מעשי השם חלק ב תלא

הזכרים ואח"כ יהרגו אותם גם כן. ובזה יתיישב מ"ש הן הנה היו וגו' שנראה היות כל הכעס על הנקבות, ובזה יתישב שגם הריגת הזכרים היתה להנקם מן הנשים: ובמה שנאמר, תוך ענין מספרם של ישראל וחזר והזכיר ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם, יפלא מאד למה הביא ענין זה פה והרמב"ן כתב לכך הזכיר הכתוב זה להודיע שנשאר כל הירושה במשפחת הפלואי לנמואל לבדו. ובאמת עוד יפלא שאף לפי פירושו היה מספיק שיאמר הוא דתן ואבירם אשר הצו וגו' וכבר ידענו שנבלעו, ועוד זר מזה אומרו ויהיו לנס שאין כאן מקומו לומר שהיו לנס רק במקומו בסיפור הבליעה. ולישב זה נראה עוד התעוררות אחר שאנחנו רואים שמנה כאן ראשי משפחות כל הבאים מצרים, וכאשר לא היה לאחד מהם רק בן אחד קרא את הבן ראש משפחה, כמו ומכיר הוליד את גלעד ואמר לגלעד משפחת הגלעדי, וכן גם כן ואלה בני שותלח לערן משפחת הערני שלא היה לו בן אחר כי אם ערן, עם שכבר אמר משפחת המכירי ומשפחת השותנחי חזר לעשות בניהם ראשי משפחות, וכאן נאמר משפחת הפלואי ולא היה לו רק אליאב ולא אמר משפחת האליאבי, וגם בני אליחב לא היה רק נמואל ולא אמר משפחת הנמואלי אבל הניחם כן על משפחת הפלואי. וזהו לדעתי שאמר משה ויהיו לנס לנתינת טעם למה נאמר משפחת הפלואי שפלוא לא היה לו רק אליאב ואליאב לא היה לו רק נמואל ועם כל זה לא נקראת משפחה זו רק משפחת הפלואי, לגלות שהיו לנס פלא

ובמה שנאמר המה מי מריבת קדש מדבר צין, פרש"י שהם המרו על הים והם המרו גם כן במדבר צין, ונשאלתי שהיאך יתכן זה שרש"י בעצמו כתב פ' חקת על מ"ש ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין וז"ל כל העדה עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים. ולדעתי שהשואל לא מחכמה שאל על זה, כי חשב שכוונת רש"י ז"ל לומר שאותם האנשים שהמרו על הים המרו גם כן במדבר צין. ואם היתה כוונתו ז"ל כן אין זה ענין אל הסיפור כאן שצוה הש"י על פטירת משה, כי לענין חטא משה מה לי אם היו אותם האנשים בעצמם או אחרים, אבל כוונת רש"י ז"ל לומר שהמים המרו את ישראל על ים סוף והמים המרו אותם גם כן פה, ואם כן היה ראוי שמשה ואהרן יקדישוהו כיון שבענין המים מרו פעם אחרת, ומפני זה אמר הכתוב כאן בענין הסיפור בפטירת משה על החטא שלא הקדישו אמר המה מי מריבת קדש, כנותן טעם אל תוספת חטא כיון שהמים כבר המרו את ישראל שהיה להם ליזהר ולהקדישו שלא ימרו

ובמה שאמר משה יפקוד ה' פרש"י על פי האגדה כיון ששמע משה שאמר לו הש"י תן נחלת צלפחד לבנותיו וזמר הגיע השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי וכו', אבל יש לשאול על אגדה זאת שיותר היה ראוי שישאל גדולתו לבנו כשאמר לו שילביש את אלעזר במקום אהרן שזה היה גדולה ממש אבל ענין בנות צלפחד היתה ירושת חלקו מהארץ. ועוד יפלא שאם בנו של משה היה ראוי וממלא מקומו, כן הוא הדין שיירש מקום אביו, ואם לא היה ראוי היאך יבקש משה דבר בלתי הגון לעם. אבל יתכן הפך זה והוא שהדבור הזה נאמר למשה תכף אחרי מלחמת סיחון ומדין ותכף השיב לו אתה החלות להראות אעברה נא וגו' ולא נשמעו דבריו, ועתה שנכתב פרשת צלפחד שאפילו הבנות יורשות הסמיך הכתוב לאמר שאמר משה שאין רצונו שיירשו בניו כי צריך איש שימלא מקומו וזה היתה שימת עין על צרכי צבור, ולכן אמר יפקוד ה' שמן הדין הבן יורש מעלת אביו ולא היה צורך לומר יפקוד אם היה רצונו בבנו שיהיה במקומו. ולכן אמר אלהי הרוחות שידע מי שהוא ראוי לכך ולא דרך ירושה: ובמה שנאמר כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו פרש"י כבר קבלנו בעבר הירדן עכ"ל. והרמב"ן כתב שאינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנום כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם, אבל כך אמרו כי לא תנחילנה אותם למעט נחלתם בארץ טובה. ונכון מזה בעיני לומר שאמרו כי באה נחלתנו מלת כי תהיה הוראות זמן ורובם כן ויהיה אומרו שלא ננחל כשבאה אלינו הנחלה הזאת

פרשת מטות

רש"י כתב בפרשת מטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בני ישראל ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחר כך נגשו כל בית ישראל ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בג' הדיוטות או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר וגו' ואין בדבריו ז"ל טעם אל מה שהסמיך פרשה זו אל פרשת פנחס, גם אין כאן טעם למה גילתה התורה ענין חלוק כבוד לנשיאים בדיני נדרים ולא בשאר דברות, ואם לומר שהתרת נדרים ביחיד מומחה גם בכל דיני ממונות כן הוא שיחיד מומחה דן או ג' הדיוטות. והרמב"ן ז"ל נתן טעם אל מה שהסמיך פרשה זו לפרשת פנחס לפי שנאמר לבד מנדריכם ונדבותיכם. ובאמת אין זה טעם מספיק שגם פרשת צו נאמר ואם נדר או נדבה ובפרשת אמור ג"כ לכל נדריהם ולכל נדבותם, ועוד בפרשת אמור נאמר מלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם אבל מה שיראה לומר בזה שאין ספק שגם כל הדברות נאמרו