מעיני החכמה קד

בתוס' ד"ה אבל שנים כו' דמנין הוה סימן כו' עכ"ל. וקשה למה לא כתבו התוספות דמקום הוה סימן דהכי קיי"ל ועיין במהרש"א. ולמאי דפרישית לעיל דבדי מחטין לא חשיבי ושייך בהו יאוש שלא מדעת א"כ י"ל בשנים שנים חייב להכריז אפי' בדרך נפילה דשייך בהו סימן מנין. ומיושב ג"כ קושיית הב"י שהקשה מ"ש ממטבעות דבשנים אין חייב להכריז ולפמ"ש א"ש דודאי י"ל שהוא דרך נפילה ובמטבע כיון דאדם עשוי למשמש בכיסו מייאש

שם גמרא וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי כו' לכאורה לא שייך לשון וכן דמה ענין זה לכלי אנפוריא וצ"ל דכמו בכלי אנפוריא הוה יאוש כמו כן כאן ולמאי דפרישית לעיל דהא דפליגי בכלי אנפוריא היינו משום שהצורבא מרבנן מתייאש בחשבו שלא יכירם בטביעת עין אף דלפי האמת הכירו בסוף מ"מ הוה יאוש וא"כ כמו בכלי אנפוריא עיקר הטעם משום יאוש בעלים כמו כן במציל מן הנהר

בתוס' ד"ה כי קאמר כו'. וא"ת א"כ אמאי צריך (טעם כו' ת"ל דיש לתלות דמנכרים נפל עכ"ל. ויש לדקדק מנ"ל דרשב"א לא ס"ל לחוש למיעוט ישראל שמא נפל מישראל כמו דלרבנן צריך להכריז משום הך סברא שמא נפל מישראל אלא דרשב"א ס"ל דהוה יאוש כיון דרוב הם נכרים וחושב שנכרי ימצאנו אבל אי לאו הך סברא היה מחוייב להכריז דיש לו לחוש שמא נפל מישראל. מיהו לקמן דמוקי בטמון משמע דלרשב"א הוה שלו משום האי טעמא דתלינן דמנכרים נפל דהתם לא שייך יאוש כמ"ש התוס' לקמן אלמא דסגי בהאי טעמא לחוד דליהוי שלו ולכן הקשו שפיר

ונראה ליישב קושיית התוספות דנ"מ במצא חבית יין ובא ישראל ונתן סימנים א"כ הוא מכריז שיתן ישראל סימנים וכן בבשר דמחתך לה אתלת. וכן י"ל דאיכא רוב נכרי' והלך עם נכרי אחד באופן שאינו מסופק בנכרים שעל ידם הרוב א"כ לא נשאר רוב מוצאים נכרים ומ"מ מתייאש

בא"ד ואפילו ישראל ימצאם כו'. לכאורה הוא כשפת יתר ול"ל הך סברא דאפילו נימא דאילו ידע שימצאם ישראל לא היה מתייאש מ"מ עכשיו מתייאש הוא שסובר שימצאם עכו"ם ונראה דפעמים אין האובד מסתפק שמצאו הרוכ נכרים דקים ליה מקצת נכרים המשלימין הרוב שלא הגביהו וא"כ לא הוה יאוש ולכן נתנו טעם דאפילו שיהיו רוב המוצאים ישראל מתייאש

שם בד"ה אפילו כו' דאיכא אינשי דלא מעלי. לכאורה תמוה דכמו ברבים מצויים איכא טובא דלא מעלי במקום מיעוט מוצאים איכא מיעוט לא מעלי ג"כ. ואפשר דבמקום שאין רבים יש שתי סברות שאינו מתייאש שמא עדיין ימצאנו בעצמו וגם שמא יקחנו אינש דמעלי משא"כ ברבים מצויים ודאי לא ישאר גם אפשר לומר דבצירוף נכרים הוה רוב עוד אפשר דברבים מצויים איכא ודאי אינשי דלא מעלי ביניהם מקרי קבוע כמחצה על מחצה ומתייאש מספק משא"כ באין רבים מצויין אותו מיעוט הו"ל פריש וכל דפריש מרובא פריש

בפרש"י בד"ה המוצא מעות קס"ד. תמוה דלמסקנא נמי הכי הוא ואפשר לומר דיש להבין מאי פריך מרבים מצויים נימא דמיירי במפוזרות והא דבעינן רבים מצויים היינו משום דבאין רבים מצויים אם הוא בחצירו של אחד קונה שלא מדעתו מה שאין כך ברבים מצויים הו"ל חצר שאינה משתמרת. וצ"ל דקשיא ליה בתי כנסיות דמשמע לי' משום דרבים מצויים ובהכ"נ בלא"ה אין חצר להקדש וא"כ למסקנא דמוקי בתי כנסיות דידן דיתבו בהו נכרים א"כ אין רבים מצויים וקמ"ל דאין חצר להקדש ושפיר איירי במפוזרות

בגמרא את"ל פליגי ברוב ישראל ודאי פליגי כו'. לכאורה תימא איך יעלה על הדעת דהלכה כמותו אפי' ברוב ישראל דהא במתני' משמע דבהנהו דחייב להכריז אפילו בר"ה נמי חייב להכריז כמ"ש התוס' וגם על סברת רבי שמעון בן אלעזר יש לתמוה למה לא יתחייב להכריז ברוב ישראל ומשום אינשי דלא מעלי לא יתחייב להכריז דאטו רובא דאינשי דעלמא אינשי דלא מעלי נינהו. ויותר תימא על הראב"ד שהביא הרא"ש בשמו שפסק כרבי שמעון בן אלעזר ומייתי ראיה מפרגיות שחיטות לקמן דשרי ליה וע"כ צ"ל דרוב ישראל הוה דאל"כ אסור משום שחיטה דהוא תמוה לכאורה. ולכן נלענ"ד דרשב"א נמי לא קאמר אלא ברוב ישראל היינו היכא דליכא רובא דמינכר נגד נכרים רק שיש א' או שנים יותר הכל כפי הריבוי נכרים דאז שפיר איכא למימר דסמוך מיעוטא דאינשי דלא מעלי לנכרים והוה ריבוי ליאוש ולכן מתייאש משא"כ היכא דאין לשער כפי האומד דעת עם האינשי דלא מעלי בצירוף נכרים שיהו רובא ודאי גם לרשב"א חייב להכריז ואע"ג דמייתי מהמוצא מעות בבתי כנסיות ובס"ד הוה כולו ישראל ואפ"ה הוה ס"ד דמתייאש אפשר בס"ד ס"ל דבבהכ"נ אין דרך לחפש כ"א אינשי דלא מעלי או דבהך ס"ד צ"ל דבכל גווני ס"ל לרשב"א דא"צ להכריז משא"כ למסקנא דמוקי בבתי כנסיות של נכרים או דיתבי בהו נכרים א"צ לומר תו הך סברא וא"כ א"ש לקמן דגם ברוב ישראל שפיר י"ל דמייאש כיון דאיכא נמי אינשי דלא מעלי דלענין השחיטה סגי ברובא דעלמא אע"ג דלא מינכרי משא"כ מתני' י"ל דמיירי ברוב ישראל רובא דמינכר ובזה חייב להכריז אפילו בר"ה כן נ"ל ודו"ק

שם בגמרא אי במפוזרין מאי איריא מקום שהרבים כו' ויש לדקדק לפמ"ש התו' לעיל ריש פירקין דבספק הנוח בר"ה מותר ליטלו וא"כ קשה לוקמה כאן היכא דהוו ספק הנוח כמו הנך דבעי' לקמן דף כ"ד דבמקום שרבים מצויים שם הם שלו משא"כ במקום שאין רבים מצויים אסור ליטלו כמו בכל ספק הנוח וי"ל דהיכא דהוו הנוח א"כ היה בהם סימן מקום לא שייך לומר דהם שלו שהרי מחוייב ליטלו ולהחזירו עפ"י הסימן ואע"ג דאיכא ספק מ"מ אם הניחו יוכל ליתן סימן מקום וא"כ הוא חייב להכריז ועפ"ז אפשר ליישב פירש"י שכתב קס"ד והוא תמוה ולפ"ז י"ל לפי מה שנראה מרש"י במשנה דסימן עשוי לדרוס לא הוה סימן א"כ מקום לא הוה סימן וא"כ יש לפרש בהנוח וברבים מצויים יכול ליטלו ובצבור אחד

שם ת"ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל כו'. עיין במה שדייקו המפורשים בסתירת הדיוקים דרוב ישראל משמע דוקא רוב ומחצה על מחצה אינו חייב להכריז ובסיפא נקט איפכא ובאמת במשנה מבואר בהדיא דמחצה על מחצה חייב להכריז. ועמ"ש בס' פני יהושע בזה דרוב ישראל בהדי המוצא שבודאי לא אבד א"כ אינו נכנס לספק וליכא טפי ממחצה על מחצה. והא דנקט מחצה על מחצה חייב להכריז בראה שנפל מישראל דאז בעל האבידה לא מייאש כיון דבלעדי נשארו מחצה על מחצה ואינו מתייאש דאפשר שימצאנו בעצמו ע"ש. וקשה לדבריו דאם במחצה על מחצה מיירי דוקא שראה שנפל מישראל דאז לא מתייאש שסובר שימצאנו בעצמו או שאר ישראל ואם לא ראה שנפל מישראל אינו חייב להכריז דבלעדי המוצא איכא רוב עכו"ם בודאי האובד מתייאש שאפילו מצאו ישראל שמא לא ראה שנפל מישראל וא"כ יתלה ברוב עכו"ם שהם מבלעדו. ועלה בדעתי ליישב דבמחצה על מחצה חייב להכריז מספיקא וא"כ במצא דבר שהוא ספק הינוח אם הוא דבר שאין בו סימן מרוב ישראל לא יטול משא"כ במחצה על מחצה הוה תרי ספיקא דילמא דרך נפילה הוא ונתייאש מאחר שאין בו סימן ואת"ל דרך הינוח דילמא דעכו"ם הם ובהא במחצה על מחצה אינו חייב דהוה תרי ספיקא משא"כ ברוב ישראל בכל גווני חייב להכריז ואפילו בדבר שיש בו סימן מנין או מקום רק מספקא ליה דילמא דרך נפילה הוא והוה יאוש אף בישראל דבדרך נפילה ליכא סימן מנין או מקום כמ"ש התוס' לעיל וא"ש. ויותר היה נ"ל דהא בלא"ה יש לתמוה מה פסיקא ליה דכאן מיירי במקום שרבים מצויים דילמא לא מיירי במקום שרבים מצויים ולכן י"ל חד בחבריה מתרצא דודאי קשה הדיוקים אהדדי ולכן משמע ליה דברוב ישראל בכל גווני חייב להכריז דלא פלוג רבנן כיון דברוב אינו מתייאש אפילו אין יותר ממחצה רק ישראל אחד חייבוהו חכמים להכריז ואפילו במקום שרבים מצויים שמתוך הסברא ימצא עכ"פ איניש אחד דלא מעלי וא"כ יהיה רוב בלתי מחזירים מ"מ חייבוהו להכריז כיון דאיכא רובא ולא נתנו חז"ל גבול כמה יהיה עפ"י אומדנא אינשי דלא מעלי ועשו חוק שוה ברוב ישראל שחייב להכריז. משא"כ במחצה על מחצה דבזה דוקא במקום שאין רבים מצויים חייב להכריז משא"כ במקום שרבים מצויים עכ"פ בצירוף אינשי דלא מעלי יהיה רוב בלתי מחזירים ואינו חייב להכריז וא"ש. אלא דלכאורה למאי דמשני הש"ס בטמון לא א"ש לפ"ז ובזה יש לעמוד על דברי התוס' שציינו דבריהם על תירוץ הש"ס וכתבו דלא בעי לאוקמה במקום שאין רבים מצויים ולא הקשו על קושיית הש"ס וכבר העיר בספר פ"י ג"כ בזה והניח בצ"ע ולפ"ז א"ש דודאי י"ל כדפרישית דמסתירת הדיוקים מוכח דברוב ישראל חייב להכריז אפילו רבים מצויים שם משא"כ למאי דמוקי בטמון ע"כ צ"ל ישוב הדיוקים בענין אחר וא"כ קשיא להו שפיר לוקמה במקום שאין רבים מצויים שם וא"ש ודו"ק אלא דנ"ל ליישב דלמאי דמוקי בטמון י"ל למאי דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ ברוב ישראל חייב להכריז אפילו טמון סמוך לביתו של עכו"ם דהוה לן למיזל בתר קורבא אזלינן בתר רובא דעדיף מקרוב משא"כ במחצה על מחצה ודאי אזלינן בתר קורבה ובנמצא סמוך לביתו של נכרי אינו חייב להכריז והא דבמחצה על מחצה חייב להכריז היינו בשוין כדמוקי בפרק לא יחפור וזה נכלל בלשון מחצה על מחצה הן בקורבה הן במנין האנשים ובזו חייב להכריז משא"כ לס"ד בדרך נפילה לא שייך למימר למיזל בתר קורבה וא"כ מוכח ע"כ דאיירי במקום שרבים מצויים ג"כ ומיושב קושיית התוס'. ועפ"ז מיושב ג"כ אידך קושיא שהקשו אמאי יכריז יקח אותה לעצמו שהרי יתייאש ע"ש ולפ"ז לק"מ די"ל למאי דמוקי בטמון לא מיירי כלל במקום שרבים מצויים דהדיוקים מתישבים שפיר כדפרישית ובהא גם לרשב"א חייב להכריז ודוק היטב

בתוס' ד"ה בטמון ולא בעי לאוקמה כו'. עמ"ש לעיל בסמוך ליישב: בא"ד וא"ת ובטמון למה יגע בו כו' עכ"ל. לכאורה קשה דילמא מיירי שמצאו המפנה וכן הקשה בספר פני יהושע והניח בצ"ע. ונ"ל דלא משמע להו להתוס' לאוקמה במצאו המפנה דוקא דאם במצאו אחר לא יגע בו א"כ הא גופיה קשיא ל"ל למינקט מתניתין בפה"ג דלא איירי אלא במפנה דהוה ליה למיתני טפי אם רוב ישראל לא יגע בו ואם רוב עכו"ם נוטלו לעצמו דשייך בכולהו וזה אינו שייך רק