מעיני החכמה קט

לשדה חבירו לא מקרי יאוש שלא מדעת שאז נתייאשו בפירוש הא סתמא היינו שלא נתייאשו בפירוש והיינו שלא ידעו הבעלים ששטף לא מהני דהכי דייק למימר דלהכי מהני בשדה מפני שנתייאשו הבעלים עכשיו שכבר בא לשדה חבירו ואין להם סימן ואף דמעיקרא לא ידעו מ"מ ממילא כיון דהוא חצר שאינה משתמרת לא ניחא ליה דליקני עד שיתייאשו הבעלים דאל"כ מאי נתינת טעם מפני שנתייאשו היכא פסיקא ליה דנתייאשו והו"ל למימר אם נתייאשו דבהא תליא הדין אלא ודאי לאו בעיקר היאוש תליא מילתא אלא דקמ"ל אע"ג דתחילת יאוש לא קנה כל שלא ידעו הבעלים מ"מ מאחר שהם מונחים שם עד שיוודע לבעלים ממילא נעשין שלו אחר שיוודע לבעלים ואם היו מרדפין חייב להחזיר היינו משום דהרדיפה הוה סימן כמ"ש התוס' ומשני דמיירי בשיכול להציל היינו שיכול להציל ולא טרח להציל אף דיכול להציל מ"מ מאחר שידע שאם יבואו לשדה חבירו לא יהיה לו סימן א"כ אמרינן מדלא טרח להציל ודאי הוא יאוש אצלו שהרי לא יחזירם לו מי שיבואו לרשותו מאחר שאין בו סימן ופריך מאי איריא מדרפין היינו משום דכיון שיכול להציל ואינו יאוש רק מצד שהמוצא לא ירצה להחזירם לו כשיבואו לרשות חבירו מכל מקום אם הוא צווח ואומר שהם שלו מהני ברי דידיה שלא יזכה בהם חבירו אפי' אינו מרדף מאחר שיכול להציל בעצמו וסומך שרואה שינתנו בשדה חבירו וכיון שצווח ששלו הם אף שלא טרח להציל אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כיון שהיה יכול להציל בעצמו ובשביל זה נמנע להציל מפני שסומך שישארו בשדה חבירו ויחזירם לו ומשני ביכול להציל ע"י הדחק ושפיר יהיב וטעמא מפני שנתייאשו הבעלים שע"י שלא הצילו אנו רואין שנתייאשו לכן לא מהני בלא טרח להציל רק שצווח שהם שלו וסומך שינתנו לחצר חבירו דאם לא יטרח אפשר שיוליכום מרחוק ולכן באינו מרדף ודאי נתייאש

בתוס' ד"ה אם יש יפות כו' וא"ת ונימא כו' דאפילו לרבא חייב להכריז כו' עכ"ל. אפשר לומר בדבר שיש בו סימן אמרינן מסתמא לא ניחא ליה שיהיה היאוש מעיקרא מאחר שע"י היאוש מפסיד החפץ משא"כ בדבר שאין בו סימן שאפילו לא יהיה היאוש לא יוחזר לו שהרי אין לו בו סימן שפיר אמרינן מעיקרא נמי ניחא ועפ"ז אפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם בסתמא דהוה תרומה ולא פירש דדוקא בשוייה שליח וקשה הא הרמב"ם פסק יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ לא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולפ"ז י"ל דקשה מאי פריך לאביי נימא גם אביי ס"ל הך סברא דהיכא דניחא ליה י"ל מעיקרא נמי ניחא ליה אלא דהכא לא מהני דנהי דהוא דבר שאין בו סימן מ"מ לא ניחא ליה ואף שלא יוחזר לו מאחר שאין בו סימן מ"מ נ"מ אם יתפוס משל חבירו שלא בעדים יהיה נאמן שהחפץ שלו היה במיגו וא"כ מפסיד ע"י היאוש לכן לא ניחא ליה ולא הוה יאוש מתחילה לכן י"ל דלא מהני תפיסה דכיון דאין לו סימן י"ל נהי דנאמן שנאבד לו חפץ כזה שמא גם אחר אבד ואין זה שלו ואין לו טענה לתפוס אלא די"ל כיון דקיי"ל לנפילה לא חיישינן שפיר י"ל כיון שזה בודאי שאבד מהיכא תיתי לומר שגם אחר אבד מי שלא נודע ודאי לא חיישינן לנפילה ושפיר יכול לתפוס אלא דהכא קאמר לאביי לשיטתיה דס"ל בב"ב דף קע"ב דלנפילה דרבים חיישינן פריך שפיר שלא יוכל לתפוס משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דלא חיישינן לנפילה כלל שפיר אמרינן בדבר שאין בו סימן מעיקרא לא ניחא ליה שיהיה יאוש משא"כ היכא דניחא ליה שפיר הוה תרומה ולהכי קאמר תרגמא רבא אליבא דאביי לשיטתיה בשוייה שליח היינו לאביי לשיטתיה דס"ל דלנפילה דרבים חיישינן ואנן קיי"ל לא חיישינן לנפילה שפיר אמרינן י"ל דלא ניחא ליה ביאוש וא"ש ועמ"ש לקמן דף כ"ג ע"ב

