מעיני החכמה קה

במפנה וא"ש עוד י"ל דקשיא להו להתוס' למה במחצה על מחצה חייב להכריז וקשה דל המוצא מהכא לא ישאר רק מיעוט ישראל ולמה יתחייב להכריז אלא נראה דמיירי באינש דעלמא שבא לעיר ואינו נחשב מכל בני העיר ולכן במחצה על מחצה חייב להכריז וא"כ בודאי לא משמע להו דאיתרמי שהאינש דעלמא היה המפנה דלישנא דנמלך עליה לפנותה משמע דאיירי מאנשי העיר

בא"ד וא"ת ואמאי יכריז יקחנו לעצמו דכשלא ימצאנה בעלים יתייאש עכ"ל. לכאורה קושיית התוס' תמוה דאיך יקחנה כדי שיתייאש אדרבה יש לו להניחו שמה בכדי שישוב לקחתו ואם יקחנו הוה כמו גזלן ואין זה ענין ליאוש שלא מדעת דשם הוה יאוש מיד שנפל רק שלא ידעו בעליו ואף אם לא יקחנו יטלנו אחר ונ"ל דמשמע להו כאן דמיירי שמצאו עפ"י הפינוי של האשפה ובשעת הפינוי כבר נתגלה ונמצא שאם ניחנה שמה יטלו אותו אינשי דלא מעלי וכיון שכבר נתגלה אילו הוגד לבעל האבידה שכבר נתגלה היה מתייאש כפי טעמו של רשב"א ולכן קשיא להו שפיר דליהוי יאוש כנ"ל כוונת התוס' אבל אם הרגיש בעודה מכוסה אין לו רשות לפנותה כי אם להחזיר האבידה דלולי זאת אסור ליטלה ממקומה ולפנותה. ונ"ל דזה נמשך לפי שיטתם דס"ל דמתני' מסתמא מיירי במקום שרבים מצויים משא"כ למאי דפרישית לעיל דלפי מה דמוקי לה בטמון אין צריך לאוקמה כלל במקום שרבים מצויים א"כ ממילא דלא קשה יקחנה לעצמו דאפילו נתגלה לא הוה הפקר ומ"מ צריך ליטלה כיון שחבירו טמנה והוא גילהו צריך ליטלו בכדי שתהיה שמירה מעולה כיון דיש בו סימן כנ"ל ודו"ק

