מעיני החכמה קיב

כאחד לכן מתייאש א"כ נראה ודאי במשלחפי שלחופי ודאי לא אמרינן רק שיוכל להיות בדרך נפילה אבל ודאי כיון דמשלחפי מסתמא נפלו כאחד והיה לו להיות מנין סימן רק שכיון שהוא בדרך נפילה האובד מתייאש שסובר שאבדן מפוזרות ולא נמצאו כאחד לכן לא הוה מנין סימן אף שלפי האמת נפלו כאחד וא"כ א"ש דנקט מפוזרות היינו לפי מחשבת האובד שעיקר טעמא דיאוש דנקט מפני שחושב שהם מפוזרות ולא יוכל ליתן סימן מנין לכן הוה יאוש אף במשלחפי שלחופי. ומעתה. נראה דסיפא דנקט צבורי מעות היינו שהם צבורין גם לפי מחשבת האובד היינו שקים לן שהאובד יודע שהם צבורין ובמה יודע איפה שכן הוא ולא היה בדרך נפילה אמר הפירוש ג' מטבעות זעג"ז שכיון שבודאי הוא בדרך הנחה הרי קים ליה לאובד שהם צבורין שהרי ג' מטבעות הם בדרך הנחה וזה יצדק במשנה אבל ברייתא דלא נקט רק עשויין כמגדלין אין לפרש דקאמר לפי מחשבת האובד שהרי אין האובד מתכוין לעשותם כמגדלין שאינו מתכוין לכך רק שמזה אנו יודעין שהיה בדרך הנחה ממה שמונחין כן לכן אינו נותן רק סימן מנין לפום פשטא דמילתא ואף למאי דמשמע מלשון רש"י דנותן סימן כמגדלין היו מכל מקום לא שייך לומר שמחשבת המוצא שהוא כמגדלין דבשלמא צבורות הם היפך מפוזרות אבל מגדלין אינו היפך מפוזרין דאפילו משלחפי נמי הוה היפך מפוזרין לכן פריך שפיר סתירת הדיוקים אהדדי ומשני דכל שאין מגדלין מפוזרות קרי להו והיינו משום הך סברא דתלינן דאובד מתייאש וחושבן למפוזרות וזהו נכון וברור ומקום הניחו לי המפרשים בזה להתגדר בו

בגמרא אבל של מלך אחד דכולהו כי הדדי נינהו כו' וקשה להבין איך נימא דבודאי לא היה בדרך הנחה דאפילו מספיקא דשמא הוה בדרך הנחה נמי יתחייב להכריז שהרי אפשר שהיה בדרך הנחה ואף דהמטבעות שוות ואיך יזכה בממון חבירו שלא כדת שאם היה דרך הנחה יוכל ליתן סימן במנין. ונראה דלא תלינן בדרך הנחה דלא שכיח להניח מעות ולשכחן אם לא שהוא מבורר שהוא בדרך הנחה לכן בעינן הוכחה גמורה שהוא בדרך הנחה כנ"ל

בפרש"י ד"ה והוא כו' וזה בא ונותן כו' כמגדלין היו עכ"ל. לכאורה קשה הא סגי בסימן מנין ול"ל לומר כמגדלין היו ונראה דכוונת רש"י לפום הך סברא דכל שאין עשויין כמגדלין תלינן בדרך נפילה א"כ כל שאינו יודע שהם כמגדלין הוא מתייאש שהרי המוצא לא יכריז שהרי תולה בדרך נפילה ועמ"ש בסמוך

שם ד"ה מנין כך וכך מטבע מצאתי וזה בא ונותן סימן זעג"ז מצאתם עכ"ל. ויש לתמוה מה סימן הוא זה הא פשיטא שיודע שהיו זעג"ז דאל"כ לא היה מכריז דבשלמא בהא דמשני טיבעא מכריז לא קשיא שיודע ליתן סימן שהם שלשה דשנים לא היה מכריז דע"ז י"ל דהא ודאי משום דמכריז טיבעא אינו מוכרח שיהיה שנים דוקא רק מפני הטועים חששו שיסברו כשמכריזין טיבעא כמה אנשים טועים דמיעוט טיבעא שנים ולא משמע שיהיה יותר וכן נראה בשיטה מקובצת דטעמא מפני הסכלים אבל בודאי מי שיודע שאין מכריזין על שנים מסיק אדעתא דאפשר שהם יותר ואינו דוקא שלשה ואיש בער לא ידע אם יהיה רמאי יאמר שהם שנים אבל כאן בודאי יודע שהיה זעג"ז שאין לטעות ביותר כיון שמכריז מנינם וא"כ אין כאן סימן למי שיודע שבאינם זעג"ז א"צ להכריז. גם בס' פני יהושע תמה על דברי רש"י ונדחק ונראה דודאי משכחת לה נמי בדרך נפילה דהיינו שהיו צרורים בצרור א"כ שפיר מצי להכריז ויתן סימן זה שהיו צרורים והוה קשר סימן ואז א"צ שיהיו זעג"ז רק בדרך הנחה בעינן שיונחו זה על גב זה וא"כ אין נודע לשומע שהיו בדרך הנחה ובפרט לפמ"ש בסמוך דלא תלינן בדרך הנחה שיניח מעות א"כ אין השומע מרגיש לבא ברמאות רק זה שהניחן ואם מצאן צרורין קשר הוא סימן ומ"מ מכריז מנין והאובד נותן סימן קשר א"כ אין השומע מרגיש כן נ"ל