עוד נ"ל דיש להבין בלא"ה מאי פריך מתרומה על אביי הא י"ל ודאי בשביל יאוש שלא מדעת לא נפקא האבידה מרשותיה אבל בתרומה לא שייך לומר שיצא מרשותו דהא י"ל הואיל אי בעי מתשיל עליה אכתי ברשותיה דידיה קאי א"כ אין כאן שינוי רשות דהא היכא דאיכא למימר הואיל חשוב עדיין ברשותו כדאיתא בפסחים דף מ"ה גבי חלה בטומאה. וצ"ל דהקושיא לאביי לשיטתיה פריך דלא ס"ל הואיל כדמשמע בדף מ"ז ע"ב דמותיב לרבה דס"ל הואיל לכן צריך לאוקמה בשויא שליח וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסקינן הואיל א"צ לאוקמה בשוייה שליח והא דקאמר הכי נמי מסתברא כבר כתבתי ליישב וגם ישוב דברי הרמב"ם הללו בכמה אנפי

בתוס ד"ה מר זוטרא כו' אריסא בדנפשיה קא זבן. אפשר לומר דודאי כיון שלא נתן להם כי אם ע"ד כיבוד לא עלה בדעתו שיקפיד מרי על זה אף אם יזכור לו שנתן להם מסתמא לא יקפיד על חלקו ואם יקפיד באמת ינכה לו ומר זוטרא חשש שמא בשביל כסופא שמקפיד על מה שכיבד האריס לת"ח לא ינכה לו מן החשבון

בא"ד ורב אשי לא היה חושש לזה כו' עכ"ל. נראה לפי דברי התוס' דמדינא שרי למיכל דהא רב אשי ואמימר אכלו ומר זוטרא מדת חסידות נהג ומנע שלא לאכול ולכן יש לתמוה על הטור ח"מ סימן שנ"ח שפסק כמר זוטרא וכן תמה הב"י על הטור. ולפמ"ש אפשר דמר זוטרא נמי מודה דמדינא שרי. ונראה ליישב דברי הטור דבלא"ה כבר כתבתי דהכ"מ הביא ראיה לדברי הרמב"ם דפסק בתרומה אפילו לא שוייה שליח באמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה והביא הכ"מ ראיה מהך עובדא דלא נזכר שוייה שליח ובט"ז בי"ד סימן של"א תמה עליו דמאי ראיה הא כאן לא מייתי רק אהא דלא אכל השתא וכתבתי כוונת הכ"מ דאי בתרומה מיירי בשוייה שליח מאי ראיה מתרומה שכבר נעשה שליח ותרם ברשות והטור ס"ל דהכא שפיר מהני כיון דשותפי נינהו ולענין תרומה נמי שותף לא גרע משליח דהא שוייה שליח מהני אבל דלא בריר לן מעיקרא שיתרצה על היפות א"כ הכא כיון שהיה לו חלק בפירות א"כ כשיתרצה לבסוף תו לא מקרי יאוש שלא מדעת דאין לומר דמעיקרא לא היה מרצה דלא איכפת ליה כלל בזה דהא יוכל לחשבן על חלקו של אריס וא"כ אם יתרצה לבסוף שלא לנכותן לאריס לא מקרי יאוש שלא מדעת ולא הוה איסורא כיון דקים להו שיתרצה אח"כ מרי שלא לחשבן לאריס לכן ודאי האריס יזכיר לו שנתן שאינו עולה על דעת שיקפיד מרי ע"ז א"כ מהיכא תיתי לא יזכירם וא"כ בעלמא דאיכא למיחש שיקפיד לכ"ע יש לחוש שלא יזכירם והוה גזל וזה מוכרח דאל"כ היה לו לחוש שמא כשיזכירם יתרצה ולא ינכה א"כ יהיה יאוש שלא מדעת אלא ודאי משום הכי לא מקרי יאוש שלא מדעת כיון דהאריס יש לו חלק א"כ י"ל שפיר שסמכו מאחר שידעו שיתרצה ודאי ממילא יזכיר האריס משא"כ בעלמא וכן נראה מלשון הטור שכתב שאין תולין שיתן לב"ה כנגדו משמע אילו היינו יודעין שיתן כנגדו לא היה איסור וזה נכון וברור ליישב דברי הטור

