מעיני החכמה קב

של בעה"ב יש להם סימן וחלוקים גם בעיקר הדין דבכריכות מיירי דוקא בדרך הנוח דבדרך נפילה אפילו ברה"י הם שלו משום דלית בהו סימן משא"כ בככרות ברה"י אפילו בדרך נפילה חייב להכריז ולא דמיא כריכות לככרות ולהכי לא תני להו כחדא ולק"מ ודו"ק

עוד אפשר לומר דרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ודוקא בדבר שאין בו סימן דודאי עומד ליאוש משא"כ בדבר שיש בו סימן י"ל דגם לרבא לא הוה יאוש ואף דכאן איכא בהמה וכלבים מ"מ י"ל כפי הסברא שכתבתי לעיל דבדבר שיש בו סימן לא שייך הך דיאוש שלא מדעת דאילו ידע שזה מצאו לא היה מתייאש וא"כ י"ל דלרבא מיירי בלא ידע דנפל וא"כ בדבר שיש בו סימן גם לרבא לא מהני היאוש שלא מדעת משא"כ לרבה הקושיא הוא למאי דס"ל הטעם משום עשוי לדרוס קשה גם בכה"ג איכא בהמה וכלבי' ואכתי עשוי לדרוס הוא כנ"ל

בגמ' אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכ"ע כו' הוה סימן ומעבירין על האוכלין כו'. ויש לדקדק ל"ל מעבירין על האוכלין דזהו דלא כהלכתא דהא קיי"ל אין מעבירין על האוכלין דאפי' אי אין מעבירין על האוכלין נמי מצי לאוקמא ופליגי בסימן הבא מאליו. ולכאורה היה נ"ל דלרבא ע"כ צריך לאוקמא דמעבירין על האוכלין דאי אין מעבירין על האוכלין תקשי כיון דרבא ס"ל מקום הוה סימן ואלומות ברה"ר נוטל ומכריז דלא מינשתפי והוה מקום סימן וא"כ קשה גם בככרות של נחתום ליהוי מקום סימן דכיון דאין מעבירין על האוכלין לא מנשתפי להכי צ"ל דמעבירין על האוכלין ולהכי לא שייך מקום שיהיה סימן דאיכא למימר בהו ג"כ מינשתפי. אלא דלפ"ז צ"ע על הפוסקים שפסקו בככרות ושאר אוכלין דמתני' דברה"ר הם שלו ולא חילקו בין דרך הנחה לדרך נפילה ואמאי לא פסקו גם בדרך הנחה גם באוכלין ברה"ר הוה מקום סימן דהא אנן קיי"ל דאין מעבירין על האוכלין כדאיתא בא"ה סימן קפ"א וא"כ הו"ל לפסוק בככרות של נחתום ברה"ר דמקום הוה סימן כיון דלא שייך בהו מינשתפי וצ"ל דנהי דקיי"ל דאין מעבירין על האוכלין י"ל דמינשתפי ברגלי נכרים או ברגלי בהמה וכלבים באתרא דשכיחא ובהא אפשר דסבירא להו להפוסקים דנכרים מעבירין ולא חיישי לכשפים ושייך בהו שפיר מינשתפי

ובזו אפשר ליישב דברי הרי"ף שהביא ראיה דמקום הוה סימן מהא דפריך וליהוי מקום סימן ותמהו עליו דבלא"ה לרבא מוכח דמקום הוה סימן ותירץ הרמב"ן דאהא גופא מייתי ראיה דהלכתא כרבא וכבר הקשיתי דאכתי מנ"ל דהלכתא כרבא בהא דסימן עשוי לדרוס ואי ס"ל דהלכה כרבא א"כ לא צריך לראיה כלל כמו שלא הוצרך לראי' אהא דסימן עשוי לדרום ולפ"ז ניחא דודאי בהא פשיטא ליה מהיכי תיתי לא נפסוק כרבא רק בהא דמקום הוה סימן מוכח לכאורה דלא כרבא מכח קושיא דככרות שהקשיתי דברה"ר נמי ליהוי מקום סימן דלא מינשתפי ורבא ס"ל מעבירין על האוכלין ואנן קיי"ל דאין מעבירין על האוכלין ולהכי מייתי ראיה דפשיטא לן דמקום הוה סימן וא"כ ע"כ צ"ל בככרות טעמא דמשום נכרים ובהמה וכלבים שייך בהו ג"כ מינשתפי וא"ש ודו"ק. מ"מ צ"ע כי דוחק לומר דרבא פליג אכולהו וגם אכתי הו"ל להפוסקים לחלק בין איכא נכרים בהמה וכלבים וצ"ע

