מעיני החכמה קז

מתייאש דשמא ברה"י נפלו ולא ניחא להו למימר דרבה ס"ל כרבא דיאוש שלא מדעת הוה יאוש. מיהו לפי תירוץ התוס' י"ל דדוקא משום דמסתמא ידע שברה"ר נפלו ולהכי הוה יאוש

בתוס' ד"ה וכמה כו' ור"י לא בעי לאוקומי בדרך נפילה דסבר כאביי כו' עכ"ל. והרי"ף הביא הקושיא אי דרך נפילה אפי' טובא והקשו עליו לפי מה שפסק הרי"ף כאביי א"כ בדרך נפילה הוה יאוש שלא מדעת כדמסיק לקמן. ואפשר ליישב דברי הרי"ף עפמ"ש מהרש"ל דבחצר לא שייך יאוש שלא מדעת עמ"ש לקמן בש"ס א"כ י"ל כיון דד' אמות קונות א"כ לא שייך יאוש שלא מדעת והא דפריך לקמן מכולהו דהוה יאוש שלא מדעת היינו משום דמתניתין מיירי נמי ברה"ר וברה"ר לא תקינו ד' אמות אבל ברשות היחיד כגון בסימטא שפיר תקינו ארבע חמות וא"כ א"ש קושית הש"ס דר' יצחק מוקי בקב ע"כ איירי בסימטא כיון דלא ידע במכנשתא דבי דרי א"כ הוה יאוש שלא מדעת וע"כ איירי בסימטא דלא שייך יאוש שלא מדעת דקני מדין ד' אמות דהוה כחצירו וא"כ פריך שפיר אפי' טובא נמי והא דלא מוקי ר' יצחק בדרך נפילה י"ל דמשמע ליה דמתני' אפי' בלא טעם ד' אמות נמי הוה שלו כגון בשדה דבעה"ב מ"מ הוה שלו ובהא הוה יאוש שלא מדעת ועמ"ש לקמן בישוב דעת הרמב"ם יתיישב ג"כ זה

בתוס' ד"ה חצי תימא הלא קב כו' עכ"ל. אפשר ליישב דקים להו להש"ס דבקב ודאי לא טרח דנפיש טרחייהו אלא דאם הוא חצי קב אפשר כיון דלא נפיש טרחיה לקיט להו ומ"מ אינו ודאי רק ספק וא"כ אם הוא קב כיון שלא יטרח על כולו א"כ מחצית הקב בודאי הם של המוצא דפשיטא שלא ישכח ללקוט כל הקב א"כ החצי הם הפקר ודאי והחצי השני שהוא ספק י"ל כיון דהמוצא הוא ודאי בחצי והבעלים הם ספק הוה כמו ספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בחצי קב בשתי אמות. ועיין ברמב"ם בפט"ו מגזילה דין י"ב במצא פירות מפוזרין במקום הגרנות כו' שכתב היו מפוזרין פחות מארבע אמות לא יגע בהם שמא הבעלים הניחו שם כו' וקשה לי כיון דפסק הרמב"ם בדין י"ב בכריכות בדרך הינוח נוטל ומכריז דמקום הוה סי' א"כ קשה אמאי לא יטול ויכריז מקום כמו בכריכות וצ"ל דמקום הגרנות לא הוי סימן דהוי כמו רקתא דנהרא לקמן דף כ"ג ע"ב ומשמע ליה להרמב"ם מדלא נקט בסיפא דביותר מקב נוטל ומכריז אלא ודאי במכנשתא דבידרי אין מקום סימן וכן פסק בש"ע סי' ר"ס

ד' כא ע"ב בגמ' יאוש שלא מדעת כו' דכי אתי לידיה באיסורא אתי לידיה. עפ"ז אפשר ליישב דברי הגאון ח"ץ בח"מ סימן קס"ג דהשיג על מהרי"ק דסובר דיאוש מהני בחוב ובתומים סימן ס"ה סקי"ג השיג עליו והביא ראיה מדברי הרא"ש לעיל ס"פ במצא שטרות שכתב הרא"ש דהוה יאוש והיינו לענין לקוחות שמייאש שלא יגבה מלקוחות אבל מן הלוה אינו מתייאש דהלוה אפשר שיודה. ולפ"ז אפשר ליישב דברי מהח"ץ דודאי י"ל דלגבי לוה לא מהני היאוש אפי' אם נתייאש דלגבי לוה גופיה מקרי באיסורא אתי לידיה שהרי נתחייב לפרוע וחייב בהשבה אבל גבי לקוחות לא שייך חיוב השבה דהא הם לא נתחייבו כלום והו"ל בהתירא אתי לידיה שהרי הם יכולין ליקח ואין חיוב על הלקוחות דהא ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ י"ל שפיר לענין הלקוחות שפיר מקרי יאוש משא"כ הח"ץ איירי לענין השר עצמו או בנו לא שייך יאוש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי

ועפ"ז אפשר ליישב דברי. הרי"ף שכתב בהך דהקשו דר"פ עצמו בב"ב דף קע"ה אמר מלוה ע"פ גובה מן היורשים מטעם שעבודא דאורייתא ובקדושין אמר משום נעילת דלת. ותירץ משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא והקשו עליו דל"ל הך טעמא ובש"ך סימן ל"ט כתב שהרמב"ן הודה שאין דברי הרי"ף מחוורין. ולענ"ד דברים ברורים הם דהרי"ף ס"ל כשיטת הרמב"ן דהיכא דאינו גובה מלקוחות לא מקרי שעבודא דאורייתא וא"כ לפי האמת שאינו גובה מלקוחות א"כ ממילא אין לו שעבוד כלל דלא גרע מיאוש שהרי אינו סובר לגבות מלקוחות וא"כ אין כאן שעבוד נכסים וגם מן היורשים לא היה ראוי שיגבה שהרי כבר נתבטל שעבודו ואפי' מדין תורה לא יגבה מן היורשים שהרי מתייאש מן השעבוד מיהו כיון דמן קורה גבי אפי' מלקוחות א"כ לפי עיקר דין תורה גבי מיורשים מטעם שעבודא דאורייתא ואחר שתיקנו חכמים שאינו גובה מלקוחות הרי בטל השעבוד לכן אמר דמשום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא היינו אדין תורה שגובה מלקוחות משום דשעבודא דאורייתא וקודם שנתחדשה תקנה שלא לגבות מלקוחות היה גובה מדינא לכן אף אחר תקנת חכמים שנתייאש מן השעבוד אף שנתבטל שעבודו מטעם תקנת חכמים שלא יגבה מלקוחות מ"מ בהא אוקמוה אדאורייתא שיהיה לענין יורשים כמו קודם תקנה וזה נכון וברור מיהו בפשיטות נמי י"ל כן לפי שיטת הרמב"ן אחר שהפקיעו השעבוד מלקוחות אין כאן שעבוד דאורייתא גם לענין יורשים

ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שנתחבטו במה שאמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וקשה הא ר"פ ס"ל שעבודא דאורייתא ולפ"ז אפשר לומר דבסימן מ"ו סל"ו כתב דבחתם כשהיה בריא ונשתתק אח"כ יכול להעיד עליו והקשה הש"ך דהא בשטר דהו"ל מפי כתבם הו"ל להכשיר אפי' נשתתק מעיקרו דע"כ גזירת הכתוב הוא ותירץ בתומים דמכל מקום לא הכשירה תורה שטר רק כשראוי להגדה א"כ ממילא י"ל דהא דמועיל שעבוד בשטר היינו משום דשעבודא דאורייתא וגם אילו העידו ע"פ היה ג"כ השעבוד משא"כ אי אמרינן בעדות ע"פ ליכא שעבוד אינו מועיל השטר לזה דהו"ל מפי כתבם דהא אין השעבוד חל עפ"י עדותן ע"פ ולא דמי לשטר קנין דמ"מ יכולין להעיד ע"פ שזה קנה אבל כאן לא יועיל עדותן לענין שעבוד נכסים ע"פ א"כ גם שטר זה אינו תורה רק שתיקנו חכמים שיגבה מן היורשים משום נעילת דלת וס"ל דהתקנה משום דבלא"ה רמיא מצוה על היורשים תיקנו שעבוד גמור משום נעילת דלת משא"כ בקטנים וזה מוכרח בלא"ה דהא ר"פ אמר הטעם משום נעילת דלת וא"ש ודו"ק

ובאמת גם מהרי"ק י"ל דלא עלה בדעתו שבשביל יאוש יפטר השר מלשלם ולא אמר אלא בעובדא דידיה שהשר הלוה ע"מ שינכה מן המסים א"כ כשהתייאשו מן החוב ודאי השר לא קנה דבאיסורא אתי לידיה מ"מ הבן שהניח להם המסים להקהל ודאי כיון שכבר נתייאשו מן החוב הוה כמו בגזלן דאף הגזלן באיסורא אתי לידיה הלוקח ממנו קנה ביאוש ושינוי רשות דלגבי הלוקח מקרי בהתירא אתי לידיה א"כ אחר שזכו הצבור במה שניכה להן אין לאותן שהיו אז עשירים טענה שיתנו להם חלקם כיון שנתיאשו מן החוב רק דעל השר מוטל לקיים תנאו א"כ אם השר הרויח להם כבר יצא ידי חובתו ואין לשר עסק כיצד יתחלקו ביניהם אלא דאי לא מהני יאוש בחוב אמרינן שהקהל נשתעבדו לאלו העשירים משעבודא דר' נתן שהרי השר חייב להם והם חייבים להשר אבל כיון דמהני יאוש בחוב רק שהחייב צריך לקיים מצות השבה אין הצבור משועבדים כלל שנתייאשו מן השעבוד וממילא זכו הצבור דבהתירא אתי לידיה. וזה נכון וברור ליישב דברי מהרי"ק ורמ"א ועמ"ש לקמן דף כ"ו בענין יאוש בחוב. אלא דקשה לפ"ז אמאי שפסק הרמב"ם בשטר שדינו שלא להחזיר אם החזירו מוחזר וקשה הא אם כבר נתייאש הרי טורף לקוחות שלא כדין שכבר נתייאש מן השיעבוד ולא יטרוף מלקוחות כיון שכבר נתייאש