דף כב ע"ב בתוספות ד"ה איסורא כו' ואע"ג דלכי ידע מתייאש אפילו אם יש בו סימן כו' עכ"ל. כצ"ל כפי הגרסא הישינה וכוונתם מדאיצטריך לאבידה ששטפה נהר שמותרת בשביל שאבודה מכל אדם ואי איכא יאוש אפילו אינה אבודה מכל אדם שרי אלא ודאי הך דאבודה מכל אדם אתי למעוטי שאינה אבודה מכל אדם אע"ג דהוה יאוש והיינו יאוש שלא מדעת. ואף דאבודה מכל אדם אפילו בדבר שיש בו סימן איירי ובהא רבא מודה מ"מ הכא יש בה סימן כאין בה סימן כיון שאבודה ומתייאש מחמת שאבודה מכל אדם סתמו עומד ליאוש משא"כ בשאר אבידה שיש בה סימן שאינה עומדת ליאוש

בגמ' וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא כו'. רש"י והתוס' ומפרשים נדחקו לפרש הא גם לרבא חזותו מוכיח עליו. ולענ"ד הקושיא היכא אכלינן להו וא"כ היה מנהג פשוט לאוכלן וא"כ אחר שכבר נהגו לאוכלן ממילא נעשו יאוש אצל הבעלים שידעו שיטלום ולא יחזירם שסבורים שמותרים למוצאיהם ואין קושיא לרבא דמאחר שכבר נתפשט המנהג לאכלן ממילא הם יאוש אצל הבעלים ואפי' מי שיודע האיסור יכול לאכלן משא"כ לאביי קשיא שפיר דהא מ"מ מקרי יאוש שלא מדעת דלא ידיע דנתרי ומשני דאיכא שקצים שאכלום וע"י זה נופלים מן האילן כמ"ש המפרשים באס"ז ע"ש ומקרי ידוע דנתרי

פיסקא כריכות כבר מבואר בכתבים ישינים באריכות ומה שאוסיף אכתוב בס"ד

ד' כג ע"א בתוס' ד"ה והא איכא כו'. וא"ת ליפרוך כו' לכאורה י"ל דבאמת הכי פריך והא איכא נכרים דשקלי להו ומשני חיישי לכשפים ולא שקלי להו אלא דלא משמע להו במקום שיש חשש כשפים שיטלום ישראל אלא ודאי לא חיישי לכשפים רק שלא ידרסו אבל ליטלם אין יראים ובעירובין דאמרינן בדורות אחרונים דשכיחי כשפים היינו דכשפים שכיחי שיזיקו לנוטלן אבל על הדריסה לעולם איכא למיחש לכשפים. ובהכי ניחא דאם נימא דכשפים מזיקין לנוטלן א"כ קשה משום הא גופא יהיה יאוש שהרי לא יטלום שום אדם שחושש לכשפים וילכו לאבוד אע"כ בנטילה אין חשש כשפים וצ"ע:

ליישב קושיית התוס' שהניחו בקושיא. כבר כתבתי ליישב ויש להוסיף נופך לפמ"ש לקמן דף כ"ד ע"א דבר"ה מקרי קבוע דמצויים שם נכרים וישראלים וכמחצה על מחצה דמי וא"כ כיון דהוה מחצה על מחצה רק מספיקא מחוייב להכריז שאין האובד מתייאש שמא מצאו ישראל אבל היכא דאיכא נמי נכרים דדרסי אפילו באמת מצאו ישראל מ"מ אפשר שכבר דרס עליהם נכרי והו"ל רובא שלא ניתן לחזרה והוה כמו ברוב נכרים שמתייאש דסמוך מיעוטא דדורסין לפלגא ופלגא של מגביהין והוה יאוש

בתוס' ד"ה סימן כו' פרש"י כו' וקשה דאין דרך כו' עכ"ל. אין קושיא על פרש"י דכונתו כיון דלא שכיחי שיתערבו מעות בככר אמרי' מסתמא נתנו שם לאיזה סימן בכונת מכוון וממילא הוה סימן

בא"ד דאימר ידע כו' מסתמא לא ידע כו' עכ"ל. וקשה לי לפ"ז איך יזכה במעות הא המעות הוה יאוש שלא מדעת כיון שלא ידע שנאבדו לו המעות דאם ידע א"כ יש לו סימן ואם לא ידע הוה יאוש שלא מדעת ועוד קשה יחזיר המעות להנחתום דבשלמא הככרות א"צ להחזירם להנחתום משום דהנחתום מוכר לאינשי טובא אבל המעות ודאי נתערבו בשעת עריכה ולישה א"כ בודאי של נתחום הם. וצ"ל דמ"מ בעל המעות