מעיני החכמה קי

מרגיש שחסר לו המעות ואינו מעלה על דעתו שנתערבו בככר לכן מתייאש ומקרי יאוש מדעת

ד' כג ע"ב בגמ' בעא מיניה כו' מקום הוה סימן כו' ואי כ"ד דמקום הוה סימן כו'. וקשה אפי' לא יהיה מקום סימן תקשי אמאי הם שלו כיון שהם ודאי הינוח כמ"ש התוס' במתני' והו"ל למימר לא יגע בו. וצ"ל דמיירי במקום שאינו משתמר ולמאי דמשני ברקתא דנהרא צ"ל דלא מקרי מקום המשתמר דאל"כ לא יגע בו

שם הב"ע ברקתא דנהרא. וקשה אכתי כיון דבעי למימר דמקום הוה סימן ע"כ איירי בדרך הינוח א"כ קשה בחביות יהיה מנין סימן דמיעוט חביות שנים מיהו בברייתא דנקט חביות יין ושמן משמע ודאי דלא קאי לשון חביות לשון רבים אכל חדא אלא אכולהו. אלא דקשה מאי פריך לעיל ממתני' דכדי יין וכדי שמן דנזכר כדי בכל אחד י"ל שמצא שנים והוה מנין סימן ואי לא הוה מנין סי' ע"כ מקום הוה סי' כדלקמן דף כ"ה וא"כ לא פריך מידי ואף ע"ג דכתבו התוס' לקמן דף כ"ד ד"ה אבל דפריכות דמתני' היינו כריכות דעלמא מ"מ במתני' דנקט כדי כדי י"ל שבא להורות על סימן מנין כמו בצבורי פירות ומעות. ונראה דמשמע לן בפשיטות דמתני' איירי אפי' בדרך נפילה דהא רישא איירי בדרך הינוח צבורי פירות ומעות ומטבעות ולרבא גם כריכות מיירי בדרך הינוח אבל ככרות וגיזי צמר היינו דבר שיש בו סימן א"כ איירי אפי' בדרך נפילה וא"כ אם איתא דכדי יין וכדי שמן איירי בדרך הינוח לא הו"ל להפסיק בין הנך דאית בהו סימן דמיירי אפי' בדרך נפילה וגם בחביות יש להרגיש אם הם דרך נפילה או דרך הינוח ואפשר דאם הם מפוזרות תלינן שהוא דרך נפילה והכא פריך דמשמע אפי' חבית אחת הוא שלו ובאחת אין להבחין בין דרך הינוח לדרך נפילה א"כ לכרוז מקום דשמא דרך הינוח הוא ויתן סימן מקום דבספק הינוח נוטל ומכריז בדבר שיש בו סימן. ועיין ברמב"ם בפט"ו מגזילה דין ט' שפסק בכדי יין לאחר שנפתחו האוצרות הם שלו והשיג עליו הראב"ד דדוקא ברקתא דנהרא אבל בלא"ה הוה מקום סימן. ונראה דהרמב"ם ס"ל דלאחר שנפתחו האוצרות שאין סימן ברושם שכולם רושמים ובראב"ד כתב שהכל נכנסין ליקח וא"כ י"ל בדבר העומד לימכר ליכא סימן מקום דכולם רואין מקום שעומד לימכר ורב נחמן דמוקי ברקתא דנהרא ע"כ ס"ל דמיירי קודם שנפתחו האוצרות וכדמשנינן לעיל במציף משא"כ לאחר שנפתחו האוצרות לא מהני שום סימן

שם גמרא מ"ט אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוה סימן וכן אמר לקמן במקום כי היכא דאיתרמי לדידך האי מקום הכי נמי איתרמי להאי. וקשה לי הא באמת לנפילה לא חיישינן א"כ למה לא נימא מאחר שמאמינין לו ע"י הסימן שהוא אבד למה ניחוש שגם אחר אבד שלא להחזיר לזה דמהיכא תיתי לחוש שגם אחר אבד ושלו כבר ניטל וזה של אחר הוא דהא קיי"ל באמת דלנפילה לא חיישינן וכ"ש למ"ד דמקום לא הוה סימן כלל דאמרי' דלחבריה איתרמי נמי האי מקום. ואפשר דמה שמחזירין עפ"י סימנין לאו דבר ברור הוא דשמא ידע הסימן שראוהו אצל חבירו אלא דאי אמרינן סימנין דאורייתא סמכינן עליו וכיון דהכא יש לחוש שגם חבירו הניח על מקום זה גרע טפי ולא הוה סימן וצ"ע ועמ"ש לקמן אי"ה