בגמ' פירות מפוזרין הא לא ידע דנפל כו'. הרמב"ם פסק סתמא דפירות מפוזרין הם שלו אם מצא בדרך נפילה ותמהו עליו כיון דפסק יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ איך הם שלו הא לא ידע דנפל מיניה וגם הרי"ף הביא הך דלעיל אי דרך נפילה אפי' טובא נמי והקשו עליו ג"כ כיון דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ בדרך נפילה לא הוה שלו כדאמרינן הכא וכבר כתבתי ליישב ונראה עוד דיש להבין מאי פריך הא לא ידע דנפל הא מספיקא י"ל דהוא מוחזק כיון דבלא"ה אי אפשר בהשבה שאין בו סימן רק שיש לחוש בשביל לא ידע א"כ לא גרע מתפיסה מספיקא ויהיה שלו מספיקא וצ"ל דמקרי תופס שלא ברשות. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו אהא דאמר ר' יצחק אהך דהמוצא מעות בבית הכנסת אמאי לא אמר ר' יצחק אמתני' דמצא מעות מפוזרין. ולפ"ז ניחא דודאי י"ל אהך דמצא מעות עפ"י מה דמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב בדמי אבידה דפליגי ר"ט ור' עקיבא ר"ט ס"ל דישתמש בהם ור' עקיבא סבירא ליה דלא ישתמש בהם וא"כ אם נימא כר"ט דמותר להשתמש בדמי אבידה א"כ כיון שלא נודע למי יחזירם שפיר יכול להשתמש בהם והשתא דמשתמש בהם כבר הם ברשותו ממילא לא שייך לאקשויי הא לא ידע דנפל ואף דלקמן דף כ"ט אמרינן דבאבידה דוקא דטרח בה שרי להשתמש במעות ולא בדמי אבידה מ"מ אין זה מוכרח להקשות לכן לא אמר ר' יצחק דבריו על המשנה ובסוגיין פרכינן לפי האמת דלא שרינן ליה להשתמש במעות אבידה אבל לרבי יצחק גופיה אינו מוכרח לחדש סברא דעשוי למשמש בכיסו די"ל טעמא משום דשרי להשתמש במעות וא"כ ברשותיה קאי המעות והשתא שפיר מקרי מוחזק מספיקא דלא ידע דנפל דשמא נתייאש והוה שלו משא"כ הך דהמוצא מעות בבתי כנסיות דמיירי אפי' בדבר שיש בו סימן כיון דיכול לברורי להשיב האבידה לבעלים ודאי אסור להשתמש בהם דכיון דחייב להכריז ולהחזיר לבעלים ודאי אסור להשתמש בהם רק אחר שיוכרז ולא נודע הבעלים אבל כאן דאפשר להחזיר מיד ע"י הכרזה פשיטא שלא ישתמש בהם וא"כ ממילא מספיקא אינו זוכה בהם לכן צריך לתרץ דאדם עשוי למשמש בכיסו וא"ש

ועפ"ז י"ל דאדרבה הוכחת הרי"ף והרמב"ם דפריך מעיקרא וכמה ובתר הכי פריך אי בדרך נפילה אפי' טובא נמי שנדחקו התוס' ומפורשים לעיל דכיון דמשמע ליה בדרך נפילה אפי' טובא אמאי דחיק לאוקמה בקב בד' אמות דאי בדרך נפילה כיון דספיקא הוא שמא ידע דנפל ונתייאש א"כ מספיקא י"ל דמקרי מוחזק והיינו דכיון דאי אפשר בהשבה כיון דאין בהם סימן רק שיהיה מונח א"כ כשירקבו הפירות יצטרך למוכרם ויהיה מותר להשתמש בדמים שפיר מקרי תופס ברשות ומספיקא זכה בהם ג"כ רק אי אמרינן כר' עקיבא דלא ישתמש בדמי אבידה ה דין שיהיה מונח עד שיבא אליהו וא"כ א"ש הסוגיא לעיל דודאי משמע לן דמתני' אתיא בין לר' עקיבא ובין לר' טרפון דקיי"ל כוותיה לכן פריך וכמה הוא לכ"ע שלו ולא מוקמינן בדרך נפילה דאכתי לר' עקיבא י"ל דלא ידע דנפל ומספיקא אינו זוכה והדר פריך אי דרך הינוח אפי' קב