מעיני החכמה קיד

שייך יאוש שלא מדעת וכמו שזה המוצא יכול לזכות בו גם לזה הקונה הבית תזכה לו חצירו שבשעת שקנאה כבר היה יאוש ואבוד מכל אדם וצ"ל דמיירי שהיה של אבות אבותיו מעולם ולא מכרוהו וצ"ע. וגם קשה לי מה הועיל הרא"ש בתירוץ זה דאכתי אינו מתורץ לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש א"כ ע"כ צ"ל תירוץ אחר וא"כ תירוץ זה למותר הוא וצ"ע: ועיין ברמב"ם פט"ז שכתב הטעם דאין חצירו קונה לו מאחר שאינו ידוע לא לו ולא לאחרים ואם אבידה של אדם התירה תורה באבודה מכל אדם כו'. והראב"ד השיג עליו דשם למי תזכה וכאן י"ל דחצירו קונה לו ונראם כונת דברי הרמב"ם כיון דחזינן דאפי' דבר שהוא שלו לגמרי בנעשה אבוד מכל אדם יוצא מרשותו וזכה בה מי שזוכה כ"ש שלא יזכה לו חצירו בדבר שאבוד מכל אדם וכה"ג דרשינן ק"ו בנדרים דף ע"ו ע"א דמדמינן להא דמכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכור. והראב"ד כתב הטעם דהוה חצר שאינה משתמרת וצ"ע הא במציאה קיי"ל חצירו של אדם קונה שלא מדעתו אלמא חצירו קונה אף בדבר שאינו יודע מן המציאה כלל וא"כ צ"ל דמ"מ הוה משתמר כיון שהוא במקום משומר לבעה"ב א"כ קשה גם כאן תקנה לו חצירו כיון שהוא במקום משומר לבעה"ב

בגמרא תנא אם היה כותל ממולא מהם חולקין. קשה ממה נפשך אם עדיין לא נטלו שום אדם תקני ליה חצירו לבעה"ב כיון שיודע מן המציאה לא שייך לחלק בחילוקים שחילקו בזה ואם כבר נטלו למה לא תועיל תפיסת המוצא ולא יוציא ממנו בספק. ויותר קשה דפריך פשיטא משמע דפשיטא לן שאין תפיסת המוצא מועלת ומ"ש מספיקא דדינא דכמה פוסקים פסקו דמועיל תפיסה עיין ש"ך בספר ת"כי וצ"ע גם קשה קצת כיון דהכותל ממולא למה לא תקנה לו חצירו כיון שמשתמש בכותל למה נימא שאין סופו להמצא

בתוס' ד"ה וניזל בתר בתרא דהיינו בעל הבית כו' אפי' אין בו סימן כו' עכ"ל. נראה דקשיא להתוס' על פרש"י שנתלה בשוכר אחרון דכיון שאין השוכר דר בו לא תליא בעשוי להתכבד שהרי גם השוכר האחרון כיבד וא"כ אין לתלות בשום שוכר לכן פירשו דקאי על בעל הבית. ומ"ש אפי' בדבר שאין בו סימן נראה דקשיא להו אמאי לא פריך בפשיטות כיון דס"ד דמיירי בשוכרים ישראלים א"כ אמאי לא יטול ויכריז ול"ל לאתויי הך דמעות שנמצאו כו' ועשויין להתכבד אלא ודאי משום דקשיא להו ניזל בתר בתרא היינו לאקשויי אפי' בדבר שאין בו סימן נמי לא יהא שלו לכן הוצרך לאתויי הך דעשויין להתכבד אבל אי מיירי בדבר שיש בו סימן קשה בפשיטות הא אינו יאוש עמ"ש בפירש"י

בתוס' ד"ה לעולם מעשר ואין לתלות כו' לוקחין דהוו רובא עכ"ל וקשה ניזל בתר רוב מעות שאצל המוכרין דהא אם יש עשרה לוקחין כל אחד יש לו עשרה זהובים ליקח בהמות מעשר א"כ מוכר א' יש לו מכמה לוקחין ואם לוקח אחד יש לו עשרה זהובים על בהמה אחת מוכר א' יש לו שלשים זהובים משלשה לוקחין ואצל המוכר הם חולין א"כ נימא דפרשו מרוב מעות שהם אצל המוכרים ואף די"ל דשוין הם שאם מוכר אחד יש לו משלשה לוקחים הרי לעומתו שלשה לוקחים שיש להם ג"כ שלשים זהובים של מעשר מ"מ כיון דיש קונים לחולין ג"כ א"כ אצל המוכרים רוב מעות הם חולין וניזל בתר רוב מעות ונימא דפרשי מרוב מעות ומזה נראה דאזלינן טפי בתר רוב אנשים ממה שניזל בתר רוב מעות ומזה נראה גם בתשע חניות ואחת מוכרת בשר שחוטה תשעה בהמות שאר חניות מוכרת בשר נבילה כ"א בהמה אחת נמצא שבענין כמות הבהמות יש רוב כשרות ובענין החניות רוב טריפות מ"מ אזלינן בתר רוב חניות ולא אחר רוב בשר וצ"ע

