מעיני החכמה קח

נמי לא ואי דרך נפילה א"כ ע"כ אתיא כר"ט דהלכתא כוותיה אפי' טובא נמי דכיון דמשתמש בדמים מקרי מוחזק ברשות ומספיקא נמי הם שלו ומשני במכנשתא דבי דרי ואתי ככ"ע משא"כ לדידן דקיי"ל כר' טרפון בדרך נפילה אפי' טובא נמי שריין דמספיקא זכה בהם וא"ש: עוד י"ל דבלא"ה י"ל דיאוש שלא מדעת הוא משום דבאיסורא אתי לידיה וא"כ בפירות י"ל דקצת מפרשים כתבו דסתם פירות הם תבואה וקטנית א"כ י"ל אי שקלינהו חדא חדא אין כאן ש"פ בכל אחת ולא שייך לומר באיסורא אתי לידיה ואף אם נטלם כאחת הא קיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. וצ"ל דטעמא דאבידה שאין בה ש"פ מותרת היינו שאין קפידא בפחות מש"פ והיכא דחזי לאצטרופי גם בפחות מפרוטה איכא קפידא מיהו הכא שהבעלים מתייאשים שאין בו סימן א"כ שפיר י"ל בפחות מש"פ אין קפידא כלל דלאו אבידה הוא כדלקמן ובפחות מש"פ לא מפלגינן אפי' לא נודע לו כלל לא מקרי אבידה. וצ"ל דמתני' דפירות מפוזרין משמע ליה אפי' פירות חשובין נמי הם שלו ומיהו למסקנא דאגב דחשיבי ממשמש בהו א"כ ממ"נ בפירות שאינם חשובין אין ש"פ באחת מהן יכול ליטלן אחד אחד ואפי' בבת אחת אינה אבידה ובפירות חשובין ממשמש בהו ולא הוה יאוש שלא מדעת

בתוס' ד"ה ת"ש המוצא מעות תימא כו'. כבר כתבתי ליישב בכמה אנפי ונראה עוד דודאי יש להבין לפי שיטת רש"ל דבחצר מהני יאוש שלא מדעת א"כ מאי פריך ממתני' דמעות מפוזרות הא י"ל דמיירי היכא שד' אמות קונות וד' אמות דין חצר יש להם ובחצר מהני יאוש שלא מדעת. וצ"ל דהקושיא דהא מתני' דנקט כריכות בר"ה היינו דוקא בכריכות בעינן ר"ה דוקא משמע מעות בין ברשות יחיד ובין בר"ה הם שלו ולעיל מסיק דבר"ה לא תקינו ד' אמות לרב ששת כדאיתא בדף י' ע"ב וא"כ י"ל דר' יצחק לא קשיא ליה ממתני' די"ל כהך לישנא דגם בר"ה תקינו ד' אמות לכן קשיא ליה ממוצא מעות בבתי כנסיות דהוה כמו שדה דבעה"ב דלא שייך ד' אמות כלל קשיא ליה שפיר דהוה יאוש שלא מדעת

בתוס' ד"ה תאינה כו' פי' בשלמא לאביי כו'. הוכרחו לזה דקשה למה לא יחזירם לבעל התאינה כמו בזית דמסיק חזותו מוכיח עליו. ואפשר ליישב דלאביי י"ל דמיירי שרבים מצויים שם עוברי דרכים רבים וא"כ בתאינה הוה יאוש אפי' ברוב ישראל דהא הכא ס"ד אפי' ברוב ישראל הלכה כרשב"א כמו במוצא מעות בבתי כנסיות וא"כ א"ש בפשיטות דבזתים וחרובין אסור דהוה יאוש שלא מדעת וא"ש. ובהכי ניחא דר"פ מסיק תאינה עם נפילתה נמאסת אע"ג דר"פ גופיה משמע דס"ל כאביי דהא משני לקמן לאביי. ולפ"ז ניחא דודאי למסקנא דלא קיי"ל כרשב"א ברוב ישראל ע"כ הטעם משום דנמאסת ואפי' לרשב"א י"ל דניחא ליה לאוקמה אפי' במקום שאין רבים מצויים וא"ש: עוד י"ל דודאי התאנים שנמצאו תחתיה ממש שפיר י"ל דמוכח שהם מן התאינה דהוה כמו קורבא דמוכח ואין תולין בעוברי דרכים אבל אם נפלו מרחוק י"ל דמן הדין תולין בעוברי דרכים רובא דעלמא וא"כ י"ל לאביי דלגבי בעל התאינה הו"ל יאוש שמא יפלו לרחוק ויטלום עוברי דרכים אבל בזתים וחרובין אסור דהוה יאוש שלא מדעת וא"ש לאביי אבל לרבא קשיא ומשני זיתו מוכיח עליו ואינו מתייאש בשביל כך ופריך אי הכי תאינה נמי ולפ"ז למסקנא י"ל גם לאביי לא מתייאש וצ"ל עם נפילתה נמאסת וא"ש: ועוד נ"ל דלאביי י"ל אותן שנפלו תחת התאינה הם ספיקא אליבא דאמת שמא הם מעוברי דרכים וא"כ י"ל ודאי אם נטלן אין צריך להחזירן דספיקא הוא כיון שהוא דבר שאין בו סימן אם יטלם לא יתחייב להחזירם לבעלים שאין יכול ליתן סימן לכן הוה כמו בספק הינוח דלא יטול לכתחילה ואם היה הדין שצריך להחזירן אם הם של בעל התאינה אין מוטל עציו ליטלן) וכיון שאין מוטל עליו ליטלן יניחם שם עד שיבאו אנשים דלא מעלי לכן מתייאש מהם כיון שאם יקחם אחד לא יתחייב להחזירן מספיקא דשמא מעוברי דרכים נפלו וא"כ מתייאש הוא בודאי לכן שרי ליטלם והם של מוצאן משא"כ בזתים וחרובין כיון דהוה יאוש שלא מדעת אסור ליטלם עכ"פ שמא של בעל התאינה הם ומספיקא אסור ליטלם ולרבא דמסיק חזותו מוכיח עליו והוה דבר שיש בו סימן פריך שפיר אי הכי תאינה נמי וא"ש ולק"מ

עוד אפשר לומר דבעל התאינה מתייאש שאם יפלו אחת אחת אין בכל תאינה ש"פ והוה אבידה שאין בה ש"פ ומותרת ולכן אפילו מוצא כמה תאנים כבר נתייאש בעל האבידה משא"כ בזתים וחרובין דהוה יאוש שלא מדעת וא"כ כל שיש בהם ש"פ מחוייב להחזיר ולא מהני היאוש ועיין בסמוך

בפירש"י ד"ה חזותו כו' ולא גרסינן ולא ידיע: לכאורה נ"ל למה ליה לרש"י למחוק הגירסא ולא ידיע. הא י"ל כיון דלא ס"ל הגירסא כמ"ש התוס' וזיתו מוכיח עליו רק חזותו מוכיח עליו א"כ יש לפרש בפשיטות בתאינה לא ידיע ואין בו סימן ועמ"ש בחדושים ליישב על נכון. ונראה עוד דקשה ליה לרש"י בלא"ה למה לא ניזל בתר קורבא דמוכח דהם מאותו אילן ולא נתלה ברובא דעלמא דהא איכא מ"ד רוב וקרוב הלך אחר קרוב ובכל דוכתי שקיל וטרי לאתויי סייעתא להך מ"ד ואביי גופיה דחיק לדחויי סייעתא דרוב וקרוב הלך אחר רוב בביצה דף י"א ומשמע דס"ל דאזלינן בתר קרוב א"כ תקשי לן אמאי לא נתלה בתאינה גופיה מיהו בזיתים וחרובין כיון דלאו אורחייהו לנתורי שפיר י"ל אי לאו דחזותו מוכיח עליו הוה אזלינן בתר רובא דעלמא משא"כ בתאינה דידיע דנתרא א"כ מסתמא אזלינן בתר קרוב ובש"ס משמע דקאי לכ"ע מדלא מייתי סייעתא מהא ולהכי גרס רש"י נמאסת והוה הפקר אפילו אם הוא מאותו אילן וקרוב לזה כתבתי בחדושים ישינים

ד' כב ע"א גמרא אלא גנב מי קחזי ליה מכאן קשה לדעת הרמב"ם שסובר דשינוי רשות ואח"כ יאוש קני ג"כ א"כ קשה מאי פריך הכא מי קחזי ליה מי גרע משינוי רשות ואח"כ יאוש וא"כ מועיל היאוש לאחר שיוודע לבעלים וכבר כתבתי ליישב בכמה אנפי. ואפשר לומר עוד לפמ"ש דהרמב"ם מיירי שלא ידע שהחפץ הוא גנוב דהא הצריך ללוקח שיתנו לו הבעלים דמים אם לא היה גנב מפורסם א"כ י"ל בודאי מסתמא כיון שהוא מקח טעות איסורא לא ניחא ליה דליקני שיהיה ברשותו דבר הגנוב א"כ הוה כאילו לא קנאה ואח"כ שנתייאש כבר ניחא ליה דליקני שפיר י"ל דמקרי בהתירא מה שא"כ הכא דמשמע אפילו ידע שהוא גנוב מ"מ קנה והיינו דכיון דכבר נתייאש שפיר קנה פריך שפיר הא אין היאוש מועיל דמקרי באיסורא אתי לידיה והרי בתחילה קנה מרצונו ועוד י"ל דמשמע ליה דמה שנתן תן מיד ואם קידש אשה בגניבה זו שפיר הוה מקודשת דקניא ביאוש ושינוי רשות ואם איתא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ בשעת קידושין לא קנתה דהוה דבר שאינו שלו כיון שלא נודע לבעלים אין יכולה לקנות וא"כ בשעת קידושין קידש בדבר שאינו שלו וכמ"ש הב"ש באה"ע סימן כ"ח סק"ד ועוד נ"ל דס"ל להרמב"ם ודאי אם קנה קודם יאוש אף דמצות השבה מוטלת על הלוקח מ"מ אהני אם נתייאש אח"כ כיון דהלוקח עצמו לא גזל היאוש בא מכח הגזלן לכן לא מקרי באיסורא אתי לידיה וכמ"ש לקמן דף כ"ו ע"ב בסברת הרמב"ן בנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלו ולאחר יאוש אהדריה מ"מ ודאי כל זמן שלא קנאה חייב הלוקח להחזיר לבעלים א"כ י"ל כיון דיאוש שלא מדעת לא קנה א"כ חייב להחזירו בטרם שיוודע לו כיון דעדיין לא נתייאש דלא מהני היאוש וא"כ פריך שפיר דנקט מה שנתן נתן משמע שא"צ להחזיר לבעלים ולק"מ