אמנם למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י דבמטבע לא הוה מקום סימן דאמרינן דגם לחבריה איתרמי האי מקום כמו ברקתא דנהרא כיון שהמטבע מצויה ביד כל אדם א"כ נראה דרש"י ס"ל דודאי פשיטא אם הוא בדרך הנחה שידע מקומן אלא שאין סומכין על זה דשמא גם חבירו הניח וא"כ כשהוא בדרך הנחה ומכריז מנין ע"כ צ"ל שמצאן זה על גב זה במקום מיוחד שאמר שמצאן זעג"ז במקום פלוני וא"כ א"ש וודאי אם אומר זעג"ז היו ולא ידע מקומן איתרע טענתיה א"כ בודאי אף אם אומר שמצאן במקום פלוני לא מהני אף דאיכא תרתי שהיו שלשה ובמקום פלוני דזה דומה לסימן מ"מ תלינן בדרך נפילה ונתייאש אבל אם אומר שהיו זעג"ז א"כ שפיר נותן סימן שהיה זעג"ז ובמקום פלוני וזה נקרא שמכריז מנין לפרש"י לעיל במקום וא"כ לא סגי אף אם אומר מקום רק שיאמר זעג"ז מצאן ופשיטא שצריך שיאמר מקומן ופריך תרי נמי דבתרי ס"ל דהוה נמי דרך הנחה והיה לו להכריז ויתן סימן ג"כ שהיו זעג"ז ופשיטא שצריך שיאמר ג"כ המקום דלא סגי בלא"ה וע"כ לא חיישינן שאיתרמי מנין שוה במקום אחד ומשני טיבעא מכריז ולא סמכינן כלל אמקום במטבע אף דלא חיישינן שמתרמי שגם חבירו הניח שמה מ"מ חיישינן לרמאי וצריך ליתן סימן מנין דמקום החפץ ס"ל לרש"י דלא הוה סימן לפום מסקנא דהכא כיון שמכריז טיבעא אין זה סימן שמצאן במקום פלוני רק כשאינו אומר החפץ דזה נקרא סי' מקום לפרש"י לעיל שאומר חפץ פלוני היה זה נקרא סימן מקום אבל שיאמר במקום פלוני הניחן אינו סימן למסקנא דהכא. ואפשר שלזה הוכרח רש"י לעיל לפרש דמקום היינו סימן שיאמר המקום והאובד יאמר החפץ דלפי המסקנא דהכא ע"כ מה שאומר סימן המקום לא הוה סימן ואי קשיא למה יאמר מטבעי יאמר סתם מציאה מצאתי י"ל דבמטבע צריך להזכיר שיעלה האובד על לבו דסתם אבידה לאו היינו מטבע וכעין מה שכתבו המפרשים

