהו משא"כ ברוב ישראל קני מטעם קצירו וזהו דוקא לרבא לשיטתיה משא"כ לדידן דקיי"ל יאוש של"מ לא קנה א"כ ל"ל סתרי הדיוקים אהדדי גם לפי האמת דל"ל דלהכי נקט לפני שולחני דעל השולחן ברוב ישראל הוא של שולחני מטעם חצירו דהא הוה יאוש של"מ וא"כ ר"א דנקט ברוב נכרים היינו לרבותא אע"ג דלא שייך יאוש שלא מדעת מ"מ לא קני חצירו שאינו עתיד לימצא וא"כ לא קשיא כלל מנ"ל לר"א הא די"ל כיון דהדיוקים סותרים ס"ל כן מסברא והא דלא מוקי ברוב ישראל ועל השולחן של שלחני מטעם חצירו דלא שייך חצירו כלל כיון דיאוש של"מ הוא א"כ ממילא ניחא ברישא ג"כ מסברא גם על התיבה שלו והא דלא קאמר ארישא היינו משום דבסיפא איכא רבותא טפי דאף דהשולחני יש לו מעות שלו שמחליף מונחין על השולחן מ"מ הוא שלו וכ"ש ברישא שאין לחנוני מעות על התיבה רק מן הקונים ושפיר י"ל מסברא סבירא ליה שהוא שלו ולק"מ ולהכי בירושלמי נקט דר"א ג"כ ארישא ולק"מ ונכון

ועוד י"ל בפשיטות דהא בלא"ה קשה אמאי לא דייק מרישא הדיוקים דברישא נקט מצא בחנות שלו משמע על התיבה של חנוני והדר נקט בין התיבה לחנוני של חנוני משמע על התיבה שלו ולכן נראה דמרישא ליכא למידק די"ל דרבותא קמ"ל עפמ"ש התוס' לעיל ליקני ליה חצירו ותירצו ע"ש וא"כ י"ל דבחנות הוה רבותא טפי דלא קני חצירו דעל התיבה י"ל דלא שייך שיקנה חצירו דהתוס' כתבו לעיל דף י"ד ע"ב דכיון דלא היה הפסק בין תבואת ר"ג לתבואתן לא מקרי חצר משתמרת וא"כ התיבה שמיוחדת ג"כ לקונים ליתן שם מעותיהן ולקבל פירותיהן א"כ לא מקרי חצר המשתמרת ולהכי פשיטא לן טפי דלא מקרי חצר משתמרת משא"כ בחנות דהיינו על הקרקע אין מיוחד להקונים רק לעמוד שם בלבד א"כ הוה ס"ד טפי דמקרי חצר המשתמרת דמסתמא אין רשות להקונים להניח שם חפציהם שם קמ"ל דאפ"ה לא קנה חצירו דמ"מ לא הוה חצר המשתמרת כמ"ש הרמב"ם גופיה ולפ"ז יש להבין מאי קאמר ר"א אפי' מונחין ע"ג שולחן ולפמ"ש הוה על הקרקע רבותא טפי אלא דבאמת דנהי לענין חצירו הוה על הקרק' רבותא טפי מ"מ כיון דזו כבר נשמע מרישא דמצא בחנות לענין חצירו וא"כ לענין זה הוה רבותא טפי לענין שיותר יש לתלות שהם ממעות של שולחני לכן דייק דליתני על השולחן דל"ל לענין רבותא דחצירו קמשמע לן דבמצא על הקרקע נמי לא הוה חצירו דכבר נשמע מרישא וע"ז קאי כל שקלא וטריא דש"ס אבל במצא בחנות בלא"ה פשיטא לן דעל התיבה שלו ומכל מקום דייק רבא שפיר דליתני מצא בשולחנות כדקתני רישא דאי הוה נקט מצא בשולחנות שפיר הוה דייקינן דעל השולחן של שולחני דליכא למימר דקמ"ל דעל הקרקע נמי לא מקרי חצירו דהא כבר נשמע מרישא ולכן אי הוה נקט מצא בשולחנות כמו ברישא שפיר הוה מצינן למימר דעל השולחן של שולחני אבל השתא דתני בסיפא מצא לפני שולחני דייק שפיר דעל השולחן שלו ג"כ מדשני מלישנא דרישא אבל ברישא י"ל דהא קמ"ל דגם בגוף החנות לא קני ליה חצירו וא"כ ממילא דעל התיבה הוא ג"כ שלו כדמשמע מדיוקא דבין התיבה לחנוני דוקא של חנוני ודברי הרמב"ם ברורים

שם בגמרא אימא סיפא כו' לכאורה קשה נימא דר"א ס"ל במונחין על השולחן הוה ספיקא ואי תפיס לא מפקינן מיניה משא"כ אם חזר השולחני ותפסן ממנו אין יכול להוציא מן השולחני וא"כ לא קשיין הדיוקים אהדדי דלפני שולחני לעולם שלו ולא מהני תפיסת השולחני משא"כ על השולחן הוה ספיקא ואין מוציאין מידו ומ"מ מהני תפיסת השולחני אח"כ. וצ"ל דפשיטא לן דאי הוי שלו לא מהני תפיסה עמ"ש לעיל דף כ"ה ע"ב אהא דאם היה כותל ממולא מהם

דף כז ע"א בתוס' ד"ה בלוקח וא"ת אמאי לא מוקי כו' וי"ל כו' דאם מצא קודם ששהה כו'. משמע דבמצא אחר ששהה כדי לערבן הוה יאוש שנתייאש וקשה הא הוה יאוש שלא מדעת דמעיקרא לא הוה יאוש דקודם ששהה לא הוה יאוש וא"כ כשבא לידו עדיין לא נתייאשו הבעלים. ונראה מדברי התוס' דכיון שלא מצאן לא מקרי יאוש שלא מדעת כיון דעדיין לא מצאן איסורא לא ניחא ליה דליקני ולא מקרי באיסורא אתא לידיה רק כשידע שבא לידו קודם יאוש אבל אם לא נודע לו רק אחר יאוש שפיר קני ולא מקרי יאוש שלא מדעת וכן נראה מדברי סמ"ע סי' רס"ב סקל"ז וכן משמע לעיל מהך דמצא בגל וכותל ישן שכתב הרא"ש הטעם דלא קני חצירו לבעל הגל דמקרי יאוש שלא מדעת ואטו נימא שאם מצאו בעל הגל שלא יהיה שלו כיון שבא מקודם לחצירו אלא ודאי לא אמרינן רק דחצירו אינו קונה לו שלא מדעת אבל אם נודע לו עכשיו שפיר יכול לקנות עכשיו וכן בהך דמצא בחנות אטו נימא שאם בעל החנות מצאו שלא יהיה שלו אלא ודאי אם נודע לו עכשיו שפיר קני ואין סברא לחלק בין חצירו לידו וגם איכא פלוגתא אי חצר משום יד אתרבאי והך לכ"ע אפי' למ"ד משום יד אתרבאי ואפי' בחצר דנשי דפסקינן דמשום יד אתרבאי: