מעיני החכמה י

השבועות שוות דהאומר כולה שלי א"צ לישבע בנקיטת חפץ והאומר חציה שלי צריך לישבע בנק"ח אלא ודאי גם שבועת האומר כולה שלי מן התורה והשבועו' שוות והיינו מטעמא דאנן סהדי כדפרישית מיהו קשה לפי האמת היכא קאמר אין תקנת חכמים הוא תקשי דלמ"ד הילך חייב אין השבועות שוות דהאומר כולה שלי א"צ לישבע בנק"ח והאומר חצי' שלי נשבע שבועה דאורייתא ולכן צ"ל דאפי' למ"ד הילך פטור היינו משום דאכתי ליתנהו ביד מלוה וכ"ש לפרש"י דאיירי שאומר לא הוצאתים משא"כ במודה ואומר חצי' שלי נמצא שכבר יש חצי הטלית ביד השני ומודה לו אפי' מ"ד הילך חייב הכא פטור דהא כבר יהיב ליה ולפ"ז צ"ל דבס"ד דחייב משום העדאת עדים וקשה היאך תהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו שאילו הודה בפיו הי' פטור לכ"ע משום שחבירו כבר תפס בו וצ"ל בהך ס"ד אפי' בכה"ג מחייב אף שכבר תפס בו כשמודה לו כיון דלא תפס אלא בכרכשתא וא"כ בהך ס"ד צ"ל דשבועה דמתני' דאורייתא היא דומיא דאומר חצי' שלי וא"כ לא מצי רש"י לפרש כדפרישית דודאי שתי השבועות שוות ודו"ק. וגם היה נראה דלשיטתייהו אזלי שפירשו לעיל האי ובכולי בעי דלודי לי' דיהא נאמן במיגו דכופר הכל משום דאין מעיז הא השתא נמי מעיז וא"כ לא מצי לפרושי דאיתא כוותה בדאורייתא באומר חציה שלי דגם באומר חצי' שלי ליכא שבועה דאורייתא דמהימן במיגו דכולה שלי דהתוס' במתני' לא כתבו רק דלענין ממון לא מהני האי מיגו להוציא משא"כ לענין שבועה מהימן שפיר במיגו ולאפטורי משבועה שפיר הוה מיגו מעליא כיון דכופר הכל פטור מן התורה גם האומר חציה שלי פטור מן התורה דל"ל דהוה מיגו דהעזה דהא גם השתא מעיז וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל ותוס' לשיטתייהו ודוק ועיין בסמוך דלדעת הפוסקים דמיגו לפוטרו משבועה לא אמרינן שפיר י"ל כדפרישית ומכאן ראי' לדבריהם ודו"ק

שם רש"י ד"ה אא"ב הילך מדאורייתא חייב כלומר גבי שד"א כגון בהודאה במקצת ע"כ לכאורה נראה כוונת רש"י היינו באומר חצי' שלי אבל כבר כתבתי שזה דוחק דשבועת האומר חצי' שלי לא תהא שוה לשבועת האומר כולה שלי ובפרט לרש"י לשיטתי' וצ"ל דמשכחת לה שבועה דאוריית' היינו אילו היה ביד א' לבדו והיה מודה לו חצי' ולמ"ד הילך אכתי הילך היא אלא דקשה לפ"ז גם למ"ד הילך פטור משכחת לה שבועה דאורייתא כגון בהודה לו ואינו בעין דהוי מודה מקצת גמור. ואפשר דעיקר סייעתא ממקח וממכר שדנין על גוף הטלית ואין מחולקין במעות והודאת גוף הטלית לעולם הילך הוא מיהו לשיטת התוס' צריך ביאור היכא משכחת לה שבועה דאורייתא בכה"ג שאף אם מודה לו בחצי' והילך חייב מ"מ יש לו להפטר במיגו דכולה שלי ואפשר דהיינו ביש עדים על החצי' שהוא של חבירו בודאי כגון שיש עדים שראו שחבירו הגביה עמו רק אין יודעין אם קדם חבירו לגמרי להגביהו אבל זה יודעין שחבירו יש ו עכ"פ חצי' או שהודה לו כן בפני עדים על החצי' קודם שבאו לב"ד דתו לא הוה מיגו דמיגו למפרע הוא ועיין ח"מ סימן ע"ב סי"א בש"ך שם ומודה לן ג"כ דאפילו אי ליתא לדר"ח קמייתא משתבע אבל אי הילך חייב ליכא הודאה כלל ולעולם מקרי כופר הכל ודו"ק

