מעיני החכמה קג

על חילוקו שלא יראו התפירות המגונות. ולכן אפשר לומר עפמ"ש התוס' דמשנה בפוריא פן יראה קרי עליו ויתגנה ולכן לא איתרע הימנותא דידיה דיש לדונו לזכות שמשנה כדי שלא יתגנה וא"כ י"ל דאי משנה בפוריא ע"כ אף שראוי להתרחק מדבר שקר צ"ל דכדי שלא יתגנה לא יחשוב לו עון אשר חטא וא"כ אי משני בהך ואינו מקפיד על חלוקו שוב אין לדונו לזכות שעושה כן שלא יתגנה שהרי אינו מקפיד בגנות וע"כ דמשקר בלאו הכי ואיתרע נאמנות שלו וא"כ ליכא נ"מ כי אם במשנה בפוריא ואינו מקפיד על חלוקו והיינו שידוע כן וזה מילתא דלא שכיחא ולכן השמיטוהו וא"ש גם י"ל דלא מפרשי כפירש"י דמאי גנות יש בתפירות מהופכות רק מפני שמבפנים איננו נקי מזיעה ועיפושים ומאכולת אמרו שתולה כגריס וא"כ בעבר השני שסמוך לגוף הוא מגונה ואף לאחר הכיבוס עדיין רישומן ניכר וא"כ י"ל דלהכי צריך להקפיד מאחר שעל הרוב כתמי החלוק נראין בעבר השני ואף לאחר הכיבוס דכיבוס שלהם לא היה אלא במים לבד וא"כ לפמ"ש בש"ע בהלכות תשעה באב דכיבוס שלנו הוה גיהוץ אינו קפידא כלל בהפיכת החלוק ולכך לא כתבוהו. כן י"ל להפך בזכות הפוסקים שהשמיטוהו אלא דעל הרמב"ם עדיין לא מתיישב שאין דרכו להשמיט שום דבר

אמנם נראה יותר דודאי ראוי ליתן טעם לדברי ר' יוחנן שתלה חזרת אבידה במקפיד על חלוקו שהוא דבר מתמיה וגם קשה למה לא הובא ר' יוחנן בעיקר מקום דיני מציאה בפירקין לכן נ"ל ותחלה נבאר הוכחת התוס' דרבנן פליגי ארשב"א דהיכן נזכר זה במתניתין ותירצו התוס' דמוכח מדנקט הני דמתני' דלא שייך בהו טביעת עין כלל משמע דבמידי דשייך בהו טביעת עין בכל ענין חייב להכריז. אלא דיש לדקדק ע"ז אכתי מנ"ל דרבנן פליגי די"ל דגם רבנן מודו והא דלא נקטו רק הני י"ל דהא לעיל אקשינן לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש מהני דמתניתין ומשני הנהו דמתניתין חשיבי וגירסת הרא"ש דמידי דמיכל חשיבי ואם כן יש לומר כיון דחשוב לרשב"א כלים חדשים שלא שבעתן עין בדי מחטין וצנוריות א"כ י"ל דהני לא חשיבי וא"כ לאביי הוה יאוש שלא מדעת אלא דמ"מ שפיר אמר רשב"א דאינו חייב להכריז דלא יהיה בהם סימן ולא טביעת עין אבל באמת אינם שלו א"כ במתני' דנקט אלו מציאות שלו לא מצי למינקט הני דרשב"א ולעולם לא פליגי רבנן עליה כלל מיהו אי אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש כרבא לעיל שפיר מוכח מדלא נקט הני דרשב"א ש"מ דס"ל הני חייב להכריז ובזה ניחא נמי דהפוסקים פסקו כרשב"א דלדידן דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש לא מוכח כלל דרבנן פליגי וא"ש ומלשון ומודה אין להכריע כמ"ש הרשב"א בשיטה מקובצת ויתר מפרשים. ועפ"ז נבא אל הענין והוא כי בודאי אין טעם שיפסיד בשביל מה שאינו מהפך חלוקו דבאמת הדבר מצוי אצל ת"ח שהם בעלי עיון ומחשביות שאין משימין אל לבם דטרידי בגרסייהו ואין משגיחין בהילוכן ולאו אדעתייהו מחמת דטרידי בגרסייהו וזה דבר תלוי בטבעי בני אדם כמו שעדיין מצויים בזמנינו זה יש ת"ח מחמת מחשבותם כל היום בגרסא אין משימין אל לבם להקפיד בהילוכן וא"כ י"ל בודאי בכלי ששבעתו העין הטביעת עין בא ממילא בדרך השתמשותו רשום בזכרונו תואר תבנית הכלי משא"כ בכלים חדשים צריך השגחה יתירה והוא כפי החילוף שיש בבני אדם שיש מי שמשגיח היטב בדבר הבא לפניו אף פעם אחת ונשאר הדבר חקוק על לוח לבו לזכרון איש כזה שפיר אפשר שגם בכלי חדש משגיח בו היטב לפי טבעו וא"כ י"ל בזו שתלוי חזרת האבידה בהפיכת החלוק היינו בכלי חדש שלא שבעתו העין וא"כ אם בא ת"ח שאינו מקפיד על חלוקו ע"כ צריך לדונו לזכות שהוא בשביל עיונו אינו שם על לב מילי דעלמא וא"כ איתרע טענותו שטוען שמכיר הכלי בטביעת עין שהרי הוא כלי שלא שבעתו העין ואין דרכו להקפיד במילי דעלמא דחזינן שאף בהפיכת חלוק אינו מדקדק ואין שם עינו עליו אם מהופך וא"כ איך ישבע עין שלו מכלי חדש שאפי' במה שהולך אינו שם עין והרווחנו ליישב דברי חז"ל שיתיישבו על לב כי כל דבריהם נכוחים למבין וא"כ ממילא הפוסקים לשיטתייהו שפסקו כרשב"א ורבי יוחנן י"ל דס"ל כרבנן והיינו משום דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש כרבא ולדידן י"ל דרבנן לא פליגי כלל ארשב"א כדפרישית. או אפי' בפשיטות ניחא דר' יוחנן ס"ל כרבנן ואנן הכא קאמרינן לרשב"א דסתמא דגמרא ס"ל הילכתא כרשב"א ולהכי הכא לא מייתי כלל הך דהפיכת חלוקו דבכלים ששבעתן העין א"צ להפיכת החלוק ובלא שבעתן העין קי"ל דאינו חייב להכריז ואפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן ודבריהם ברורים ודו"ק. ועפ"י הנ"ל מיושבים היטב דברי הרמב"ם ריש פרק י' המוצא מחטים וצינוריות אם מצאן אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן ותמה הכ"מ למה פסק בשנים שנים חייב להכריז ובמטבעות פסק בשנים אינו חייב להכריז ולפי הנ"ל ניחא דודאי בדרך נפילה נהי דלא שייך מנין סימן היינו מטעם שכתבו התוס' דבדרך נפילה לא הוה סימן היינו משום שאינו יודע אם נפלו בבת אחת ולהכי הוה יאוש אף אם נפלו בבת אחת דהאובד מתייאש וזה דוקא במידי דידע דנפל כמו במטבע דעשוי למשמש בכיסו משא"כ בהני דלא ידע דנפל שפיר י"ל בדרך נפילה נמי חייב להכריז כיון דחזינן דנפלו בבת אחת שפיר הוה מנין סימן ולכן חייב להכריז ודברי הרמב"ם ברורים ודו"ק ועמ"ש לקמן ליישב עוד דברי הרמב"ם