בגמרא בעי ר' ירמיה כשיר מהו כו' ברמב"ם בפי"ו מאבידה דין ב' כתב היו עשויין כשיר כו' הרי זה ספק ולא יטול עכ"ל ויש לתמוה כיון דפסק בצבורי מעות וג' מטבעות כו' חייב להכריז א"כ משמע דנוטל ומכריז דאין לומר דבדיעבד דוקא קאמר אבל לכתחילה כיון שהוא דרך הנחה לא יטול וכפי שיטתו ברפט"ו שפסק בדבר שהוא הינוח אפילו יש בו סימן לא יטול שמטריח על הבעלים לרדוף אחריו א"כ מאי האי דקאמר ולא יטול הא אפילו במגדלין נמי לא יטול לכתחילה והיה לו לכתוב הדין אם נטל אלא ע"כ בצבורי מעות או מגדלין מודה הרמב"ם דנוטל ומכריז וכפשטא דמתני' ולא אמר הרמב"ם כן אלא בדבר שדרכו להניחו והוא בחזקת משתמר אבל במעות שאין דרך להניחו ולהסיח דעתו מהם ועפ"י סיבה שכחן ואין דרך להניחן אפילו על דעת לחזור עליהם מודה הרמב"ם דנוטל ומכריז ויהי' איזה טעם שיהיה א"כ קשה אמאי לא יטלם ויכריז עליהם דאם הוא דרך הנחה הרי הבעלים יתנו סימן ואם היה דרך נפילה הרי אינו מפסיד בזה ולמה לא יטול ויכריז. ונראה דס"ל להרמב"ם כיון דמספקא לן בהנך אי מתרמי כה"ג בדרך נפילה דאי מתרמי כה"ג בדרך נפילה לא תלינן בדרך הנחה כדפרישית לעיל דיותר תלינן בדרך נפילה מבדרך הנחה ואם נימא דמתרמי בדרך נפילה וא"כ אף אם הניחם בדרך זה הוה יאוש אצל הבעלים שהרי המוצא יתלה בדרך נפילה ואין סימן וא"כ אם יטלם אף אם יתן הבעלים סימן לא יתחייב להחזיר מספק דשמא מתרמי בדרך נפילה וא"כ הוה יאוש אצל הבעלים והמוצא הוה מוחזק וא"כ יותר טוב שיונחו דאפשר שלא יפסידו הבעלים אבל אם יטלום הוה ודאי הפסד לבעלים כנ"ל. אלא דמ"מ צ"ע דאדרבה נימא דיכריז א"כ לא יתייאשו הבעלים שהרי יודעין שיכריזו ויתנו סי' ולמוצא אין הפסד ליטלן יותר משאם יניחו ולא יגע בהם ונגד הבעלים לא יגרע מן ודאי הינוח שנוטל ומכריז דף כה ע"ב בגמ' שאין סימן למטבע דאמרינן דילמא אפוקי אפקה כו'. וקשה הא בכל אבידה לא חיישינן למכירה ונתינה ועיין מה שתירצו המפרשים באס"ז ומ"ש בשם הרמב"ן לא הבנתי ונראה מדבריו ששמו כתוב עליו היינו שנטבע שמו עליו ולפ"ז בכתוב ממש הוה סימן. ונלענ"ד בזה דאמרינן אף דשמו כתוב עליו מ"מ אמרינן דלאו לשם סימן כתבו דהא מסתמא להוצאה ניתן א"כ לאו לשם סימן נעשה וא"כ אם הוציא מטבע אינו מדקדק אם נשארה לו המטבע ששמו כתוב עליה או הוציאה וא"כ האובד בעצמו אין יודע אם לא הוציאה לזו או הוציאה לזו ואחרת אבד ואינו יודע אם אבד מטבע זו ששמו כתוב עליו לכן אינו חייב להכריז ואין לומר יכריז דשמא יודע די"ל דלא חייבוהו חכמים להכריז ושמא אינו יודע הסימן ויהי' מונח לעולם לכן אמרו שאינו חייב להכריז וממילא הוה יאוש אצל האובד כן נ"ל

בתוס' ד"ה אחר הגפה כו' ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן כו' דהא תנן מצא כלי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל בספק הינוח דלא יטול ביש בו סימן אם הוא משתמר דילמא בספק הינוח אפילו במקום המשתמר כיון דיש ספק שמא ממנו נפל ולא ידע לבקשו ובתוך כך יטלנו אחר שפיר י"ל דנוטל ומכריז דשמא יטלנו אינש דלא מעלי אבל בודאי הנוח ודאי דלא יגע בו כיון שבכוונה הניחו שם אין אנו אחראין לו כמו בכלי מכוסה וטמון באשפה אבל ביש להסתפק בנפילה ויש בו סימן אפילו במקום משתמר נוטל ומכריז שמא אבדו שם ויקחנו אינש דלא מעלי אבל בודאי הנוח במקום משתמר מהיכא תיתי שיטלנו כיון שי"ל שמסתמא דעתו שיונח שם ולא דמי למקום שאינו משתמר דאפי' ודאי הנוח נוטל היינו משום דכיון שהמקום אינו משתמר מסתמא עפ"י שכחה הניחו שם משא"כ במקום משתמר אבל היכא דיש לספק בנפילה י"ל אפילו במקום משתמר ואפשר דפשיטא להו דבמקום משתמר לא מספקינן בנפילה כלל ותלינן בדרך הנחה

בא"ד נקט דוקא גוזלות דמידדי כו' עכ"ל וקשה כיון דמדדין ואיכא למימר מעלמא אתו א"כ איך מקרי מקום משתמר כיון דיכולין לדדות אפשר שידדו למקום אחר שאינו משתמר אם כן בסתמא אינם בחזקת שימור כיון דמיירי שמונחים במקום דאיכא למימר מעלמא אתו כמו כן י"ל דילכו לעלמא. ואפשר דאי תלינן בהנוח אמרינן שלא הניחם שם רק לפי שעה ויבאו הבעלים מיד

בגמ' ליהוי קשר סימנא. מכאן תמהו על דברי הרמב"ם בפט"ו מגזילה שפסק בדבר שיש בו ספק הינוח אפילו יש בו סימן לא יגע בו א"כ מאי פריך וליהוי קשר סימן כיון דאיכא למימר אינש אצנעינהו