מעיני החכמה קא

אובד הניחו שם מדעת שיוכל ליתן סימן מקום ואם בדרך נפילה הוה שלו וא"כ אם יודע שהמציאה של עם הארץ ומסופק אם הניחו שם מדעת שפיר שייך א"צ להכריז דאין מכריזין על אבידתו וא"ש. אלא דצריך ביאור למה נקט אין מכריזין לינקט סתם אין מחזירין ואפשר דהיכא דידיע בודאי של מי הוא אין רשאי לגוזלו ולהכי נקט אין מכריזין דהיכא דאינו יודע של מי הוא ואפשר שכבר נתייאשו הבעלים ואף דבעלמא מספיקא צריך להכריז באבידה של ע"ה הקילו ושפיר י"ל כדפרישית בספק הנוח ויש בו סימן וע' בתוס' פסחים שם ואין להאריך כאן בזה. עוד אפ"ל עפ"י מה שמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם ע"ש ולפ"ז י"ל אם הנפנה לשם הוא עם הארץ אין זה מחויב להכריז ובקונטרס פירש דהמוצא מכריז מקום לכאורה תמוה למה צריך כאן לשנות בהכרזה ובשאר מקומו' דקיי"ל גלימא מכריז והו"ל לפרושי בפשיטו' דמכריז החפץ והמוצא יתן סימן מקום כמ"ש התוס' ואף דלישנא דגמרא משמע קצת כפירש"י דקאמר מכריז מקום אלא דהא גופ' קשיא בגמ' גופ' דטפי הול"ל שהמקום יהיה סימן דודאי סימן מקום עדיף מסימן הכלי ומסי' החפץ. ונראה לפענ"ד בזה דבספק הנוח כל שאפשר שיפסידו הבעלים על ידו אז שב ואל תעשה עדיף ואין לו ליטלו מאחר שאפשר שיבא בעליו לידי הפסד שאולי לא יוכלו לצמצם המקום וכשיניחם שם אפשר שיבאו בעליו ויטלם שם ולכן סבירא ליה להש"ס דכיון שנטלה צריך שיהא באופן שלא יפסידו הבעלים על ידו והיינו כשיכריז סתם אבידה מצאתיה במקום פלוני שאז בודאי משים המוצא בלבו לדעת החפץ שהניח שם כן נ"ל אלא דקשיא לי לפ"ז לקמן דף כ"ח ע"א דדייק ש"מ גלימא מכריז דאי תימא אבידת' מכריז בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה ולפירש"י דאיכא אבידה שאין מכריז אלא מקום והוא צריך לומר החפץ הדרא קושיא לדוכתיה דליטפי ליה חד יומא. ואפשר לומר דרבינא ס"ל דמקום לא הוה סימן כרבה וא"כ לעולם גלימא מכריז ובהכי ניחא הא דרבא לקמן דחי מילתא דרבינא ואמר לעולם אבידתא מכריז כו' וקשה למה דחיק רבא כיון דקיי"ל באמת כר"נ דגלימא מכריז אלא דרבא לשיטתיה דס"ל מקום הוה סימן וא"כ משכחת באבידה כה"ג דאין מכריז החפץ רק אבידתא סתמא וא"ש. ובזה מיושבים שפיר דברי הרי"ף במאי שהביא ראיה דמקום הוה סימן מדפריך לקמן וליהוי מקום סימן ותמהו עליו דהא רבא קאמר בהדיא דמתני' בדבר שאין בו סימן ומ"מ בדרך הנחה נוטל ומכריז וא"כ ע"כ משום דמקום הוה סימן ועמ"ש לעיל ליישב בזה. והרמב"ן תירץ דבא לאתויי הא גופא דהלכה דמקום הוה סימן וקשה דאי לא פסיקא ליה להרי"ף דהלכה כרבא במקום אכתי נהי דמייתי הרי"ף ראיה מגמ' דמקום הוה סי' מ"מ מנ"ל דהלכה כרבא בהא בסימן העשוי לדרום הוה סימן ולפ"ז א"ש דודאי בלא"ה פשיטא ליה להרי"ף דודאי הלכה כרבא דמה"ת לא תהא הלכה כרבא דבתרא הוא אלא משום דמשמע ליה להרי"ף דרבינא דדייק לקמן ש"מ גלימא מכריז ע"כ הוא דלא כרבא דאי לרבא צריך לאסוקי דמקום הוה סימן וכפירש"י דשם החפץ הוה סימן וא"כ ע"כ בכה"ג אבידתא מכריז ומכח זה הוה ס"ד דלא לפסוק כרבא אלא כרבה דמקום לא הוה סימן כיון דרבינא לא ס"ל כוותיה ולהכי מייתי ראיה מסתמא דגמ' דס"ל דמקום הוה סימן וכיון דסתמא דגמ' ס"ל דמקום הוה סימן ממילא הלכה כרבא גם בהא דסימן עשוי לדרוס כיון דאין לנו הוכחה לפסוק דלא כרבא וא"ש ודו"ק

