מעיני החכמה קיג

שפיר קאמר דלא יגע בו. ואפשר היה לומר דודאי לעיל נקט צבורי מעות שהם בדרך הנחה חייב להכריז וע"כ מיירי בעבר ונטלן וא"כ קשיא ליה מדתנן כאן לא יגע בהם ולא חשיב לעיל בהנך דחייב להכריז ש"מ דהכא לא שייך חיוב הכרזה אפי' אם עבר ונטלן פריך שפיר וליהוי קשר סימן כיון דהכא ע"כ לא שייך הכרזה כלל וקצת משמע כן לשון הרמב"ם דין וי"ו שכתב מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן כו' ה"ז לא יגע בהם ואם נטלן הרי אלו שלו ואם היו קשורין קשר שיש בו סימן חייב להכריז משמע דאפילו יש בהם סימן לכתחילה לא יטלם. מיהו דחוק לפרש הך דצבורין בעבר ונטלן וגם כבר כתבתי לעיל דמדברי הרמב"ם גופא לא משמע כן. לכן אפשר לומר דהרמב"ם לא כתב ג"כ רק לפי שיטתו דלעיל משמע דרשב"א ורבנן פליגי ברוב נכרים ולרבנן אפילו ברוב נכרים חייב להכריז וא"כ י"ל דהרמב"ם לא קאמר רק לפי שיטתו דקיי"ל ברוב נכרים הלכה כרשב"א דהוא שלו אפילו יש בו סימן וא"כ הרמב"ם מיירי ברוב ישראל וברוב ישראל שפיר דמי להניחו שם שאף אם לא יבאו הבעלים מיד מ"מ כיון דרוב ישראל מחזירין לא חיישינן שבתוך כך יבא מי שיטלנו ולא יחזירנו והכא פריך משום דמשמע דאתיא אפי' כרבנן וברוב נכרים אין לו להניחו שמא יטלנו נכרי וא"כ בדבר שיש בו סימן טוב יותר שיטלנו ויכריז ולעיל שקיל וטרי טובא אם נפשוט ממתני' דברוב נכרים אין חייב להכריז לכן לא ניחא ליה לאוקמה ברוב נכרים וא"ש

מיהו יותר נ"ל דגם הרמב"ם לא קאמר רק בדבר שהוא בחזקת שימור והיינו שנסתפק לו אם הניחו שם מדעת מפני שדרך להניח שם דבסתמא אין אדם אובד שלו וכיון שדרך להניחו שם בקביעות אם כן בחזקת שימור הוא מקרי שפיר ספק הנוח שראוי להיות מונח שם כמו שהביא הרב ז"ל חמור ופרה רועים בדרך שהם בחזקת שימור וכמו כן בדבר שדרך להניחו לפי שעה ולחזור עליו מיד כמו טלית וקרדום בצד הגדר שדרך שאין הפועלים מרחיקין ללכת ממנו ובחזקת שימור הוא שאין נוגע בה מפני שאין הפועלים מפליגין ממנו אבל במצא גוזלות אחר הגפה אין לב המוצא לתלות בדרך הנחה שאין דרכו להניח אלא דמ"מ כיון דאפשר שהם בדרך הנחה אין לו להפסיד ממון בעלים כיון דלית בהו סימנא לכן תלינן בדרך הנחה שלא להתיר ממונו של זה אבל ביש בהם סימן כיון דדברים כאלו אינם בחזקת שימור כשהן מונחים יותר תולין בדרך אבידה שלא יפסידו הבעלים שלהם ויקחו ע"י סימן ובצבורי מעות שאין דרך להניחן ולהעביר פניהם מהם אפילו בלי הפלגה דאדם עשוי למשמש בכיסו כ"ש שלא ילך מהם א"כ ע"כ יש לתלות בשכחה ששכחן שם לכן נוטל ומכריז שאם יניחנו כיון שכל עולם יודעין שנשכחו א"כ יש לחוש שיטלום איניש דלא מעלי משא"כ בקרדום בצד גדר שדרך להניחן ע"ד שלא להפליג ולא תגע בו יד שכולם סבורין שהבעלים באים מיד אבל בצבורין שאין מניחין אותו רק ע"פ שכחה א"כ אינם בחזקת שימור לכן נוטל ומכריז ביש בהם סימן ועיין בס' פני יהושע קרוב למ"ש ועיין בסמ"ע סימן ר"ס סקמ"ג

בגמרא ואמר רב אבא בר זבדא אמר רב כו' ספק הינוח כו' פרש"י ותוס' בדבר שאין בו סימן והקשה בס' פני יהושע איך משכחת לה לדידן דקיי"ל דמקום הוה סימן אם כן בהנוח לעולם יש בו סימן המקום. ואפשר דמיירי ברקתא דנהרא דלא הוה סימן כדלעיל דף כ"ג ע"ב ואם מצא שם דבר שהוא ספק הנוח אין בו סימן גם משכחת לה בבעלי חיים שמצאן רועים בשדה כמ"ש הרמב"ם ודרכן להיות על אבוסן בבית באופן שנולד לו ספק שמא ברחו שלא מדעת שאין כאן סימן מקום