בגמרא ובהר הבית חולין פרש"י ואפי' בשעת הרגל ואע"ג שרוב מעות שבעיר מעשר כו' לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בחר רגל אלא אמרינן מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הם עכ"ל. וקשיא לי דמהיכא תיתי לתלות בנפילה כיון דנפילה לא שכיח א"כ י"ל שהשתא הוא דנפלו וכיון דהשתא נפלו א"כ יהיה מעשר כמו בשעת הרגל ולמה נאמר שמזמן רב נפלו דהא לעולם אזלינן בתר השתא ואמרי' השתא דאיתרע ה"נ נימא השתא הוא דנפלו וצ"ל דמ"מ ברובא דשתא עדיף למיתלי שמזמן רוב השנה נפלו משנתלה שבזמן מועט קרה הנפילה

בפירש"י ד"ה הכא נמי כו' סתם שוכר כו' מחפש כל זויותיו כו' ונימא האחרונים שכחוהו עכ"ל. נראה כונת רש"י דס"ל דודאי כיון דמדמי ליה לשוקי ירושלים שעשוין להתכבד בכל יום ושם מעיינין בכוונת מכוון אם יש לו שם שרץ כעדשה וממילא נמצאים המעות א"כ קשה איך מדמי כאן לעשויין להתכבד. ולזה פרש"י שמחפש זויותיו ומעיין בהם א"כ דומה ג"כ לעשויין להתכבד אלא דלענין האובד לא שייך בשביל שמחפש זויותיו לא אבד דתלינן שהכינו ושכחו לכן יש לתלות שלאחרון הוא שאילו של ראשון הרי כשחיפש האחרון מסתמא היה מצאו שם אפי' שכחו הראשון הרי מסתמא היה האחרון מוצאו ולא היה נשאר אלא ודאי האחרון שכחו ואף שמחפש זויותיו מ"מ אפשר ששכחו אחר שהכינו ליקח עמו כן נ"ל ברור כונת רש"י ונסתלקה קושית מהרש"א

שם בפרש"י ד"ה לשלשה ישראל בבת אחת כו' עכ"ל. ר"ל לפי שיטתו דאזלינן בתר בתרא היינו שוכר בתרא וא"כ גם בפונדק יש לתלות שהוא של אחרון ומאחר שנשאר לבדו לא שייך רבים מצוים שם ואינו מתייאש ולזה פרש"י בבת אחת דאז האובד מתייאש כיון שיש שנים בלעדו מקרי רוב ישראל אלא דיש לתמוה דבשביל שנמצאים עוד שנים יהיה נקרא רבים מצוים שם דנימא בהא לרשב"א אינו חייב להכריז מפני שמתייאשין דהא רשב"א לא קאמר לעיל אלא בסרטיא ופלטיא אבל במקום שנמצאים שני אנשים יהיה בכלל רבים מצוים שם לפטור מהשבה זהו מן התימא דבשלמא ברבים מצוים י"ל כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד דאיכא אינשי דלא מעלי אבל בשביל שני ישראלים שידועים שם יתייאש א"כ נפל דין השבה בבירא. והנלענ"ד בזה דטעמא דרשב"א במקום שרבים מצויים היינו ממקומות אחרים ג"כ וכיון שאין המוצא מחוייב להמתין ולהכריז במקום שנמצא הוא מתייאש שאף שיכריז בביתו אפשר שלא יוודע לו כלל ולכן נמי בפונדק שהוא של אורחים אחר שנסע לדרכו מתייאש שסובר שהאורח מצאו וכבר חלף והלך לו ולא נודע מקומו איו אלא דבחד אפשר לחקור לאיזה מקום הלך אבל כשהיו שנים אינו יודע על מי יחזור ולחזור אחר שניהם קשה לברר לכן מתייאש ולהכי נקט דוקא פונדק