ד' ד ע"ב רש"י ד"ה טעמא וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך עכ"ל. לכאורה קשה דהו"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דלכך הוה שטר הילך משום שאין יכול לכפור וכמ"ש כמה פוסקי' ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל בהא דר"ח לעיל כפמ"ש דלא כרשב"א וסייעתו שמפורש בעדים מעידים שיש לו חמשים ואין יודעין אם פרע דס"ל דר' חייא איירי שמעידים שעדיין חייב לו חמשים ואפשר דס"ל בגוונא שכ' הרשב"א דאין עדים מחייבים אותו שבוע' דאורייתא כלל וכדעת הסמ"ע סימן פ"ז סקי"ד וא"כ ע"כ דעדים מעידים שעדיין יש לו חמשים ואפי' הכי לא מקרי הילך אף שאין יכול לכפור ואנן קיי"ל כר"ח קמייתא אע"ג דקיי"ל דהילך פטור דמה לי אין יכול לכפור מכח השטר ומה לי אין יכול לכפור מכח העדים דעדים לא גריעי משטר כדמשמע בפרק שבועת הפקדון דף ל"ז דאין לחלק בין עדים לשטר לענין כפירת דברים וכיון דחזינן בעדים שאין יכול לכפור חייב שבועה דאורייתא וא"כ מהיכי תיתי יחשב השטר הילך אלא ודאי עיקר טעמא מכח שעבוד קרקעות ולהכי בעדים לא הוה שעבוד קרקעות עכשיו שהפקיעו חכמים השעבוד לא מקרי הילך ולדין תורה דינא דר' חייא בלית ליה קרקע ומוכח עיקר הטעם מכח השעבוד שבשטר וא"ש. ובזה א"ש דברי הרמב"ם בספ"ד מהלכות טוען שכתב מנה לי בידך אין לך בידי כלום ועדים מעידין שעדיין יש לו חמשים פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר והקשה הלח"מ למה כ"כ בשם הגאונים הא מוכח כן לדידן דקיי"ל טענו חטין והודה לו בשעורין פטור א"כ בהעדאת עדים חייב כדלקמן ולפמ"ש א"ש דס"ל להרמב"ם דדינא דר' חייא בעדיין יש לו חמשים דוקא שמעידין בבירור שעדיין יש לו כדמשמע מלשון שעדיין שהוסיף הרמב"ם על הש"ס והיינו משום דבלא"ה לא הי' חייב שבועה מכח מקצת שהוחזק כפרן כדברי הסמ"ע וא"כ בכה"ג י"ל דפטור משום הילך ולא שייך ללמוד בק"ו דהילך לא הוה הודאה כלל ועיין במ"מ שם בריש פרק שכתב רב האי שאפי' אין חייב הנ' אלא בעדים אם הודה בהם אין הודאתו כלום נראה דמפרש דר"ח קמייתא כדברי הרשב"א שאין עדים יודעין אם פרע אבל ביודעין שלא פרע אם הודה בהם לא הי' חייב שבועה והה"ד אם כופר בהם פטור דהילך כמאן דנקט להו דמי וכיון שאין יכול לכפור בהם הוה כמאן דנקט להו וא"נ לחלק בין מודה לדברי העדים לכופר בכל דלא מסתבר לחלק בזה דמאי איכפת לן בהודאתו כשעדים לפנינו וגם הרמב"ם ס"ל כן דאי הוה אמרינן באין יכול לכפור הוה הילך גם העדאת עדים באין יכול לכפור לאו הודאה הוא דכמאן דנקט להו דמי אלא דר"ח לשיטתי' אזיל דס"ל הילך חייב שפיר משכחת להאי דינא משא"כ למאי דקיי"ל הילך פטור הוה ס"ד דבאין יכול לכפור נמי מקרי הילך וא"כ לא צריך קרא למעוטי העדאת עדים כלל ורבי אפוטריקי ע"כ ס"ל ג"כ הילך חייב דאל"כ לא צריך קרא למעוטי העדאת עדים וא"כ למאי דקיי"ל הילך פטור י"ל בלא"ה ליתא לדר' חייא ולזה קמ"ל הרמב"ם בשם הגאונים דבעדיין יש לו נ' נמי חייב דלא מקרי הילך רק בשע"ק כמ"ש בראש הפרק ודוק ומזה ראיה דלהרמב"ם כת"י לאו הילך הוא עיין ח"מ סימן פ"ח סכ"ח. וגם בלא"ה עיקר הסברא דאין יכול לכפור הוה הילך אינה מובנת דמה ענין אין יכול לכפור להילך ע"כ צ"ל הסברא דלא מקרי הודאה רק מה שהי' אפשר לו לכפור בו משא"כ מה שאי אפשר לו לכפור בו לא מקרי הודאה דמה מהני לן הודאתו כיון דבלא"ה אין יכול לכפור בו וא"כ אפי' מ"ד הילך חייב י"ל הכא דפטור דהך מ"ד ס"ל דהילך נמי דמי למודה מקצת דלא הוה כמאן דנקיט להו מלוה וע"כ הודאתו הפעילה ההילך אבל במקום שא"צ להודאתו כלל י"ל דמודה דפטור וא"כ היכא קאמר ש"מ הילך פטור הא י"ל הילך חייב והכא שאני שא"צ להודאתו כלל אע"כ לא מטעמא דאין יכול לכפור אתינן עלה רק מטעם השעבוד קרקעות שמוכן להשתלם מקרקעות המשועבדים והוה כמאן דיהיב ליה השתא וא"כ היכא דלא גבי ממשעבדי כגון כת"י בנאמנות לא עדיף משאר הודאה וכמ"ש המחבר בסימן פ"ח סכ"ח וכן עיקר דלא כש"ך

בתוס' ד"ה לעולם שתים פטור והילך חייב וא"ת כיון דהילך חייב כו' יהא נאמן במיגו כו' עכ"ל. תירוץ התוס' דחוק דכיון דפטור מטעמא דמסייע לי' שטרא שפיר הו"ל להימניה במיגו ולענ"ד נראה עפמ"ש לעיל דף ג' ע"ב תוס' ד"ה ובכולי דקשה ל"ל לרבה חזקה אין אדם מעיז הא בלא"ה כיון די"ל אשתמוטי ליכא מיגו דכופר הכל די"ל דכ"כ יש לו ואין רוצה להשמט רק על מה שאין לו וכתבתי שם ליישב דממ"נ אם יש לו כ"כ יאמר הילך ויפטר ג"כ וצריך לומר חזקה דאין מעיז ולא יכול לומר הילך דהוה העזה ג"כ ואם אין לו ישמט על הכל וזהו דוקא אם הילך פטור שפיר יש לו מיגו דאף אם יש לו מה שמודה היה יכול לומר הילך משא"כ אי הילך חייב י"ל בלא"ה ליכא מיגו כלל שאין רוצה לכפור במה שיש לו ואינו משמט נפשו רק במה שאין לו ואין לומר יתן לו מיד ויאמר הילך דהא הילך חייב ור"ע ס"ל דמ"מ משיב אבידה היא אף שיש לו אותו מקצת מ"מ אם נחייבו שבועה וירצה להשתמט על המקצת לא יאמר יותר משתים ולזה אפשר שדקדק רש"י דחכמים פטרו משיב אבידה מן השבועה דס"ל ג"כ דמיגו לא הוה כלל כיון שי"ל שיש לו כ"כ רק דמ"מ יש לפוטרו מטעם תקנה שאם נחייבו כאן במקום אחר לא יעשה שיהא מודה במקצת ויטעון שתים ויפטר משבועה וכמו כן לעיל בדברי רבה שאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע פי' ג"כ דהוה כמשיב אבידה אף דקושית רבה על התורה היינו משום דודאי כל כמה דלא ידעינן טעמא דאשתמוטי קשה ג"כ על התורה יהא נאמן במיגו אבל למסקנא דאשתמוטי ליכא מיגו כלל די"ל שאין רוצה להשמט במה שיש לו לפרוע רק דלא סגי בהך טעמא לחוד דאל"כ יפטר עכ"פ מדרבנן. ולכן צ"ל טעמא דאין מעיז דמש"ה לא מיפטר לא מדאורייתא ולא מדרבנן והכא ס"ל לר"ע דמ"מ משיב אבידה הוא אבל רשב"א לא ס"ל הך סברא כלל וממילא ליכא מיגו כיון די"ל אשתמוטי ואינו משמט רק במה שאין לו ובפרט אי הילך חייב דא"ש טפי כדפרישית בלשון התוס' ג"כ ודוק היטיב

גמרא אי נמי משום דהו"ל שטר שעבוד קרקעות כו'. גם מזה נ"ל ראיה לדעת הפוסקים דבכת"י בנאמנות לא מקרי הילך דאי נימא דכל שאינו יכול לכפור מקרי הילך וא"כ למאי דס"ד טעמא משום הילך שפיר מצי איירי אפי' לית ליה קרקע ופטור בשתים דמ"מ הילך הוא וכמו כן לשינוי' דמסייע לי' שטרא אפי' בלית ליה קרקע פטור וא"כ למאי דמשני משום שע"ק ע"כ באית ליה קרקע משעבדי או בנ"ח איירי א"כ הול"ל הכא במאי עסקינן באית ליה קרקע אלא ודאי גם לטעמא דהילך נמי לא איירי רק ביש לו קרקע ודייק דהילך ופטור מדפטר בשתים ולכן השתא דדחי לא הוצרך לומר דמיירי ביש לו קרקע דגם למאי דבעי לדיוקא דהילך פטור ע"כ באית ליה קרקע מיירי ודו"ק

בתוס' ד"ה אין נשבעין כו'. וא"ת כו' עיין בס' פ"י שביקש לחלק מסברא בין היכא שיכול לגבות מלקוחות ותמהני איך לא ראה ולא ידע דברי הראשונים שכבר דברו בזה הרמב"ן בב"ב והר"ן פרק שבועת הדיינין והרא"ש בשבועות ס"פ שבועת העדות ג"כ ועיין מ"ש בספרי יעלת חן בדיני כתובה שאלה באריכות

בא"ד וי"ל שמחל לו השעבוד. אין להקשות היכא משכחת לה הא דאמרי' שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דאי לא מחל השעבוד הוה שע"ק ובמחל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ועיין באורים ותומים סימן ע"ה בסק"א מ"ש במטלטלי אג"ק לא יתכן להתוספות דס"ל קנין אגב דרבנן. אבל בלא"ה נמי לק"מ לא מיבעי' להפוסקים משואיל"מ ע"י גלגול משכחת לה כגון שיש לו תביעה על היתומים שהם עצמם