מעיני החכמה קו

הפירות להשתפך מן הכלי א"כ אפי' מצא פירות בכלי נמי הוה שלו דהו"ל יאוש שכבר נתיאשו הבעלים ואם אין דרך הפירות להשתפך מן הכלי אפי' מצאם לפניו נמי למה יהיה שלו הא הוה יאוש שלא מדעת שהבעלים היו סבורים שישארו בכלי וכ"כ התוס' לעיל גבי תמרי דזיקי דאם הבעלים סבורים שימצאום תחת האילן לא הוה יאוש. ועלה בדעתי לומר דיאוש הפירות לא מהני כשהם בכלים של הבעלים דיאוש מטעם הפקר ואפילו בדבר המופקר י"ל שקונין הכלים לבעה"ב אלא דמברייתא מוכח דמקצתן בכלי ומקצתן בקרקע נמי חייב להכריז וצריך להחזיר אף אותן שע"ג קרקע. ולכן צ"ל בפשיטות דאמרינן שאין הפירות שלו כלל. אלא דקשה לפ"ז מ"ש התוס' לעיל לפרש"י דמקום הוה סימן והיינו סימן החפץ רק בעלמא לא מהני סימן החפץ דיש לחוש דגם לאחר נאבד חפץ כזה ולכן במקום לא שכיח שאחר יאבד לו חפץ כזה במקום זה וא"כ כ"ש כאן דחששא רחוקה היא אם מאמינין שהיו לו פירות בכלי דנימא שלו מצאן אחר ואלו פירות אחרים הם עמ"ש לקמן

בפירש"י ד"ה בא בעל סימן כו' ואמר אין המעות שלי עכ"ל. ולכאורה תמוה דמאי קמ"ל וכן העיר בספר פני יהושע. ואפשר לומר דתני סיפא לגלויי רישא דלכאורה יש להבין מאי רמיא דברייתא אמתני' וברייתא דלעיל דהא י"ל דהא דתני הכא חייב להכריז מיירי כשהדבר שאין בו סימן הוא דבר שאינו חשוב וא"כ אפי' את"ל שמאחר נפל ג"כ לא זכה בה המוצא דהו"ל יאוש שלא מדעת אלא דאם הוא מן הכלי שפיר הוא דבר חשוב בשביל הכלי או בצירוף שניהם וא"כ ממ"נ אין למוצא בו זכות דאם הוא מן הכלי שפיר הרי הוא של בעל הכלי ואם הוא מעלמא הו"ל יאוש שלא מדעת וכיון דאין למוצא בו זכות חייב להכריז ולהחזירו לבעל הכלי משא"כ לעיל מיירי בפירות דחשיבי ואי מעלמא אתו יהיה למוצאן ולכן אין יכול להוציא ממנו דהמוצא מוחזק או י"ל דהך ברייתא מיירי ברוב נכרים באופן דאפי' בדבר שיש בו סימן הוה יאוש אלא דהדבר שיש בו סימן הוא דבר שאינו חשוב ובדבר שאינו חשוב לא הוה יאוש די"ל דלא ידע דנפל והוה יאוש שלא מדעת וחייב להכריז קאי על דבר שיש בו סימן דאי הוה אמרינן דהדבר שאין בו סימן ג"כ מזה הוא א"כ הוה דבר חשוב ונתייאש משניהם אלא דאמרינן דהדבר שאין בו סימן מעלמא אתי והדבר שיש בו סימן לא הוה יאוש כיון דהוה דבר בלתי חשוב ואף דברוב נכרים איכא למתלי דמנכרי נפל כבר כתבתי לעיל בדף הקדום דאין זה מוכרח די"ל דוקא משום יאוש אינו חייב להכריז ע"ש מיהו מדנקט בסיפא זכה הלה בדבר שאין בו סימן נסתרו גם שניהם דע"כ איירי בדבר שאין בו סימן שהוא חשוב וגם ע"כ קאי חייב להכריז על הדבר שאין בו סימן ולהכי הוצרך לאפויי נמי סיפא דברייתא דמרישא לא קשיא מידי די"ל כדפרישית ודו"ק