בתוס' ד"ה לשלשה נכרים בפחות מג' לא מקרי רוב. עיין מהרש"ח שפירש משום דבעה"ב דר בו בקביעות יש לתלות יותר בבעה"ב ואין טעם נכון לחלק בין שנים לשלשה וגם הקשה מהרש"א דלוקמה במשכירו ודר עם ב' נכרים ונדחק ג"כ. ונלענ"ד כונת התוס' דודאי אף במשכירו לנכרים יש לתלות יותר בבעה"ב שדר שם מזמן רב לא בשוכרים שהם מחדש כדאמרינן לעיל במעות שנמצאו בהר הבית דאזלינן בתר רובא דשתא א"כ הבעה"ב שדר שם מזמן רב מסתמא האבידה שלו אלא דאמרינן דנתייאש שתולה שהנכרים מצאו וכיון דבפונדק גם ישראלים נכנסים ויוצאין אינו מתייאש רק בשלשה נכרים שהם בפונדק כיון דאיכא תלתא תולה יותר בנכרים שבפונדק מישראל מיהו לפ"ז הומ"ל דאפילו כבר יצאו הנכרים הוא שלו שכבר נתייאש הבעל הבית שסובר שנכרים מצאוהו אלא דמ"ש התוס' דאם אין דרין אזלינן בתר בתרא היינו דתלינן שהנכרים חיפשו ולא מצאו א"כ מסתמא בעה"ב אבדו אחר שיצאו הנכרים ושפיר הוה טעמא משום יאוש וכן נראה מלשון התוס' ד"ה וניזל דטעמא משום יאוש בעלים ודוחק לומר דכונתם למאי דמסיק בג' ישראל דמה חידשו בזה הא מפורש כן בש"ס אלא ודאי גם בהך אוקמתא דמיירי שעשאו פונדק לג' נכרים טעמא משום יאוש כדפרישית כן נ"ל בכונת התוס'. אלא די"ל דמיירי ג"כ בשתיך ושפיר י"ל שיצאו הנכרים מן הבית ונתייאש מפני שכבר דרו בו נכרים נתייאש מן החפץ שלו אלא דשפיר כתבו התוס' לאוקמה בעדיין הם בבית דמיירי בכל אבידה אפי' לא שתיך. וא"כ מיושב קושית מהרש"א שהקשה דלוקמה שדר עם נכרים דהא לא מהני דמ"מ המוצא יתלה בבעה"ב דדר בו זמן רב ובמתני' משמע במשכירו אפי' זמן מועט שדרו בו השוכרים הוא של מוצאו ובהא לא מייאש בשנים כיון דאיכא נמי נכנסין ויוצאין ישראל ובעינן שלשה דוקא כנ"ל ודוק היטב

ד' כו ע"ב בתוס' ד"ה שנפל משנים כו' ואינו נראה דהא רבא סבר דהוה יאוש אפשר ליישב פרש"י דנהי דרבא ס"ל דהוה יאוש היינו משום דהוה דבר שאין בו סימן ואי אפשר בחזרה וא"כ לא שייך חיוב השבה עליו ושפיר מהני היאוש למיהוי שלו ולא מקרי באיסורא אתא לידיה כיון שלא היה השבה מוטלת עליו אבל כאן שיודע ממי נפל חל חיוב חזרה עליו בטרם שיתייאש חבירו שהרי יכול להחזיר קודם שיתייאש. ומה שפרש"י דהלכה כאביי היינו משום דלדידן אפי' אינו יודע למי יחזיר היינו שאינו יודע ממי נפל מ"מ לא הוה יאוש אבל רבא גופיה י"ל דיודע למי יחזיר וחל חיוב השבה קודם שיתייאש. שוב ראיתי בכתבים ישינים ומבואר בביאור דהא קשה האיך מדמי ליה רש"י ליאוש שלא מדעת הא בשלמא יאוש שלא מדעת הוא בדבר שאין בו סימן שאמרינן אולי ידע היה מתייאש לכן אף בלא ידע הוה יאוש אבל כאן אמרינן שלא נתייאש כלל מחמת שסבור דנקיט ליה בדינא. וצ"ל דס"ל לרש"י ודאי גם לעיל כיון שלא ידע לא שייך ביה יאוש שהרי באמת היה הדבר ברשותו ואילו היו רוצים לקנותו בפחות מדמיו לא היה נותנו וא"כ איך מקרי יאוש אלא ע"כ אמרינן כיון לפי האמת אילו ידע האמת שנאבד לו היה מתייאש גם עכשיו הוה יאוש דמה שאינו רוצה ליתנו בפחות אינו אלא מחמת טעות שחושב שיש לו עדיין דבר זה ולא נאבד ממנו א"כ גם כאן כיון שאילו ידע האמת שלא מצאו חבירו היה מתייאש גם השתא הוה יאוש אלא דאכתי יש להבין דהא אמרינן לעיל בדבר שיש בו סימן גם רבא מודה וי"ל דלרבא לא מהני יאוש שלא מדעת רק מטעם דאמרינן אילו ידע היה מתייאש ואכתי נימא כיון דמשום הכי חשבינן ליה יאוש דאילו ידע היה מתייאש א"כ אף אתה תאמר שאילו ידע שמצאו זה לא היה מתייאש לכן לא מקרי יאוש בדבר שיש בו סימן שהרי חל עליו להודיע לבעל האבידה להחזיר לו שלו אבל בדבר שאין בו סימן אף אם יודיע ויהיה נודע לבעל אבידה יתייאש מאחר שאין בו סימן וא"כ בראה סלה שנפל משנים י"ל דלא מקרי יאוש מאחר שחל עליו השבה למי שנאבד לו אלא דאם אינו יודע ממי נפל א"כ אף אם יודיע שמצאו מ"מ יתייאש