בגמרא ת"ש שטף נהר וכו'. טעמא דנתייאשו הבעלים פרש"י הא סתמא היינו אבידה אחרת והתוס' הקשו עליו מנ"ל הא ועוד דמרישא גופיה מוכח דאיירי באין יכול להציל. ואפשר ליישב פרש"י דיש להבין למה פרט קוריו ועציו ואבניו מאי רבותא הוא אלא נראה דהא גופא קמ"ל דודאי ס"ד דאיירי בענין שאין יכול להציל ואי הוה אצל השטיפה היה מתייאש אבל מי שאינו אצל השטיפה ודאי לא סגי בלא"ה שלא יהיה הפסד משטיפת הנהר מ"מ מעלה בדעתו שיציל אחת מהם וא"כ הוה יאוש שלא מדעת שהרי לא ידע שלא יוכל להציל שום אחת מהם אלא דאנן אמרינן בהא דידעה משטיפת הנהר שעכ"פ יש קצת שלא יוכל להציל ונתייאש במקצת תו לא מקרי יאוש שלא מדעת וא"כ מוכח דנקט נהר לאשמעינן דאיכא ידיע במקצת דיש לו קול ומוכח באין לו שום ידיעה לא הוה יאוש ומשני דמיירי ביכול להציל היינו שאילו היה שם היה יכול להציל ומיירי ג"כ שיכול להציל אחת מהם רק מפני שלא ידע נשטפו לכן גם לרבא דוקא מפני שנתייאשו היינו דכששמע מתייאש מחמת שלא היה שם אבל בלא שמע אפילו לרבא סתמו אינו עומד ליאוש כיון שאילו היה הבעלים שם היה כח בידם להציל אחת מהם וקמ"ל דדוקא בידע שנשטפו שעכ"פ איכא מקצת יאוש מדעת שפיר כולם שלו דכיון דבאמת מאחר שלא היה שם אין בידו להציל כלום אבל אילו לא ידע כלל גם לרבא לא מהני שהרי אילו היה שם היה מציל עכ"פ קצת וכיון דבדאורייתא אין ברירה אינם שלו דכל א' י"ל שמא היה זה מציל זאת לכן פרש"י דדמי לדבר שיש בו סימן שאינו עומד ליאוש רק במקרה שלא יכול לילך לשם להציל לכן גם לרבא לא מהני ומיושב שפיר פירש"י ופריך הש"ס אי ביכול להציל אפילו באין מרדפין רק שהיה שם אין כאן יאוש שהרי יכול להציל ומשני שיכול להציל ע"י הדחק אם מרדף ואם אינו מרדף לא יציל לכן בלא היה שם ולא ידע לא מקרי יאוש דאפשר אילו היה יודע היה ממהר לילך להציל משא"כ בידע שנשטף ולא רדף הוה יאוש עוד אפשר לפרש דמשמע ליה מדקאמר שטף נהר כו' ונתן בשדה חבירו ולא קאמר בפשיטות המציל מן הנהר משמע ליה דקמ"ל בנתן בשדה חבירו איירי אפילו יכול להציל רק כשאין בו סימן וא"כ י"ל דודאי עיקר היאוש הוא אחר שנודע לבעלים שבא לרשות חבירו ואין לו סימן מתייאש לכן אמר מפני שנתייאשו הבעלים אחר שבא לשדה חבירו מפני שאין לו בהם סימן ומשמע מדנקט שדה חבירו דהוא חצר שאינה משתמרת דלא שייך ביה יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה דמעיקרא לא בא לרשותו כלל ואחר שכבר בא לרשותו ויודע מזה זכתה לו שדהו לכן קאמר מפני שנתייאשו הבעלים עכשיו כשבא