שם בגמרא נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעת עין. וצ"ע אם דוקא בדבר דלית ביה סימן מהדרינן לצורבא מרבנן בטביעת עין שאם לא נחזיר לצורבא מרבנן א"כ יהיה של המוצא ונגד המוצא מהני טענת ברי דצורבא מרבנן או שהוא תקנת חכמים להחזיר לצורבא מרבנן אבל מן התורה לא מצינו חילוק במשפטי התורה בין צורבא מרבנן לאחרינא ולא תיקנו רק נגד המוצא שאין לו הפסד משא"כ בדבר שיש בו סימן והצורבא מרבנן כבר ראה החפץ אצל המוצא שיודע הסי' צ"ע אם נסמוך לאהדורי דשמא של אחר הם ויבא ויתן סימן או דאף בדבר שיש בו סימן מהמנינן לצורבא מרבנן דלא חשדינן ליה מיהו בחפץ ביד המוצא והצורבא אינו יודע הסימן אפשר שא"צ להראותו לו שיכירהו בט"ע דאיתרע טענתיה כיון שאין יודע הסימן שיש בחפץ אלא בראה הסימן דליכא למיסמך רק אטביעת עין שאומר י"ל דלא מהני רק לענין שלא יהיה של מוצא ואין לשום אדם הפסד בדבר. מיהו מלשון הרא"ש שכתב לקמן דף כ"ח דבתכריך של שטרות דלא שייך טעמא דניחא ליה לבעל אבידה וכתב הרא"ש דמחזירין לצורבא מרבנן בטביעת עינא והתם מפסיד אידך דאם כבר פרע הלוה ומחזירין לצורבא מרבנן שהוא המלוה ויוצא מיד הלוה חזינן דסמכינן אצורבא מרבנן אפי' לאפקועי ממון מיד הלוה א"כ באבידה נמי אפי' ראה הסימן סמכינן אצורבא מרבנן להחזירו לו אלא דהא גופא צ"ע דלמה דוקא באבידה סמכינן אצורבא מרבנן ולא מצינו כן בשאר ענינים אם אומר שאחד חייב לו. אפי' בברי ושמא לא מצינו שאם הצורבא מרבנן אומר ברי שיהיה ברי שלו עדיף וצ"ל דשם נגד הוא חזקה אבל באבידה ליכא חזקת ממון למוצא וי"ל ברי עדיף אלא באינש דעלמא כיון דנפישי רמאין כתיב דרשהו אם הוא רמאי וצורבא מרבנן בחזקה שאינו רמאי וא"צ דרישה. מיהו צ"ע לפ"ז איך יוציא הצורבא מרבנן ממון בשטר שמחזירין לו לפי דברי הרא"ש אם הלוה יטעון ברי שנפרע

ד' כד ע"א בפירש"י ד"ה אגניב ליה כסא דכספא כלי של אושפיזו היה. כבר כתבתי במ"ק ליישב לשון רש"י דיצמח שנו היה ואפשר לומר עוד דס"ל לרש"י הפי' כפתיה ואודי ע"י שמתא ולשון הש"ס דנקט הכא מר זוטרא חסידא ולא נקט מר זוטרא סתם ולכן אפשר דיש להבין כיון דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וא"כ חשוד נמי לקבל עליו שמתא ואשתמוטי לא שייך בזה וצ"ל ספק מלוה ישינה ולהכי מייתי מר זוטרא חסידא דודאי עביד לפנים משורת הדין ופריש מכל ספיקא ונדנוד גזל כדאיתא נמי לעיל דף כ"ב מר זוטרא לא אכל מה שהיה היתר גמור ולא נמנעו רבינא ורב אשי ולכן פירש"י דשל אושפיזו היה ושפיר י"ל שיש לו ספק מלוה ישינה על אושפיזו וא"ש. עוד אפשר דבמ"ק בפ' אלו מגלחין דף י"ז דמר זוטרא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא משמת נפשיה ברישא א"כ איך כפתיה בנדוי הא יודעין היו דרכו של מר זוטרא לשמת נפשו ברישא ובביתו הוא מתיר לנפשו וגם לצורבא מרבנן לכן פירש"י דשל אושפיזו היה ובשלו רשאי אבל לא במה שחב לאחרים