בא"ד ק"ק דהא תנן בפירקין אמר אבידה ולא אמר סימנין כו' לכאורה אין קושיא כ"כ אמתניתין די"ל דהכא גרע טפי דהרי אם הוא שלו הו"ל למידע גם הסימנין וטפי הו"ל להתוס' לאקשויי בפשיטות דא"כ היכא משכחת לה דבר שאין בו סימן דהוה יאוש ואמאי ליהוי יאוש יכריז ויאמר האובד סימן מה שהוא החפץ ובתירוץ התוס' מתיישב זה גם כן

דף כג ע"א בגמ' כריכות בר"ה הרי אלו שלו דמינשתפא. ואין לומר דמ"מ כיון שאפשר שמצאן במקומן שהניחן ועדיין לא ניתקו ממקומן וא"כ הו"ל להכריז י"ל דהאובד מתייאש שלא ידע ליתן בו סימן מקום בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' לעיל בסימן המקום

שם גמרא ת"ש ככרות של נחתום כו' הא של בעה"ב חייב להכריז לכאורה תמוה דטפי הו"ל לאתובי מסיפא דבהדיא תנן דבשל בעה"ב חייב להכריז ובפרש"י נדחק ליישב זאת. ונראה דלהכי פריך מדיוקא ולא פריך בפשיטות מסיפא די"ל בככרות של בעה"ב לא מהני היאוש דהוה יאוש שלא מדעת דלא ידע דנפל ולא אמרינן הך סברא איידי דיקירי דקאמר לעיל וא"כ שפיר י"ל אע"ג דהוה סימן העשוי לדרוס מ"מ אם מצאן בשלימות ולא נדרסו שפיר חייב להכריז דהא הוה יאוש שלא מדעת דלא ידע דנפל ולהכי מייתי דיוקא דרישא דשל נחתום הרי אלו שלו דע"כ צ"ל כדאמרינן לעיל דאיידי דיקירי ממשמש בהו וא"כ משמע לן דגם של בעה"ב יקירי ג"כ כמו של נחתום וכן לגירסת הרא"ש איידי דחשיבי וככרות של בעה"ב חשיבי טפי דהוה דבר חשוב כדתנן ר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בעה"ב ש"מ דככרות של בעה"ב חשיבי טפי וא"כ בודאי ידע דנפלו וכיון דעשויין לדרוס ממילא הו"ל יאוש כנ"ל ודו"ק

עוד אפשר לומר די"ל דלא מקרי סי' עשוי לדרוס רק במצאו דרך נפילה דאז אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואינם מבינים שהוא מציאה וסוברין שהושלך מדעת שאינו שוה כלום ודורסין עליו לפי תומן משא"כ במונח בדרך הנחה אין דרך לדרוס עליו מאחר שרואין אותו מונח בכוונת מכוון לא הוה עשוי לדרום ולהכי פריך מדיוקא דשל נחתום הם שלו דע"כ איירי בדרך נפילה דאי בדרך הנחה א"כ ככרות של נחתום ברה"י אמאי הן שלו דנהי דלית בהו סימן מ"מ הו"ל למימר דלא יגע בהו כיון דהוה הנוח וע"כ מיירי בדרך נפילה ואם כן ממילא משמע סיפא דומיא דרישא דשל בעה"ב כה"ג ג"כ צריך להכריז ופריך שפיר הא הוה סימן עשוי לדרוס ודו"ק