בתוס' ד"ה הא כו' פירש"י דמתניתין בכובא וכיתנא וקשה כו' וי"א דכיתנא מקרי פירי ומהרש"א הקשה על פירש"י למה נייד רב פפא מאוקימתא דרב זביד לוקמה גם הך בכובא וכיתנא רק באשתייר בה מידי ולהכי חייב להכריז. ולכאורה היה נ"ל עפמ"ש לעיל דקשה אי אמרינן מקום הוה סימן ומטעם דלא שכיח שיניחו שני חפצים על מקום אחד א"כ קשה גם כאן למה נימא דהפירות הם של אחר כיון דהוא אומר שהיה לו ג"כ פירות כמ"ש שם ע"ש. מיהו בכובא וכיתנא י"ל דהוכחה ברורה הוא דודאי היה משתייר בה וע"כ לא נפל מן הכלי הלזה ולהכי ס"ל לרב זביד דצנא ופירי חייב להכריז דיש לתלות דמן הכלי נפל ולא גרע מסימן מקום וא"כ י"ל דר"פ פליג בהא על רב זביד ואתא לשנויי אם נימא מקום לא הוה סי' וא"כ אפי' בצנא ופירי נמי אינו חייב להכריז דאדרבה בעינן הוכחה ברורה שהוא מן הכלי סליק מהדורא קמא פרק אלו מציאות מהדורא בתרא

ד' כא ע"א במשנה אלו מציאות שלו כו'. עיין באס"ז שדייקו למה לא נקט סתמא מצא דבר שאין בו סימן הרי אלו שלו. ונראה לפמ"ש התוס' לקמן דף כ"ד י"ל דחשוב הני דאין בהם טביעת עין משא"כ אותן שיש בהם טב"ע אינם שלו

בפירש"י ד"ה מעות הואיל ואין להם סימן. בפירות נח היה צריך האי טעמא כדמסיק בש"ס במכנשתא דבי דרי דאבידה מדעת הוא אבל בהנך דדרך נפילה צריך לטעמא כיון שאין להם סי'

בד"ה בר"ה שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן כו' הוא נשחת עכ"ל. לכאורה תמוה דהא לרבא ס"ל סימן העשוי לדרוס הוה סימן וא"כ אם יש בהם סימן אפי' בר"ה נוטל ומכריז כדאיתא בש"ס דף כ"ג ויותר תמוה על הברטנורה שכתב ג"כ כדברי רש"י ואין אליבא דהלכתא. ובחדושי אמרתי ליישב די"ל דס"ל לרש"י דהא קשה לרבא דס"ל סימן עשוי לדרוס הוה סימן א"כ קשה כריכות בר"ה למה יהיה שלו הא ע"כ צריך לומר דגם בר"ה לא מייאש דחושב שלא ידרס הסי' וימצאנה ויכריז א"כ אפי' לית בהו סימן ניחוש שכבר נדרס הסימן א"כ אינו יאוש וצ"ל דאי הוה ידע שנדרס היה מתייאש שפיר הוה יאוש אלא דזהו יאוש שלא מדעת וי"ל רבא לשיטתיה אזיל ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ י"ל לדידן דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ ע"כ לומר דסימן עשוי לדרוס לא הוה סימן ולית הלכתא כרבא בזה לכן פרש"י כמ"ד סימן עשוי לדרוס לא הוה סימן ועמ"ש בגמרא ליישב עוד

בתוס' ד"ה אלו כו' וא"ת כו' וי"ל דכריכות איידי דיקירי כו' עכ"ל. אפשר לומר דהני דוקא דרכן להניחן ולילך מהם וי"ל ששכחן משא"כ הנך כגון ככרות אין דרך לילך מהם לכן בסתמא תלינן שהוא בדרך נפילה ובהכי ניחא נמי מה שדייקו למה לא נקט סתמא אלו מציאות שלו דבר שאין בו סימן (ולפ"ז ניחא דלא תליא בדבר שאין בו סימן דהא מקום הוה סימן וא"ל סימן בגוף החפץ ולרבה דס"ל מקום לא הוה סימן הרי מנין הוא סימן וא"כ חשוב דוקא הני דלית בהו סימן מנין ומקום כדמסיק בש"ס ודבר שאין בו משמע שבגופו אין סימן ובאמת א"צ סימן בגופו רק מצד המקום או המנין וחשוב הני שהם בסתמא דרך נפילה

בא"ד וצבורי מעות כו' עיין מהרש"א דאי מקום הוה סימן צ"ל צבורי כדלקמן ונראה דהתוס' קאי גם לרבה דהא כיון דבר"ה עשוין לדרוס וצ"ל דגם לא מדרסי כמו דלא מנשתפי והיינו בשביל שאין דורסין עליהם

בא"ד וי"ל דהנ"מ כו' כשמצא דמשתמר עכ"ל. עיין ברא"ש לקמן שכתב דניחא ליה שיטלנו זה ויתן סימן מקום וקשה אכתי בדבר שאין בו סימן דהיינו בר"ה א"כ מסתמא לא ניחא ליה שיטלנו דאם יטלנו לא יחזירנו לו ואם יניחנו אפשר שימצאנו המניח. וצ"ל דמ"מ הוה יאוש אצל האובד שסובר שיקחנו אחד כיון שאינו מקום משתמר מיהו אכתי קשה שמא לא נזכר עדיין ואינו יאוש דהוה שלא מדעת כיון שלא ידע שנאבד לו ומדברי מהרש"א לקמן דס"ל דבהנוח לא אמרינן יאוש שלא מדעת ניחא ועמ"ש שם