בתוס' ד"ה ואם נטל כו' ויש לפרש כו' וכיון שאם היה יודע כו' של מי הוא כו' מחוייב בשמירתה מספק עכ"ל עיין פני יהושע שתמה הא מסתמא ניחא לבעלים טפי שיחזירנו משישאר בידו כיון שאין בו סימן ועדים לא שכיחי ע"ש ואני מוסיף דהא ע"כ מה"ט דבר שאין בו סימן הוא יאוש למ"ד סימנין דרבנן משום דבלא סימנין לא ימצא עדים א"כ האובד מתייאש ואין חושב למצא עדים כלל וא"כ למה לא יחזירנו. ונראה כוונת התוס' דכיון שבא ליד זה מוטל עליו לקיים השבה וא"כ כשמחזירו למקום שאינו משומר הוה מזיק בידים וחייב לשלם לזה שהחפץ שלו אף שאינו יודע למי א"כ ביטל מצות השבה אבל במה שנשאר בידו לא ביטל מצות השבה דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמרא איתיה ואף שאין יכולין ליטול שלהם אינו מתחייב על כך משא"כ כשיוציאנו מת"י למקום שאינו משומר הרי הוא מתחייב להחזירו לבעלים ודעת הרמב"ם דבדבר שאין בו סימן הוא שלו מספק עמ"ש לעיל ליישב דברי הרמב"ם בסוגיא דיאוש שלא מדעת ומה שהקשה הראב"ד דבאיסורא אתי לידיה י"ל דס"ל מספיקא לא מפקינן מיניה

בא"ד ולפרש"י דפירש כו' קשה דפשיטא כו' שאינו יודע מי הם הבעלים כו' עכ"ל. אפשר ליישב פירש"י דקמ"ל אפילו אחד טוען שמכירו בטביעת עין ותפס משל המוצא חפץ אחר דנאמן במיגו דלהד"ם או החזרתי מ"מ כיון שהוא אינו יודע אם הוא האובד אין להחזיר להציל שלו ומ"מ התופס אינו מחזיר לו שטוענו בודאי ויש לו כנגדו בידו עיין בסימן נ"ח כה"ג שתופס מיד שליח אף שגורם היזק לשליח וע"ש בש"ך. ובפשיטות נ"ל דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל דסימן מקום היינו שמכריז במקום פלוני מצאתי וזה נותן סימן החפץ א"כ הכא ע"כ איירי במידי דלית ביה סימן מקום כגון בגוזלות המדדין וא"כ קמ"ל טובא אף דמצאן אחר הגפה א"כ אם יכריז שמצאן במקום זה וזה אומר גוזלות היה לנו להחזיר לו אלא כיון דמדדין אמרינן שמא אדם אחר הניחן במקום אחר ודידו לכאן וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב ליישב פרש"י וא"כ טובא קמ"ל דלא מהני בזה סימן מקום אף שמצאן במקום שהניח זה גוזלותיו וזה אומר שהיה גוזלות לא הוה סימנא. ואי הוה אמרינן דמקום לא הוה סימן א"ש בפשיטות דקמ"ל אפי' אין מדדין לא יחזיר דמקום לא הוה סימן וזה נכון

ועוד נ"ל עפמ"ש בש"ך ח"מ סימן ר"ס ס"ט לפרש דהכא מיירי ביש שובך תוך נ' אמה וכל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה א"כ אין כאן ספק רק שמא הונח ואם לא הונח הרי הוא של בעל השובך וכיון שכבר נטלו ולא יחזיר לשום אדם הוה ס"ד ליתנו לבעל השובך דשמא לא הוה הינוח והוא של בעל השובך ואפילו יהיה הינוח לא יוכל לקיים השבה שאינו יודע למי ישוב וכשיחזיר לבעל השובך אפשר שיקיים השבה קמ"ל דאפי' מספיקא יהא מונח אצלו דהא ע"כ איירי נמי בכה"ג במדדין דלא הוה סימן מקום. מיהו דברי הש"ך מגומגמים שם במ"ש דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' ל"ל מדדין והוא מגומגם דבאין מדדין בספק הינוח יטול ויכריז ממ"נ אם הוא דרך נפילה נתייאש ואינו מפסיד ואם הוא דרך הנחה יתן סימן במקום לכן צריך לאוקמה במדדין ואפשר דכונתו כיון דכל המדדה אינו מדדה יותר על נ' אי אפשר להיות מדדין באין שובך תוך נ' ואי משום הא לא אירי' דודאי מן השובך אינו מדדה אבל אם מעוברי דרכים נפל שפיר י"ל שלא פרחו רק מדדין וכן משמע לישנא דמעלמא אתו דהיינו מעוברי דרכים שאבדום באיזה מקום קרוב ולדברי הש"ך הו"ל למימר מן השובך אתו