בתוס' ד"ה ומודה כו' וכן מצינו ברבה בר בר חנא דאמר בפ"ק אי טביעות עינא כו' וגט לא שבעתו העין עכ"ל. וקשה לפ"ז יהיה רבב"ח שלא כהלכתא דקיי"ל כרשב"א וגם קשה הא אנן קיי"ל דטביעות עין מהני בגט כדאיתא באה"ע סימן קל"ב ובח"ה פסקינן כרשב"א דבכלים חדשים לא שייך טביעת עין. ונראה לי דלא פליגן אי איכא טביעת עין בכלים חדשים שלא שבעתן העין די"ל דודאי איכא טביעת עין גם בכלים חדשים אלא דבסתמא אמרינן שלא יכירנו אבל אי אומר בבירור שנתן עין בו היטב שייך בו טביעת עין רק דאמרינן מסתמא דצורבא מרבנן עצמו מתייאש שחושב שלא יכירנו ולכן לא חייבוהו חכמים להכריז ולכן אפי' באמת הוא של צורבא מרבנן שמכירו היטב מ"מ כיון דלא שכיח שיכירנו בכלי חדש אינו חייב להכריז וא"כ הצורבא מרבנן מתייאש אפי' יודע בודאי שיכירנו מאחר שהמוצא אינו חושש לזה ות"ק סבר דמחוייב להכריז בשביל כך שאינו מתייאש וכעין מה דפליגי ברוב נכרים אי מתייאש כדלקמן וא"כ לפי האמת אי מכיר הכלי בטביעת עין שפיר שייך בו טביעת עין ועמ"ש לקמן