בא"ד וי"ל דהוה יאוש שלא מדעת כו' וברוב נכרים הוי שלו דתלינן דנכרים הטמינוה עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש קאי למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ ל"ל לאוקמה בטמון לוקמה בפשיטות רק באבידה שאינה חשובה כ"כ דנימא דממשמש בה כדמוקי לעיל בריש פרקין לאביי וכיון דכן הוה יאוש שלא מדעת די"ל דלא ידע דנפל כדפריך לעיל ולכן ברוב ישראל חייב להכריז דלא שייך לומר דהוה יאוש וברוב נכרים הוא שלו דתלינן דמנכרי נפל דהוה רובא ואפשר לומר דנהי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ואמרינן שמא לא ידע דנפל ולא יוכל לזכות מ"מ במחצה על מחצה דאיכא תרי ספיקי שמא מנכרי נפל ואת"ל מישראל נפל שמא כבר ידע והוה יאוש מדעת ובכה"ג נמי הוה כמו רובא ואינו חייב להכריז כן נ"ל אלא דהא גופא קשיא מנ"ל דרשב"א ס"ל להקל משום הך סברא דילמא מן הנכרי נפל הא טעמא דרשב"א לא הוה אלא משום יאוש שהבעלים מתייאשין וא"כ י"ל דבהא מודה לרבנן דלא אזלינן בתר רובא לענין שיחזיקו לעצמו ויתלה ברוב נכרים רק היכא דהוה יאוש שפיר הוה שלו שאפי' מישראל נמי הוה שלו משום יאוש וא"כ בטמון דלא שייך יאוש י"ל גם לרשב"א נמי חייב להכריז ונראה שלזה הוצרכו התוס' לומר לעיל בד"ה כי קאמר כו' שאפי' ישראל ימצאם לא יכריז שיתלה בנכרי והוא לכאורה כשפת יתר ומנ"ל הא ולפ"ז י"ל דמשמע ליה להש"ס דהא בהא תליא דטעמא דרשב"א דהוה יאוש היינו משום דאזיל בתר רובא וא"כ אפילו ימצא ישראל אינו חייב להכריז דאזיל בתר רובא ולהכי הוה יאוש משא"כ אי הוה אמרינן דאם ימצאנה ישראל אין לו לתלות ברוב נכרים לא הוה יאוש אצל האובד דמסיק אדעתיה פן ימצאנו ישראל וא"כ שפיר לרשב"א בטמון תולה ברוב נכרים כיון דע"כ רשב"א ס"ל הכי דאל"כ לא הוה יאוש כן נראה לכאורה. אלא דאכתי איכא למידק הא אי אמרינן דרשב"א אפילו ברוב ישראל פליג ע"כ הטעם משום דהאובד מתייאש פן ימצאנה אינשי דלא מעלי כמ"ש אף דלהמוצא אין לו במה לתלות ע"כ צ"ל דהך ספיקא לחוד סגי דליהוי יאוש וא"כ כ"ש דאיכא למימר ברוב נכרים דמשום הך ספיקא לחוד דנכרי ימצאנה הוה יאוש. ונראה דהא בהא תליא דאי ס"ל ברוב ישראל חייב להכריז והיינו אפילו ברוב מצומצם אע"ג דאיכא עכ"פ אינש דלא מעלי שלא יחזירם וא"כ לגבי האובד דהו"ל רוב בלתי מחזירים ואפ"ה לא הוה יאוש והיינו משום דאינו מתייאש משום שסובר שמא המיעוט ימצאם וא"כ ע"כ ברוב נכרים דהוה יאוש ע"כ הטעם משום שאפילו ישראל ימצאנו יש לו לתלות ברוב נכרים דל"ל דלגבי האובד הוה יאוש משום שחושב שהרוב ימצא דא"כ אפילו איכא רוב ישראל בצמצום הו"ל ג"כ רוב בלתי מחזירים בצירוף אינשי דלא מעלי וע"כ משום רובא נמי לא מתייאש וא"כ ע"כ הטעם ברוב נכרים משום דאפילו ישראל ימצאם יש לו לתלות ברובא והשתא דאתינן להכי י"ל דבהא גופיה מספקא לן לעיל אי אמר נמי ברוב ישראל והיינו אי טעמא דרשב"א משום דמתייאש בשביל שרוב המוצאים בלתי מחזירים א"כ אפילו ברוב ישראל נמי דאיכא אינשי דלא מעלי בצירוף נכרים והו"ל רובא בלתי מחזירים או דלא קאמר רק ברוב נכרים והיינו משום דאז אפילו ימצאנו ישראל כשר לא יכריז דיש לו לתלות ברובא מה שא"כ ברוב ישראל אף שהרוב בלתי מחזירים מ"מ לא מתייאש דשמא. ימצאנה המיעוט וזה דוקא היכא דיש לשער בצירוף אינשי דלא מעלי יהיה רוב משא"כ בלא"ה גם לרשב"א פשיטא דחייב להכריז וזה סיוע למה שפירשתי לעיל ליישב דברי הראב"ד וקושיית התוס' דהיכא דאין לשער שרוב בלתי מחזירים בצירוף אינשי דלא מעלי לכ"ע חייב להכריז ודו"ק היטב

ד כד ע"ב בגמ' לעולם אימא לך רשב"א כו' ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא. קשה לי מכאן על דעת ראב"ד שהביא ראיה דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל מהא דמייתי לקמן גבי מצא פרגיות שחוטות והתירוהו לו משום שחיטה והא ע"כ רוב ישראל הוה דלגבי פרגיות לא מהני רוב טבחי ישראל ולקמן קאמר אתאי לקמיה דרב אסי א"כ רב אסי ס"ל כוותיה אפילו ברוב ישראל והכא מוכח דדוקא ברוב נכרים קאמר וצ"ע

שם בגמרא תרתי וקשה דכיון דפשיטא ליה דכיון שהוא שלו אינו חייב להחזיר מה שאל בא ישראל ונתן בה סימן מהו כיון דפשיטא ליה דשלו הוא. ואפשר דודאי י"ל דהא יש להבין מאי פריך תרתי נימא דטעמא דתלינן ברוב נכרים ואם בא ישראל ונתן סימן נימא דחייב להחזיר וצ"ל דס"ל דכיון דתלינן ברוב נכרים הו"ל יאוש וא"כ י"ל אם טוען ברי שלא נתייאש אי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף בזה י"ל דחייב מדינא דברי עדיף וכי שני דחייב להחזיר סתם משמע אפילו לא טען ברי פריך שפיר תרתי ומשני דלפנים משורת הדין בכל גווני צריך למיהדר ועפ"ז אפשר ליישב קושיית התוספות דלא מייתי דיעשון לפנים משורת הדין ולפ"ז ניחא דלא מייתי רק היכא דודאי פטור אבל הכא דיש בו דררא דחיוב לא מייתי להאי קרא. מיהו התוס' שפירשו דאבוה דשמואל דאהדרינהו משום שם דמיהן ומניחן א"כ בודאי היה פטור הקשו שפיר. ובזה מיושב היפוך הרשימות של התוס' דדוקא לשיטתם קשיא משא"כ לפירש"י דאיירי שם בדין יאוש לא קשיא ולכן הקשו התוס' לשיטתם דוקא. ועפ"ז אפשר דהא דרב נחמן לקמן לא קאמר שיתחייב לפנים משורת הדין ולפ"ז י"ל דרב נחמן לשיטתיה ס"ל לאו ברי עדיף א"צ לפנים משורת הדין כיון דאפילו בברי א"צ להאמינו. גם י"ל בפשיטות דאפילו תימא דהכא לא שייך ברי עדיף דלא הו"ל למידע מ"מ לרב יהודה דס"ל בעלמא ברי עדיף הכא שייך עכ"פ לפנים משורת הדין משא"כ למאן דס"ל בכל דוכתי לאו ברי עדיף. גם י"ל לשון חייב להחזיר וגם לפנים משורת הדין אפשר דה"ק אם בשעת הגבהה הגביה ע"י שהוא של נכרי והיה דעתו אם יהיה של ישראל יחזיר א"כ כבר זכה בהגבהתו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ חייב מדינא וא"כ י"ל רב נחמן לשיטתיה ס"ל לא קנה חבירו אינו חייב אפילו לפנים משורת הדין ומיושב ג"כ רשימות מהופכין כנ"ל

ד' כה ע"א בגמ' טעמא דמצא פירות כו' תנינא להא דתנו רבנן כו' ורמינהו. לכאורה הוה מצי לאקשויי בפשיטות אמתני' מהך ברייתא דמצא דבר שאין בו סימן. ואפשר לומר דניחא ליה לאקשויי מהך ברייתא דסתמא דברייתא הוה ר' חייא ובפרט שברייתא זו כמדומה הוא תוספתא וסתם תוספתא ר' חייא ובלא"ה נמי אמרינן בעלמא כל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה וא"כ י"ל דודאי אם היינו מאמינין לו שנאבדו לו פירות בכלי לא היינו חוששים שמא פירות אחרים הם אותן שנמצאו ואותן שנאבדו לו אחריני נינהו אלא דיכול המוצא לומר שמא אין הפירות שלך וא"כ היה אפשר לומר כיון דמודה במקצת על הכלי שנותן בהם סימן וע"כ מודה לו שהכלי שלו והפירות אינו יודע אם הם שלו הוה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם אלא דהכלי הוה ליה הילך והילך פטור מן השבועה אלא דר' חייא לעיל ס"ל הילך חייב וא"כ י"ל דברייתא דמצא דבר שאין בו סימן אתיא כר' חייא דפליג וס"ל הילך חייב ומתני' ס"ל הילך פטור ולהכי ניחא ליה טפי לאקשויי מן התוספתא מברייתא דר' חייא גופיה דס"ל הילך חייב ואפ"ה הפירות הם שלו וע"כ צ"ל דלא הוה משואיל"מ מטעם לא הוה ליה למידע או יתר טעמים ופריך שפיר זה י"ל בדרך פלפול. מיהו נראה בלא"ה דלכאורה לא מקשי בש"ס מידי דהא י"ל דמיירי שגם בכלי אין סימן רק זהו הסימן שמונחים פירות בכלי זהו נקרא הסימן וא"כ אם נמצאו לפניו הכל שלו שאין סימן לא בפירות ולא בכלי וא"כ שפיר תני באידך ברייתא מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סי' דחייב להכריז ולזה נראה שכיון רש"י במתני' שפירש סתם כלי דבר שיש בו סי' והיינו משום דקשיא ליה מאי פריך בגמרא מברייתא דילמא במתני' טעמא משום דזהו הוא הסימן שאומר שהיה בכלי פירות וע"כ סתם כלי דבר שיש בו סימן הוא. מיהו ממתני' הוה מצינן לדחויי דסתם כלי איירי בדבר שאין בו סימן ולהכי פריך מברייתא דנקט בסיפא מקצתן בכלי ומקצתן בקרקע חייב להכריז ואם איתא דטעמא דרישא משום דהכלי אין בו סי' לישמעינן רבותא בסיפא טפי בפשיטות ואם היה סימן בכלי חייב להכריז דהוה שמעינן מיניה תרתי חדא דזהו הוה סימן שנמצאו הפירות בכלי אף שאין סימן בכלי מדנקט דוקא לפניו פירות וגם הוה שמעינן בדבר שיש בו סימן אף שנמצא לפניו הפירות נמי חייב להכריז אלא ודאי גם רישא מיירי ביש סימן בכלי ואפ"ה בנמצא לפניו הרי אלו שלו וא"כ פריך שפיר מברייתא דמצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן

שם גמרא הא כלי ולפניו פירות כו'. ויש לדקדק ממה נפשך אם דרך