מעשי השם חלק ב תכב

יאור את העם ושמפני כן נמנע לבא אליו, שעכ"פ לא ימנע, וכיון שאינו יכול לקלל בלתי רשות האל ית' שיבקש מאתו ית' שהוא יקללם, וזה אומרו לכה נא קבה לי את העם הזה, שענינו שיפרש הש"י ויבקש ממנו לקללם. ועל זה השיב בלעם שלא יכול לעשות לא קטנה ולא גדולה, ר"ל כי בין מה שאמר לו קודם לקלל בשם עצמו והיא קללה קטנה, ובין שיבקש מאתו ית' שיקללם והיא הקללה הגדולה, כמ"ש רש"י ז"ל שאמרו קבה לי קשה מאומרו ארה לי, אמר בלעם שלא יוכל לעשות לא זו ולא זו כי כבר יפלא כפי הנחשב בפרש"י ז"ל שבלק ביקש קודם קללה קטנה ובלעם השיב שאין לו יכולת, ועתה שיבקש גדולה הימנה, שאלתו הקטנה לא ניתנה לו והוא שואל הגדולה אבל לפי דרכנו יאות מאד שבלק אמר לבלעם אחר שאינך ברשות עצמך לקלל תבקש מאתו יתברך שיקללם, ועל זה אמר בלעם ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, לפי שזו היתה שאלה אחרת שיבקש מהש"י וזה היה ענין הקרבנות, ומפני זה קודם שהיתה שאלת בלק שיקלל בשם עצמו א"ל הקב"ה לא תלך ולא תאור, אבל אחר כך שביקש שיקוב העם בתפלה להש"י א"ל לך אתם וכה תדבר. ולכך בפעם שנית ששלח אליו אמר לו כל אשר תאמר אלי אעשה לא כראשונה, שבראשונה שהיתה שאלתו קללה בשם עצמו לא היה צריך לקרבנות, אבל בשניה שהיתה שאלתו שיבקש מהש"י ידע שהיה צריך קרבנות לכן אמר כל אשר תאמר אלי אעשה, וזהו שנאמר ויעש בלק כאשר דבר שב אל מה שאמר כל אשר תאמר אלי אעשה, לא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שהכוונה שיתן לו הון ועושר, והותרו בזה הספקות א' ב' ג' ד' ו'. ואמנם כוונת הקב"ה היתה שלא שילך עמהם, אבל לא לסבת שפלות השרים רק לפי שהיתה שאלת בלק שבלעם יקלל את ישראל בשם עצמו, אבל אם ישלח שנית שיקללם ע"י תפלה או עבודה להש"י שאז ילך, ולפי זה כאשר באו השרים האחרים אמר לו שילך. והנה כאשר אמר לו הקב"ה שילך אתם, מגודל תאותו ללכת בהיותו במראה הנבואה באותו הרתת והאיום והתשת החושים בתרדמה שהיה, הנה עלה במחשבתו היותו בקר וחבש את חמורו כמו שאמרנו, שיש אנשים שבשינה קמים ועושים מה שבלבם לעשות ומדברים ומשיבים כענין תוך השינה, והעד מה שנאמר אח"כ ויגל ה' את עיני בלעם, כנראה שעד עתה היה באותה התרדמה וחשב שהוא הולך עם שרי מואב, ולא היה עמו רק שני נעריו, שבראותו אדוניהם רוכב הלכו אחריו כמנהגם, ולכן חרה אף ה' שהוא הולך לבדו מגודל תאותו ולא עשה מצוותו ללכת עם השרים, וזהו שנאמר ויחר אף ה' כי הולך הוא ושני נעריו לבד עמו והיה כאילו נכתב כן ויחר אף אלהים כי הולך הוא והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. והתורה מעידה שהאתון ראתה המלאך או דבר מפחוד כמו שפירש רמב"ן, ואפשר שלא ראתה רק החרב, כמו שיאמר שראה הנביא את ה', כי אין הכוונה בראיה ההיא רק במה שראה כבודו ית', כמו כן יאמר פה שראתה האתון מלאך ה' והיא לא ראתה רק החרב, ואומרו חטאתי כי לא ידעתי הוא תשובה על שהכה האתון שלא כדין. ואומרו אם רע בעיניך אשובה לי הוא תשובה אל אומרו יצאתי לשטן, והנה אז ודאי דבר האתון אליו בפועל, והוא בהיותו באותו האיום והרתת לא הרחיק שהחמור ידבר ולא נפלא בעיניו אבל השיב לו כאשר ידבר איש אל רעהו, להיותו באותו איום שנתבטל ממנו כח המבדיל בין המורגל ובין הבלתי מורגל כבר לא נמשך לו פחד ולא נבהל מראותו החמור מדבר, ואח"כ ידע ודאי שהחמור דבר לו בפועל, אבל אם לא היה מתבטל ממנו הכח ההוא כאשר היה רואה דבר תימה כזה שהחמור מדבר היה נופל ומת מפחדו או משתגע או מתעלף, ואח"כ היה חושב שלא דבר החמור אבל שהיה דמיון לבד. והנה אחר שהוסר ממנו אותו הרתת ושב אל מה שהיה קודם שתבא עליו מראה הנבואה כמ"ש ויגל ה' את עיני בלעם, נתאמת אצלו דבורה של האתון ואמר אם רע בעיניך אשובה לי, אז ביאר לו המלאך שאינו רע בעיניו ההליכה אבל שילך עם האנשים לא כך לבדו, והוא אומרו לך עם האנשים. וזה כפי מה שהתנה עמו ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, וכאשר הודיעו המלאך שלא היה החרון רק על לכתו לבדו בלתי האנשים, הנה הלך עם האנשים ולכך חזר לומר וילך עם שרי בלק, שגם מזה יובן שקודם היה הולך לבדו כאשר אמרנו. וגם הודיענו שהלך עם השרים שהנערים נהרגו, והיה זה אומרו גם אותך הרגתי שאמר גם אותך כמו שהרג את שני נעריו ולכן היו שלשה רגלים, כי פעם ראשונה שנטתה הרג אחד שהיה מצדו האחד של בלעם, ופעם שנית הרג נער שני מצדו השני, ובפעם השלישי רצה להרוג אותו בעצמו ונטתה מפניו. לכן נאמר ותט לפני זה שלש רגלים) שאם לא נטתה ג' רגלים כבר היה הורגו שבכל פעם הרג אחד, והוא בהיותו באותה תרדמה לא הרגיש בהריגתם, ואומרו החייתי הוא כמו ותחיין את הילדים לפי' אונקלוס שתרגם וקיימתון, או כמו החייתם כל נקבה. וכאשר תדקדק בפרטי דברינו אלה תמצא היתר כל הספקות שנתעוררנו בהם וישוב כל המקראות והענין גם כל הספקות שנתעוררנו בכל הענין. ואתה לך ראה מה שכתבתי חלק ב' מן החבור הזה פרק ט"ו כי שם הארכתי ג"כ מאד ואז יתבארו לך כל הדברים כלם כי תמצא ישובם על נכון

פרק לד

במה שנאמר את שבעת המזבחות ערכתי,