בא"ד וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן זה בפירוש והקשה מהרש"א הא גם בסימן הבא מאליו אמרי' לעיל דרבנן פליגי ותקשי ג"כ מנ"ל דרבנן פליגי ונ"ל ליישב דיש לדייק במתני' דנקט עיגולי דבילה שהוא תאינים יבישים ולא נקט תאינים בפשיטות כמו בברייתא לעיל ולגירסת רש"י דגרס תאינה עם נפילתה נמאסת והוה הפקר א"כ י"ל שפיר דאי הוה תני תאינים הוה ס"ד משום דהוו הפקר הוא דהרי הן שלו משא"כ לגרסת התוס' דגרסי נמסת א"כ הו"ל למינקט תאינים דהוה רבות' טפי דשייך קצת חזותו מוכח טפי מעיגולי דבילה אלא ודאי להכי נקט עיגולי דבילה לרבותא אף דלפעמים משכחת שנמצא בהם סימן הבא מאליו וש"מ דלא הוה סימן וא"ש ובזו מיושב דברי הרמב"ם שפסק בסימן הבא מאליו דהוה סי' והקשו עליו למה פסק כר' יהודא נגד ת"ק. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דהא לעיל אקשינן מעיגולי דבילה ומשני כיון דחשיבי ממשמש בהו וא"כ י"ל דבתאינה דלא חשיבי כולי האי כעיגולי דבילה ולא שייך לומר הרי אלו שלו וליכא דיוקא כלל מעיגולי דבילה וא"כ י"ל דגם לרבנן סימן הבא מאיליו הוה סי'. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם לשיטתיה דפסק כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ ליכא הוכחה כלל לומר דרבנן פליגי אר' יהודא דהא דלא נקט תאינים היינו משום דלא חשיבי והוה יאוש שלא מדעת וא"ש כנ"ל. מיהו בדברי הרמב"ם גופיה אין לומר כן דהרמב"ם פסק בסתמ' בפירו' מפוזרים דהוו שלו אע"ג דפסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפמ"ש שם ליישב זה לא שייך ליישב כאן מ"מ לא נמנעתי לכתוב ליישב דבריו להלכה והא דאמרי' לעיל דפליגי היינו דשם קאי לרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ולדידיה צ"ל הא דנקט עגולי דבילה היינו לאשמועינן דסימן הבא מאליו לא הוה סימן. וברמב"ם גופיה י"ל דהא בלא"ה י"ל לעיל למה קאמר לרבא מעבירין על האוכלין הא מצי למינקט דאין מעבירין ופליגי בסימן הבא מאליו כמ"ש לעיל. אלא די"ל דרבא הוכרח לומר מעבירין על האוכלין דאי אין מעבירין על האוכלין תקשי למה נקט בסיפא ככרות של בעה"ב דהוה סימן גמור דאין עשוי לדרוס כיון דאין מעבירין על האוכלין לינקט כריכות אף דעשוי לדרוס מ"מ הוה סימן ולהכי צ"ל דס"ל מעבירין על האוכלין וא"כ אף בככרות הוה סימן עשוי לדרוס אלא דקשה לת"ק למה נקט במתני' במידי דעשוי לדרוס דאיכא למיטעי ולומר דסימן עשוי לדרוס לא הוה סימן לינקט מידי דאין עשוי לדרוס ואפ"ה לא הוה סימן הבא מאליו סימן. ולכן צ"ל דדוקא במידי דעשוי לדרוס דאית ביה תרתי לריעותא דעשוי לדרוס וגם בא מאליו לכן לא הוה סימן משא"כ אי אין מעבירין על האוכלין דלא הוה עשוי לדרוס גם לרבנן הוה סימן וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק אין מעבירין על האוכלין א"כ אין עשוי לדרוס כלל ואף לרבנן אי לא הוה ס"ל דמעבירין על האוכלין הוה מודו ג"כ דסימן הבא מאליו דהוה סימן ושפיר פסק הרמב"ם בעיגול ובתוכו חרס וכה"ג דחייב להכריז כיון דאין מעבירין על האוכלין ודו"ק ועמ"ש לעיל ג"כ ליישב

בפרש"י ד"ה אגניב ליה כסא דכספא כלי של אושפיזו היה. לכאורה מנ"ל לרש"י שלא היה שלו ואפ"ל דלעיל קרי ליה בגמרא מר זוטרא וכאן קרי ליה חסידא משמע שיש בזה איזה מידת חסידות וגם מדקאמר כפתיה ואודי ולא קאמר ואהדריה ולזה פירש רש"י דבאמת הכלי של אושפיזו היה. ומר זוטרא היה חפץ לשלם רק דמ"מ צריך לישבע שאינו ברשותו כדין שומר שרוצה לשלם ולהנצל מן השבועה שאפילו שבועת אמת ראוי להתרחק ממנה ע"כ בראותו שיש חשד אהאי בר בי רב כפתיה עד דאודי ומיד שהודה שהוא גנבו כבר נפטר משבועה שאינו ברשותו דעד המסייע פוטר מן השבועה ואף דלפי הודאתו רשע הוא מ"מ פלגינן דיבוריה ומיד שנפטר מן השבועה לא הקפיד כלל לכופו שיחזיר לו דמיו כי אולי לא היה אז בעין כי כבר מכרו אבל בזה לא איכפת ליה עכ"פ שמפסיד שלו ששילם לאושפיזו וזאת היתה חסידותו שלא הקפיד על התשלומין כי אם על השבועה: