מעיני החכמה קיא

ס"ל כשיטת הרא"ש דכששם דמיהן ומניחן יכול להחזיקן לעצמו כמ"ש הרא"ש לקמן דף כ"ח ע"ב וא"כ רש"י לשיטתיה שפירש שם שם דמיהן ומוכרן וא"כ דינא דמוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו כמו בפקדון לקמן דף ל"ח א"כ לא מצי לפרושי כפירוש התוס' ועיין ברא"ש הטעם דבאבידה לא יהיה נחשד ולע"ד נראה דטובת בעל האבידה שישארו אצלו כדי שיוכל להכירן בסימנין משא"כ אם הי' מכרם שמא יש בו סימן שאין המוצא מרגיש בו ויפסיד האובד

בא"ד וקשה מנ"ל שיהי' בשביל כך להמוצא כו' עכ"ל. עמ"ש לעיל ועיין לעיל דף כ"ג ע"ב דאמר משום יאוש בעלים דחזו דקדחו ביה חילפי וקשה ג"כ לשיטת התוס' שמא מ"מ הבעלים אין מתייאשין שהרי אין יודעין דקדחי ביה חילפי אלא ודאי בזמן רב הבעלים מתייאשין כיון שלא שמעו מכריזין גם קשה לפירוש התוס' מנ"ל להביא מאבוה דשמואל למצא ארנקי די"ל בחמרי לא הפסיד כלום אבל זה שמצא ארנקי שאינו מחוייב להחזיר ומחזיר משלו הרי מפסיד מה שהוא שלו מדין תורה וי"ל דאדרבה איכא למימר איפכא דכיון דאין בעל אבידה מפסיד שהרי מה לו הן או דמיהן א"כ מאי חזית שיעשה המוצא לפנים משורת הדין היה לו לבעל האבידה לעשות לפנים משורת הדין לקבל דמיהן ואפ"ה עביד לפנים משורת הדין וכ"ש בארנקי שהוא הפסד גמור לבעל האבידה ובזו אפשר ליישב דלא מייתי קרא דאשר יעשון דפסוק זה לא נאמר רק כשאין לשני לעשות לפנים משורת הדין מאחר שמפסיד ע"י זה והעושה לפנים משורת הדין אינו מפסיד והך דאבוה דשמואל לא הפסיד האובד כלום וא"כ מאי חזית למירמא אמוצא שיעשה לפנים משורת הדין ולא על האובד שטרח המוצא י"ב חדש עבורו והא דלא מייתי אהך דארנקי דחייב להחזיר מקרא דאשר יעשון לפנים משורת הדין נראה דהך דלפנים משורת הדין לאו כל אפין שוין בדבר רק לאדם חשוב ביותר שראוי לוותר הרבה שלא יהיה לחבירו נזק וא"כ הך דחייב להחזיר י"ל דהוא מצוה על כל אדם שלא יפסיד האובד ומייתי מדחזינן דאבוה דשמואל עביד כולי האי במאי שטרח ולא היה לבעלים שום הפסד אפ"ה החזיר ממילא בהך חיוב לפנים משורת הדין על כל אדם

במשנה מצא פירות בכלי. פרש"י וסתם כלי דבר שיש בו סימן ולכאורה י"ל שזהו הסימן שהכלי יש בו פירות וכעין מ"ש התוס' לעיל דף כ' ע"ב דמה שמונח בחפיסה הוה סימן מיהו במעות בכיס אין זה סימן שדרך ליתן מעות בכיס. מיהו י"ל דבמעות בכיס הוה מנין סימן כמה מעות יש בו אלא מדנקט כלי כמות שהוא משמע ליה דיש בו סימן וכן בש"ס דדייק דכלי ולפניו פירות הרי אלו שלו ומדמי למצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן

ד' כה ע"א בגמ' הא כלי ולפניו פירות כו' ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במ"ק דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה אי לפרש"י מה שאין מחזירין בסימן שאומר החפץ לאו משום דלא מהמנינן ליה רק שיש לחוש שגם אחר אבד וא"כ היכא נקט הרי אלו שלו הא אם יבא בעל האבידה ויאמר שאבד כלי ובתוכו היה פירות א"כ מהמנינן ליה שהיה פירות בתוכו וא"כ איך נחוש כאן שפירות שלו נלקחו ואלו פירות אחרים הם דודאי זה סימן טפי ממקום דלא שכיח כלל שאחר מצא הפירות ולא נטל הכלי ואחר אבד הפירות בצד הכלי דכיון שאינו מכריז על הפירות א"כ יוכל השני לומר שהפירות היו בתוך הכלי ונשפכו לחוץ כיון שנאמן שזה ודאי אבדו. וכיון שהם שלו לא יכריז ויפסיד בעל האבידה שלא כדת וצ"ל בהני דמיירי בלא אשתייר בה מידי איתרע טענתיה ואמרינן מסתמא שמע שנאבד לאחד פירות וצ"ע

רש"י בד"ה בא כו' ואמר אין המעות שלי כו' עכ"ל. לכאורה פשיטא וכן העיר בס' פני יהושוע. ונראה דקמ"ל דלא תימא דכיון דבשעת הגבהה נתכוין להחזיר למי שיתן סימן בכיס וא"כ הוה כמו מגביה מציאה לחבירו וזכה בו בעל הכיס ואף דלא זכה בו בעל הכיס מ"מ הא גם המוצא י"ל דלא זכה כיון שלא עלה בדעתו לזכות לעצמו ולא נתכוין לזכות א"כ אפילו תימא שיהיה הפקר א"כ נ"מ אם לא היה ברשות המוצא כשאמר בעל הכיס שאין המעות שלו קמ"ל דמ"מ זכה בו אף אם חטפו אחר לא זכה מן ההפקר דמ"מ זכה המוצא במעות: שם בד"ה בכובא גיגית מוטלת ופשתן לפני'. והקשה מהרש"א לפרש"י אמאי הדר מסברת רב זביד ומוקי תרווייהו בצני ופירי לוקמא תרווייהו בכובא וכיתנא והא דאישתייר והא דלא אישתייר. ונרא' דלפרש"י כובא וכיתנא כל הכיתנא הוא גוש אחד מסובך זה בזה א"כ פשיטא שניכר שהוא מן הכובא מה שאין כן בפירות שכל אחת בפני עצמה שפיר י"ל שפירות שלפני הכלי הם ממקום אחר אבל על כיתנא שמקצתו בפנים לא שייך דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן דהוה ככלי ובתוכו פירות

בגמרא שמעת מינה מנין הוה סימן. ויש לדקדק דכיון דגריס במשנה צבורי א"כ ע"כ ציבור אחד לא הוה סימן א"כ טפי הו"ל למימר שמעת מינה מקום לא הוה סימן והוה תיובתא דרבא וגם בש"ס ס"ל בפשיטות דמקום הוה סימן כדלקמן וא"כ טפי הו"ל למינקט ש"מ מקום לא הוה סימן. ואפשר לומר דאפילו אי מקום הוה חובת ביאור והטעתו לשון ואפשר לפרש שכתב מהר"ם שי"ף סימן היינו דוקא בהך דלעיל דליכא סימן אחר רק מקום וכשתמצי לומר דלא הוה סימן א"כ יהיה של מוצאו אמרינן שפיר דמקום הוה סימן ובפרט דאי הוה במקום המשתמר לא היה יכול ליטלו כלל כיון דלית ביה סימן והוה הינוח במקום שאין בו סימן דלא יטול א"כ כיון דאי סימנין דרבנן היינו מטעם תקנתא דרבנן י"ל דתיקנו שפיר דמקום ליהוי סימן בליכא סימן אחר כדי שיוכל ליטלו אף במקום משתמר כיון דאית ביה סימן משא"כ בצבורין דאיכא מנין א"כ כיון דמנין עדיף לא סגי שיתן סימן מקום דאם יתן סימן מקום ולא ידע סימן מנין איתרע טענתיה אבל מנין הוה שפיר סימן וא"צ לומר המקום כלל אבל היכא דליכא סימן מנין רק סימן מקום שפיר הוה סימן מעליא וא"כ י"ל דה"ק דש"מ מנין הוה סימן אף שלא ידע המקום דלהכי נקט צבורין לרבא לאשמעינן דמנין הוה סימן אף שאינו מכוון המקום ששכח מקום הנחתן. ובזו מיושב קושיית התוס' דכבר מוכח לעיל דמנין הוה סימן ולפ"ז לק"מ דקמ"ל דמנין הוה סימן אף במידי דאית ביה סימן מקום ג"כ ואינו מכוון המקום ולק"מ ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה ש"מ מנין הוה סימן אע"ג דפשיטא ליה לעיל כו' עכ"ל עמ"ש לעיל בסמוך. ואפשר לומר עוד כיון דמשמע דדוקא שני צבורין מכריז ואחד אינו מכריז לפום הך סברא ומקום לא הוה סימן וא"כ כי מכריז זה שמצא מטבעות וא"כ מסתמא שני צבורין הם דבצבור אחד לא היה מכריז א"כ כשיכריז מטבעות יוכל השומע להרגיש שהוא שני צבורין קמ"ל כיון דמכריז מטבעות סתם שפיר הוה סימן מנין בשני צבורין שהרי אינו מכריז צבורין רק מטבעי כדלקמן ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה והוא כו' אבל אם מקום הוה סימן כו' אפי' בתרי כו' עכ"ל כוונת התוספות להקשות כיון דשנים נמי מקרי דרך הנחה א"כ קשה מאי משני מטבעי מכריז מ"מ יוכל ליתן סימן מקום והרא"ש הביא בשם הראב"ד דמטבע שהוא דבר קטן אין מקום סימן. וצ"ל דצבור מעות הוה שפיר סימן מקום כיון שהוא צבור ומכיל מקום מסויים. מיהו לפרש"י דלעיל דמקום היינו שאומר החפץ לא א"ש דגם כאן קשה יכריז סתם ויאמר האובד שהוא מטבע. ולענ"ד נראה דבלא"ה אמרינן לעיל טעמא דמאן דאמר מקום לא, הוה סימן משום דאמרינן כי היכא לדידך איתרמי האי מקום איתרמי נמי לחברך א"כ י"ל דנהי דאנן קיי"ל מקום הוה סימן היינו משום דלא חיישינן שגם לאחר היה מצוי חפץ כזה להניחו במקום זה וזהו דוקא גבי חפץ שאינו מצוי תמיד ביד כל אדם שניחוש שאיתרמי גם לחבירו לכן ברקתא דנהרא לא הוה מקום סימן שלכל אדם מצויים חביות במקום הזה ואם כן במטבעות גם כן שמצויים לכל אדם בכל מקומות דניתנו להוצאה א"כ י"ל דהוה כמו ברקתא דנהרא שלכל אדם מצויים מטבעות אם לא בצבור מעות שאין זה מצוי ביד כל אדם להניח צבור מעות במקום שהניח זה כן נ"ל נכון

בתוס' ד"ה הא גופא כו' אמתניתין כו' דג' מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות עכ"ל. המפרשים נתחבטו בביאור דיבור זה. ומהרש"א פירש דמצינן למימר משלחפי שלחופי נמי חייב להכריז דאיכא סימן מנין מטבעות והכא לא איירי בסימן מנין מטבעות שאינו יודע רק הצבורין וקשה לדבריו מ"מ לא א"ש שהרי מתני' תני אלו שחייב להכריז וא"כ איך יצוייר שאינו חייב להכריז במשלחפי שלחופי שהרי צריך להכריז פן יתן סימן המטבעות וא"כ למה נקט שלשה מטבעות זעג"ז. ואפ"ל דהא דמשלחפי שלחופי חייב להכריז היינו ביוכל ליתן סימן מנין מטבעות וא"כ אם מצא כמה מטבעות משלחפי שלחופי ונאבדו לו איזה מטבעות דתו לא יוכל ליתן סימן מטבעות א"כ לא יוכל להכריז משא"כ במצא צבורי מעות כל שיודע שנשארו שני צבורין של ג' מטבעות שפיר יוכל ליתן סימן מנין צבורין וצריך להכריז. ולי היה נראה לפרש דודאי רישא דדייקינן מפוזרות דמשמע משלחפי חייב להכריז ובסיפא מוכח דמשלחפי אינו חייב להכריז וא"כ הדיוקים סתרי אהדדי ולא ידעינן איזה דיוק הוא עיקר וכה"ג איתא לקמן דף כ"ו ע"ב גבי מצא בחנות סתירות הדיוקים ואמר מהא ליכא למישמע מינה והכא י"ל שפיר דרישא מעות מפוזרות הוא לאפוקי צבורות דצבורין היפך מפוזרין וא"כ צבורי מעות פירושו היפך מפוזרות רק צבורות ומפרש מתני' גופא דאיזה צבורין שלשה מטבעות וא"כ המשנה עצמה מפרשא דדיוק שלשה מטבעות הוא דוקא ומה שאינו כן אינו בכלל צבורות רק מפוזרות אבל ברייתא דלא נקט צבורות רק סתמא עשויין כמגדלין קשיא ליה שפיר סתירת הדיוקים דאיך נקט תנא לישנא דלא ידעינן הי מינייהו דוקא אבל במתניתין כיון דמפרש בהדיא פירוש צבורין ממילא אין לטעות במשלחפי שיהיה בכלל צבורין וזה ברור אח"כ ראיתי במהר"ם שי"ף ונראה שכיון למ"ש ובעל הביאור לא יצא ידי והבין שהוא פירוש אחר וליתא רק כוונתו מ"ש התוספות דמצינו למימר היינו דאפשר לפרש ע"ש וזהו ברור בכוונת מהר"ם שי"ף

אמנם כן לענ"ד נראה ברור בכוונת התוס' דודאי הא דאמרי' דמשלחפי שלחופי אין חייב להכריז ודאי קשה להבין איך נימא משלחפי שלחופי יהיה בכלל מפוזרות. לכן נראה ברור עפמ"ש התוספות לעיל דף כ"ד ד"ה אבל דבדרך נפילה לא הוה מנין סימן שאינו ק אם נפלו