בתוס' ד"ה ומודה וקשה דלא מצינו שאמרו רבנן כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דגם בהך דלעיל בעיגול ובתוכו חרס לא מצינו ג"כ דאמרו רבנן דסימן הבא מאליו לא הוה סימן ותקשי ג"כ מנ"ל דפליגי רבנן ולי נראה דודאי בעיגולי דבילה דאיירי בהו שפיר י"ל דמוכח מדנקט סיפא ואלו שחייב להכריז ולא חשוב נמי סימן הבא מאליו שפיר מוכח דס"ל לת"ק דלא הוה סימן אבל הא דחייב להכריז בכלים שלא שבעתן העין לא מוכח כלל ואי משום דלא חשבינהו ברישא במציאות שהם שלו דהא בסיפא נמי לא חשוב שחייב להכריז כלים שלא שבעתן וא"כ אין להוכיח מן המשמעות דחייב להכריז בכלים שלא שבעתן העין ואפי' שבעתן אינו מוכח מן המשנה. ואפ"ל דמתני' דנקט לקמן מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא משמע ליה דמיירי אפי' בכלי דלית ביה סימן ולהכי נקט נמי כלי כמות שהוא

בפירש"י ד"ה המוצא מעות כו' קס"ד צבורי מעות כו' עכ"ל לכאורה תמוה הא גם לפי האמת ע"כ איירי בדבר שיש בו סימן. ואפשר לומר דבלא"ה קשה מאי פריך אי במפוזרין מאי איריא במקום שרבים מצוים. וקשה נוקמה בודאי הינוח ולפמ"ש התוס' במשנה לעיל ודאי הינוח לא יטול הוא דוקא במקום משתמר א"כ י"ל דברבים מצויים דהו"ל אינו משתמר שפיר יכול ליטלו וממילא הוא שלו שהרי אין בו סימן. וצ"ל דבהינוח הו"ל מקום סימן א"כ י"ל למאי דפרישית במשנה דמשמע דרש"י ס"ל דסימן העשוי לדרוס הוה סימן א"כ י"ל מקום לא הוה סימן ושפיר י"ל דהכא מיירי בהינוח ובציבור אחד דבמקום שרבים מצויים יכול ליטול אף דהוה ודאי הינוח כיון שאינו משתמר דלפי האמת מקום לא הוה סימן לפירש"י וא"ש. מיהו לפמ"ש ליישב דגם רש"י פוסק כרבא אין ליישב כן. [עיין במהדורא קמא מה שכתבתי בזה)

בגמ' ת"ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז. משמע אפי' ברוב מצומצם נמי חייב להכריז משום דתלינן ברוב ואפי' במחצה על מחצה חייב להכריז וקשה כיון שמ"מ לא אבד אלא אחד א"כ כשישאל איזה אנשים ויאמרו שלא נאבד להם א"כ נשארו רוב נכרים ויהיה שלו דתלינן מרובא נפל. ואפשר לומר דמשום דנתלה דמרובא נפל אין היתר למוצא כיון דאיכא לברורי ע"י הכרזה אלא עיקר טעמא משום דהאובד מתייאש שתולה בנכרי מש"ה אפי' שנודע לו שמיעוט ישראלים לא אבדו מ"מ האובד לא מתייאש כיון שרוב הם ישראל מיהו מלשון התוס' נראה דפשיטא להו דתלינן ברובא וא"כ קשה למה יהא חייב להכריז הא איתי' בשאלה שישאל לאיזה אנשים אם אבדו וצ"ל דלא סמכינן על זה שהרי אם נשאל לכמה נכרים יאמרו ג"כ שלא אבדו וא"כ אכתי הו"ל ישראל רובא שאבדו וצ"ע עמ"ש ע"ב

ד' כד ע"ב גמרא ת"ש דאמר רב אסי כו' בעיר שרובה נכרים כו' ואסורה בהנאה כו'. לכאורה קשה ימכרנה לנכרי מאותה העיר אם הוא רוב מצומצם. שהנכרי שאבדה מסתמא לא יקחנה שיצווח ששלו הוא וכיון שאינו אומר ששלו נשאר ממילא רוב ישראל. ואפשר דמ"מ יהיה מחצה על מחצה. אלא דמ"מ ימכרנה לשני נכרים מאותה עיר שישאר רוב ישראל. וצ"ל שאין לסמוך על זה שהרי אם ישאל לכמה ישראלים יאמרו ג"כ שלא אבדו שלא אבד רק אחד ולפ"ז צ"ע אפי' אם מצא בעיר שרובא ישראל מ"מ אם ישאל לכמה ישראל ויאמרו שלא נאבד להם ישאר רוב נכרים: בפירש"י ד"ה בתר תריסר ירחי שתא מצאם עכ"ל. נראה דס"ל לרש"י דלעולם האובד מתייאש כשלא שמע מאבידתו י"ב חודש אלא דבמצאם קודם י"ב חודש באיסורא אתי לידיה ונתחייב בהשבה משא"כ במצאם לאחר יב"ח כבר מצאם לאחר יאוש ואתי שפיר קושית התוס'

בתוס' ד"ה לבתר כו' מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ונרארה דהתוס'