בגמ' התם ה"ט משום דאין מעבירין על האוכלין פירש"י דהמוצא אוכלין אין רשאי לעבור מעליהן כבר כתבתי לעיל דיש לדקדק דכמו שאין רשאי לעבור מן האוכלין כמו כן אם רואה אבידתו של חבירו ודאי ג"כ אין רשאי לדרוס שהרי נתחייב בהשבה ועלה בדעתי לומר דטעמא דרבה משום דנכרים דרסי עלה דהם אינם משגיחין ודורסין על האבידה ובזה ניחא דפריך בפשיטו' והאיכא נכרים ומנ"ל דהקושיא הא ע"כ גם לרבה עיקר הטעם דעשוי לדרום מנכרים דלא משגחי במצות השבה. אך זהו דחוק דלפי לישנא דגמרא משמע דדוקא באוכלין אין מעבירין משא"כ על שאר אבידה אין משגיחין ודורסין עליה וגם בעצם הדבר קשה כיון דעכ"פ האבידה הוא שוה אם מעט אם רב ולמה לא יגביה אותה המוצאה מאחר שהוא שוה עכ"פ איזה דבר וכ"ש בהנהו דאמרינן בגמ' דחשיבי ולמה לא יגביהום וגם קשה קושיית התוספות למה נתלה בנכרים כיון דרובא ישראל. והנראה לענ"ד בזה דודאי י"ל מי שרואה איזה דבר מונח ברה"ר אינו חושב שהוא אבידה רק שחושב שבעליו הניחם שם ומידי ספיקא לא נפיק לכן בכוונה דורס עליה שאם יש מי שהניחו שמה הרי עומד וצווח שלא ידרוס על שלו ולכן לא שייך לומר שמתחייב בהשבה שלא יחשוב שזהו אבידה רק אחר שרואה שהוא דורם עליו ואין מוחה מזה מבין שהוא אבידה ולכן הוה שפיר סימן עשוי לדרוס דאין דרך ליטלו כי אם רואה דבר שמונח ברה"ר אינה אבידה שיתחייב להגביה וליטלו דאולי הבעלים הם שמה מרחוק קצת והמה הניחוהו שמה ולכן אין דרך ליטלו רק כשרואה שכבר מוטל הדבר מגולגל באשפה דאז יודע ומכיר שהוא אבידה וא"כ אין דרך להגביה אלא דמ"מ אי מתרמי שהגביה אדם חייב להכריז דמ"מ אזלינן בתר רובא כיון שעכ"פ כבר הגביה אחד וא"כ נהי דאין מעבירין על האוכלין מ"מ לא מיחייב בהשבה כל שיש לו לומר שהבעלים הניחם שמה מדעת וכמ"ש התוספות וא"כ נהי דאין מעבירין על האוכלין היינו שהמוצא צריך להגביהן והיינו כשמתברר לו שהוא אבידה מגביה ואין חשש שדורסין עליה דאפילו אם לא יגביה מחמת שסובר שהבעלים שם מ"מ לא ידרוס עליהם ולהכי פריך שפיר האיכא נכרים דדרסו עליהם ואין לומר מסתמא יפגע ישראל בהם קודם דמ"מ הישראל אין דרך להגביה כיון שסובר שהבעלים עומדים סמוך וא"כ יותר דרך שנכרים יטלו מאחר שידרסו עליהם קודם ויראו שלא הונח שם מדעת ואין בעליו עמו ומשני דחייש לכשפים וא"כ גם המה לא ידרסו עליהן ואין חושבין ג"כ שהוא אבידה ואי איתרמי שיטלנו אחד חייב להכריז דאינו מתייאש דתולה ברובא ישראל ודו"ק נ"ל

בתוס' ד"ה והא איכא נכרים. וא"ת וליפרוך והלא נכרים שקלי ליה עכ"ל. לכאורה זה נמשך דוקא לפי פירושם שידרסו נכרים דלא איכפת להו דבגמרא הוה מצינן לפרושי דבאמת קושיית הש"ס הכי הוא וק"ק דהו"ל לאקשויי דלרבא נמי הקושיא כמו שהקשו בדיבור הסמוך. ולענ"ד נראה ליישב קושיית התוספות גם מה שהקשו התוס' דהיכי פריך דליחוש כו' ויפטר מהכרזה והקשו מהיכא תיתי לפטור מהכרזה אדרבה ניחוש לחומרא והניחו בקושיא. לכן נלע"ד עפ"י מה שאכתוב לקמן דבמחצה על מחצה נמי חייב להכריז מספיקא וא"כ י"ל כיון דהכא קתני סתמא חייב להכריז משמע כמו בכל האבידות שיש בו סימן דאפי' פלגא עכו"ם ופלגא ישראל נמי מחוייב להכריז ואהא קשה לן שפיר דבשלמא בעלמא מספיקא חייב להכריז דהוה ספק השקול אם הגביהו עכו"ם או ישראל משא"כ הכא דאין הספק שקול דאפי' מצאו ישראל שמא דרס עליו עכו"ם מקודם והוי תרי ספיקי חדא דשמא מצאו נכרי ואת"ל ישראל דילמא כבר דרס עליו עכו"ם שהרי לרבה מתייאש ג"כ משום הך דעשוי לדרוס משא"כ לרבא דאין מתייאש כלל בסימן העשוי לדרוס והוי סימן מעליא א"כ ממילא הדין כאן כמו בשאר אבידה דמחצה על מחצה חייב להכריז כנ"ל

בתוס' ד"ה והא איכא בהמה וכלבים וא"ת לרבא נמי יקשה כו' כדאמר לעיל עכ"ל. ותירוץ התוס' דחוק. ונראה לי ליישב דלרבא לח קשה מדנקט של נחתום הרי אלו שלו משמע דשל בעל הבית חייב להכריז די"ל דמיירי ברה"י וברה"י לא שכיחא בהמה וכלבים דהא לרבא ברה"י לא מקרי עשוי לדרוס ש"מ דגם ברה"י לא מקרי עשוי לדרוס משום בהמה וכלבים וה"ה לרבא לא מקרי יאוש ברה"י משום בהמה וכלבים אלא דלרבה פריך שפיר דליכא למימר ג"כ דככרות של בעה"ב ברה"י דוקא חייב להכריז דא"כ ליתניא בהדי כריכות דהא לרבה ליכא שום חילוק בין כריכות ובין ככרות של בעה"ב דבתרווייהו הוה סימן העשוי לדרוס משא"כ לרבא דכריכות מיירי בדבר שאין בו אן וככרות