בגמ' בסימן הבא מאליו קא מיפלגי מר סבר לא הוה סימן ומ"ס הוה סימן. עיין פירש"י ותוספות. קשיא לי למה נימא דאינו חייב להכריז כיון דאפשר דיודע סימן ולא מתייאש ואיך יחזיק זה בממון של אחרים שלא כדת וכה"ג כתבו התוס' לעיל דהיכא דאפשר לתקוני להשיב ממון לבעליו ע"י הכרזה יש להכריז ונהי דכתבתי לעיל ליישב די"ל דהוה יאוש אצל בעל אבידה מ"מ כאן קשה אם יהיה זה חייב להכריז בודאי לא יתייאש אם יהיה סימן אלא די"ל דלא תיקנו רבנן הכרזה רק בדבר שבודאי אינו של המוצא שהרי בודאי אינו יאוש אף אם אין בעל אבידה בא מיד מ"מ אין להמוצא בו חזקה שבודאי אינו שלו אלא דאמרינן מסתמא לא נודע לבעליו משא"כ כאן די"ל שלא נודע לבעלים כלל הסימן היכא דבא מאליו וא"כ אם יכריז ולא יתנו הבעלים סימן יהיה צריך להניח אצלו וא"כ אפשר שיפסיד שלא כדת שכיון שלא ידעו הבעלים סימן ודאי נתייאשו ויצטרך להניח אצלו דאיכא למיחש שמא נפל ממי שידע הסימן כן י"ל לכאורה. אלא דמ"מ אין זה מספיק דודאי למ"ד סימנין דרבנן ומן התורה אין מחזירין בסימן כלל רק תקנת חכמים הוא שפיר י"ל סברא זו דבכה"ג לא תיקנו הכרזה משא"כ אי אמרינן סימנין דאורייתא ומן התורה מחזירין עפ"י סימן א"כ קשה למה יפסיד בעל האבידה שלא כדת מאחר דאפשר שיודע סימן. לכן נ"ל דפליגי בהך סברא דסימן הבא מאליו היינו היכא דאינו ניכר בחוץ כמ"ש התו' וא"כ י"ל דמ"ד לא הוה סי' היינו אפי' אם אובד יודע הסימן מ"מ הוא מתייאש מחמת שהמוצא איננו מחוייב להשגיח ולהעלות על לבו שיש בו שינוי וכיון שאין מרגיש בו שינוי מוכרו ועושה בה מה שירצה ולכן אפילו אי איתרמי שהרגיש המוצא בהשינוי מ"מ הוי שלו שכבר נתייאשו הבעלים ולמאי דבעי למימר לקמן דף כ"ז ע"ב דפליגי תנאי בסימנין דאורייתא או דרבנן י"ל דפליגי בסברא הנ"ל דת"ק סבירא לי' סימנין דרבנן ור"י ס"ל סימנין דאורייתא ופליגי בסברא הנ"ל ותקנו בכהאי גוונא להשיב ע"י הכרזה. ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ן שפסק בדבר שיש בו שינוי חייב להכריז והקשו עליו למה פסק כר"י נגד חכמים. ולפ"ז ניחא דודאי י"ל כיון דפליגי בהך גופא אי סימנין דאורייתא או דרבנן ואי תימא דר"י ס"ל סימנין דאורייתא א"כ י"ל לדידן דסלקא איבעיא דלא אפשטא אי סימנין דאורייתא או דרבנן א"כ מספיקא חייב להכריז אלא דלא מייתי' לקמן למיפשט מהך דפליגי תנאים בהא כיון די"ל דפליגי בהך סברא שכתבתי וכיון דאנן מספקא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן מספיקא חייב להכריז. ועפ"ז יש ליישב היטב דברי הרמב"ם שפסק סתמא דפירות מפוזרין שהם שלו ותמהו עליו הא אנן קיימא לן דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. ולפ"ז א"ש דהא בלא"ה כתב הש"ך אע"ג דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש מ"מ כ"ז שלא נתברר של מי הוא הרי של מוצאה אלא שגם דברי הש"ך תמוהים דלדידהו כל הני קושיות דלעיל לאביי לא קשיא כלל. וכבר כתבתי ליישב לעיל בכמה אופנים. ולפ"ז יש ליישב שפיר בהרווחה דודאי כל הני קושיות דמייתי לעיל היינו משום דכיון דחזינן דר"י פליג דקאמר בדבר שיש בו שינוי חייב להכריז ש"מ דת"ק ס"ל בהני דמתני' דאפילו אית בהו שינוי ואפשר שידעו מ"מ הרי הן שלו ועיין מהרש"א לקמן בדף שאחר זה ומש"ש וא"כ פריך שפיר למה יהיה שלו דהא י"ל דהאובד יודע שינוי וצ"ל הטעם כדפרישית דהאובד מתייאש מחמת שסובר שהמוצא לא הרגיש בסימן ולכן אפי' כבר הרגיש המוצא בסימן מ"מ האובד מתייאש שחושב שהמוצא לא ירגיש בסימן וא"כ קנאו המוצא ביאוש אהא קשיא לן הא לא ידע דנפל מיניה וא"כ אינו יאוש כלום וא"כ ביש בו שינוי למה יהיה שלו. וגם בפירות מפוזרים משכחת בהו שינוי בגוונא טובא וע"ז פריך שפיר למה יהיה שלו הא בכה"ג יוכל להשיב לבעלים ע"י סימן וא"כ ממילא הרמב"ם לשיטתיה אזיל שפסק כר"י ביש בו שינוי חייב להכריז וע"כ בהך דפירו' מפוזרים להרמב"ם אין בו שינוי דוקא הוא ואם אין בו שום שינוי שלא יוכל להשיב לבעלים ממילא הוי שלו ודברים ברורים. ובזה ניחא נמי דפריך א' בדרך נפילה אפי' טובא היינו אם אין בו שינוי קשיא לן שפיר

בגמ' דרך הנחה נוטל ומכריז. וקשה לדעת הרמב"ם דבהנוח אפי' דבר שיש בו סימן לא יטול מפני שמטריח הבעלים א"כ גם בדרך הנחה למה הוא נוטל הרי יטריח על הבעלים ועמ"ש לקמן אי"ה

ד' כג ע"ב בתוס' ד"ה מחרוזות כו' וא"ת הא אמר פג"ה אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן עכ"ל לכאורה י"ל דשם מיירי באיכא קשר סימן והיינו בקשר דלא מקטרי כ"ע הכי או במנינא דלא שויא. ואפשר דמשמע להו מדקאמר אל תהא שוטה משמע דאין מקום לשאלה כלל דבכל גווני הוה סימן מכח חרוזין גופייהו ולהכי לא נקטו התוס' בקצרה דקאמר התם בחרוזין הוה סימן

בתוס' ד"ה מדמשקל כו' משמע דמידה עדיפא עכ"ל. לכאורה לא מוכח דמידה עדיפא ונראה דמשמע להו מדבעי על מנין ופשיט ליה מידה ומנין נמי הוה סימן דהו"ל לאקדומי להשיב על הבעיא דבעי' מיניה במנין אלא נראה דמידה עדיפא ממנין וכיון דמידה עדיפא ולמאן דלא ידע הברייתא איכא לספוקי נמי במידה אלא דבעי אם אפי' מנין הוה סימן ולהכי הקדים להזכיר מידה דפשיט טפי כדרך לא זו אף זו וא"כ משמע דמידה עדיפא ממנין וכיון דעדיפא ממנין ע"כ עדיפא נמי ממשקל

פיסקא ר"ש בן אלעזר מאי אנפוריא כו' היכא דמי אי דאית בהו סימן כו' אי דלית בהו סימן כו' ויש לדקדק דילמא ס"ל סימנין דרבנן ומן התורה לא מהני סימן אלא דהתוספות כתבו לקמן דף כ"ז דהחילוק בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן אע"ג דסימנין דרבנן מ"מ על ידי הסימנין מוצא עדים שמכירין אותו בטביעת עין וא"כ י"ל דחכמים לא תיקנו להחזיר בסימן רק דבר שמן התורה אינו של מוצאה דלא הוה יאוש ולהכי תיקנו שיחזיר בסימן משא"כ בדבר חדש אף ע"ג דאית ביה סימן מ"מ כיון דלא שייך טביעת עין כמו כלי אנפוריא א"כ מן התורה הרי הוא של המוצא מאחר שאין בו טביעת עין ולהכי אפילו אית ביה סימן לא תיקנו חכמים שיחזור בסימן מאחר שמן התורה הוא של המוצאה וי"ל דפשיטא לן דגם בכה"ג תיקנו חכמים להחזיר בסימן דהא מוכח ממתני' דלקמן דמנין או מקום הוה סימן ובמקום ג"כ לא שייך דלא ליהוי יאוש מן התורה דלא שייך לומר שע"י המקום יהא ניכר בטביעת עין וע"כ פשיטא לן דגם בכה"ג תיקנו רבנן להחזיר בסימן. ולפמ"ש לקמן דלכ"ע איכא טביעת עין גם בדברים חדשים רק דטעמא דרשב"א משום דהצורבא מרבנן עצמו מתייאש מחמת שחושב שלא יכירנו ולהכי המוצא אינו חייב להכריז דלא שכיח שיכירנו שיתן עיניו בו מחמת שלא שבעתו עין ולהכי הוה יאוש וא"כ פריך שפיר באית ביה סימן לא הוה יאוש כיון דאית ביה סימן וגם מן התורה מצי לחקור אחר עדים

ד' כד ע"א גמרא אי ידעינן ביה כו' עכ"ל. לכאורה הלשון משמע דצריך שנדע שאינו משנה כי אם בהני תלת אלא דהפוסקים כתבו בסתמא מחזקינן ליה בחזקת שאינו משנה רק בידעינן ביה דמשנה. ודע דבשבת פ' אלו קשרים איתא איזו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעת עין כל שמקפיד על חלוקו והפוסקים השמיטוהו ותמה הב"י על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיטוהו ובדרישה ובסמ"ע דחק בזה ואכתוב מה שנלענ"ד בזה ובפרט להטעים הדברים כי לכאורה אין טעם בעבור שאינו מקפיד על חלוקו איתרע נאמנות דיליה שלא יחזירו לו אבידה. ורש"י פירש שאינו מקפיד