בפרש"י במשנה בד"ה מחציו כו' ואע"ג דאמרינן לעיל כו' והאי ודאי הינוח הוא כו' דשתיך טפי והקשה מהרש"א מזה אמ"ש רש"י לקמן בגמרא ד"ה ישראל דהקושיא על מחציו ולפנים דהא גם מחציו ולחוץ קשיא כיון דלא ידע דמיירי בשתיך טפי. ונראה דבלא"ה יש ליישב אמאי שהקשה רש"י דודאי הינוח הוא דיש לומר דמיירי ברוב נכרים וקיימא לן כרשב"א ברוב נכרים אם כן לא קשיא דהינוח הוא די"ל מספיקא תלינן בנכרי אלא דמשמע ליה לרש"י מדלא פשיט לעיל ממתני' דהכא דברוב נכרים קיי"ל כרשב"א ולהכי פרש"י דמיירי בשתיך טפי וא"כ לקמן בקושיא דפריך בפשיטות אטו נכרים מצנעו פירש"י דהקושיא על מחציו ולפנים דמזה קשה אפי' ברוב נכרים ועמ"ש בסמוך עוד ליישב

בפרש"י ד"ה ישראל כו' מחציו ולפנים אמאי שלו כו' עכ"ל. כבר כתבתי קושיית מהרש"א שהקשה הא גם מחציו ולחוץ קשה דהא ספק הינוח לא יטול וכבר כתבתי ליישב. ונראה עוד עפמ"ש התוס' לעיל דבמקום שאינו משתמר אפי' ודאי הינוח יטול כיון דאינו משתמר כמ"ש התוס' בריש פרקין וא"כ י"ל מחציו ולחוץ מקרי מקום שאינו משתמר אלא דרש"י הוכרח לזה לפי האמת דקיי"ל מקום הוה סי' א"כ צריך ליטול ולהכריז כמו בכריכות בר"ה דמסיק לעיל דף כ"ג דנוטל ומכריז בדבר שיש בו סימן. מיהו קושית הש"ס דפריך בפשיטות ולא קאמר ש"מ מקום לא הוה סימן לכן פרש"י דהקושיא אמחציו ולפנים דקשה לכ"ע וצריך לאוקמה בשתיך טפי א"כ ניחא נמי בסיפא

ד' כו בתוס' ד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצירו כו' עיין ברא"ש שכתב לתרץ דבתחילה היה השלל שנמצא של כל ישראל ואחר שעמד זה שם שנתייאשו ממנו הרי הוא של מוצאו דהוא אבוד מכל ישראל וא"ת תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו לא עדיפא חצירו מידו דידו לא קני ליה כיון דבאיסורא אתי לידיה גם חצירו לא קני ליה ע"ש וצ"ע דממ"נ אם נימא דהוה יאוש שלא מדעת בשביל שלא ידעו ישראל שיש שלל בתוך כותל זה א"כ איך יקנה זה שמצא הא בלא ידע דנפל לא קנה דמקרי יאוש שלא מדעת כדלעיל דף ק"א וצ"ל כיון דמעולם לא ידעו שיש להם מציאה אינו בכלל יאוש שלא מדעת דלעיל ידע שיש לו אבל לא ידע שאבד משא"כ הכא שלא ידעו מעולם במציאה לא מקרי יאוש שלא מדעת א"כ למה לא תקנה חצירו לבעל הבית דלא מקרי באיסורא אתי לידיה כיון שלא ידעו מזו המציאה מעולם. וצ"ל דס"ל דבתחילה זכו כולם בשלל ולא קנה מי שדר בבית דמקרי באיסורא אתי לידיה מיהו אחר רבות הימים שלא נמצא הוה כאבודה מכל אדם דמהני נמי יאוש שלא מדעת שבאורך הזמן נעשה אבוד מכל אדם ולזה אמר הרא"ש דמ"מ כשבאה לחצירו עדיין לא נקרא אבוד מכל אדם לכן מקרי באיסורא אתיא לידיה ולא שרינן לעיל דף ק"ב כ"ב באבוד מכל אדם רק בבא מתחילה לידו בשעה שאבודה מכל אדם. אלא דמ"מ צ"ע ל למה לא יזכה בו היורש מכח יאוש במה שנמצא דלגבי יורש שפיר קני ליה חצירו בהתירא שכבר נעשה אבוד מכל אדם וצ"ל דיורש נמי לא קני דלא עדיף ממורישו. מ"מ קשה אם לא היה של אבותיו רק בא לידו במכירה לא