בא"ד וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח עכ"ל והקשה מהרש"א הא מתני' מיירי נמי ברה"י ומקרי מקום משתמר א"כ איך קאמר הרי אלו שלו הא אפי' ספק הינוח לא יטול ואפשר לומר דלא קאמרי התוס' רק דמיירי בדרך הנוח היינו ברשות הרבים שהוא מקום שאינו משתמר אבל ברשות היחיד ודרך הנוח ודאי לרבה דמקום לא הוה סימן לא יטול אלא דמיירי בין בדרך נפילה אפילו ברשות היחיד ובין בדרך הנוח היכא דשרי ליטול והיינו ברשות הרבים. ואפשר ליישב קושית מהרש"א דהא דאמרינן בספק הינוח לא יטול ויש להבין הא מספיקא נימא ספק ממונא לקולא ושמא הוא בדרך נפילה ואף דלכתחילה י"ל דלא יכניס לכתחילה בספק ליטלו מ"מ אם נטלו אמאי נימא שלא יהיה שלו הא מספיקא הוא מוחזק עפ"י מה שתפס. וצ"ל כיון דבאיסורא אתא לידיה הוה כמו יאוש שלא מדעת וא"כ י"ל לפי שיטת מהרש"ל שסובר דבחצר לא שייך יאוש שלא מדעת א"כ י"ל שפיר מה שהקשה מהרש"א דרה"י לא גרע משבילין שבשדות דלא יטול. ואפשר לומר כונת התוס' בספק הינוח דמ"מ יש לספק שמא הוא בדרך נפילה וא"כ בספק הינוח י"ל דלכתחילה לא יטול. מיהו אי אמרינן ד' אמות קונות במציאה א"כ כבר זכה מדין ד' אמות וד' אמות הוא מדין חצר ובחצר שפיר אמרי' דכבר זכה בו מספיקא ולא שייך יאוש שלא מדעת בחצרו וא"כ י"ל מ"ש בדרך הינוח היינו ספק הינוח דכיון דזכה מדין ד"א מ"מ א"צ להחזיר כיון שאין בו סימן ומחזיקו לעצמו כדעת הרמב"ם אלא שהשיגו עליו דהוה יאוש שלא מדעת והיכא דקני מדין ד' אמות הוה מדין חצר א"כ לא שייך באיסורא אתי לידיה ושפיר קני ליה ולקמן איירי בשבילין שבשדות דבשדה דבעה"ב לא תקינו ד' אמות א"כ י"ל שכונת התוס' דמיירי בדרך הנחה היינו בספיקא דבשאר דברים אינו ניכר שהוא ודאי הינוח וא"ש

אמנם בתר עיון דברי התוס' מוכרחים דהא כתבו לקמן בכריכות דדרך נפילה א"כ אין יודע איך נפלו ומתייאש ותירצו דמ"מ הוא יודע שנפל ממנו ברה"י. ויש להבין דא"כ יהיה לו סימן מקום גם בדרך נפילה וצ"ל דמקום אינו סימן רק כשמכוין המקום אבל לא במה שיודע שנפל ברה"י. מ"מ קשה כיון דבדרך הינוח לא יטול דהבעלים יחפשו שם וימצאנו אי מקום לא הוה סימן א"כ אם נימא דבדרך הינוח לא יטלנו כדי שהבעלים ימצאו שלהם במקום שהניחו א"כ אם הוא בדרך נפילה נמי כיון שיודע מקום שאבד והוא ברה"י ימצאנו ג"כ דהא ברה"י ליכא רבים ומה"ט לא מקרי עשוי לדרוס א"כ גם דרך נפילה למה יטלנו שהרי האובד יודע שאבד ברה"י ויחפש במקום ההוא ואף שאין יודע לכוון המקום מ"מ בשעת חיפוש ימצאנו עכ"פ אלא ודאי גם רה"י דהכא אינו מקום משתמר

בא"ד וא"ת כריכות כו' הא מתייאש כו'. לכאורה קשה מנ"ל דמתייאש מספיקא די"ל אדרבה כשאינו יודע היכן נפל אינו מתייאש שסובר ברשות היחיד נפלו ויתן סימן שברה"י אינו עשוי לדרוס וי"ל דקושית התוס' לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ תקשי גם ברה"ר למה יהיה שלו הא אינו מתייאש שסובר שמא ברה"י נפל ממנו ויתן סימן דאינו עשוי לדרוס ואף דמצאן ברה"ר מ"מ האובד אינו