מעשי השם חלק ב תכא

בוריו, בין שתהיה אותה המראה שהוא רואה בפועל כמו אותם שהוזכרו בתורה, ובין שיהיה מדומה כקצת מראות הנבואה שהוזכרו בשאר נביאים, לעולם יהיה הדבר חקוק בלבם ויבינהו הבנה שכלית אמתית בלי מבוכה כלל אחר שנתבטל מהם הכח ההוא כמו שאמרנו. וכבר אמרנו שאינו מן המיועד בחבורנו זה לומר שאר מדרגות הנבואה זולת אלה שאנו צריכים להקדמתם, כדי שנבא אל הבנת ענין בלעם שאנחנו בו, ויהיה השתדלותנו בהסרת התלונה שכתב הרמב"ן ז"ל פרשת וירא על הרמב"ם ז"ל במה שכתב ס' המורה ח"ב פרק מ"ב וז"ל, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים והוא רבי חייא הגדול בלשון התורה וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחלה ראה אנשים ורץ ואמרו מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך שהוא גם כן סיפור מה שאמר במראה לאחד מהם ואמר לגדול שבהם, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות. וכן אמר עוד בענין יעקב אמרו ויאבק איש עמו שהוא בצורות הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי וירא אליו ה' וגו' אח"כ התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים ואח"כ התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה ויותר יעקב לבדו וגו', וזה הנאמר עליהם מלאכי אלהים מתחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה, וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך ה' לו עכ"ל הרמב"ם ז"ל, ועל אלו הדברים כתב הרמב"ן ז"ל פ' וירא אליו שאסור לשמעם כ"ש להאמין בהם, והאריך שם מאד, שאם היה במראה הנבואה למה היה יעקב צולע על ירכו, ואם היה במראה הנבואה א"כ לא לשה שרה וכו'. וכבר היה יכול הרמב"ן לטעון עליו מן הכתוב בעצמו שהיאך נראה לו במראה ששרה צחקה בקרבה, והיאך ראה בלעם במראה שהאתון ראתה את המלאך או שראתה דבר מפחיד עד שסיפר זה הכתוב. אמנם כבר בארנו הענין מח"ב מחבורנו זה פרק ט"ו ע"ש, וכבר אמרנו שהתועלת מאותו הרתת הוא שישאר זך השכל ושלא יפחד מראותו דברים מבהילים שאין ספק שהיה נמשך לו מות או שגעון או לפחות יתבהל ולא יבין המראה, וכאן בבלעם נבאר אותו כפי מה שנבינהו

פרק לג

הנה עם מה שהקדמנו כאן ובמה שבארנו בח"ב מחבורנו פרק ט"ו נבא אל ביאור פ' בלעם וכל הספקות שנתעוררנו בהם ונאמר, כי מה שאמר הכתוב ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, אין זה שני צווים שלא ילך ושלא יאמר, אבל אומרו לא תאור הוא פירוש למה שאמר לא תלך כאילו אמר לא תלך כדי שתאור. וכמו זה הוא מ"ש אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, שאין ספק שישלח ידו אל הנער להתיר עקדתו וקשריו מעליו ולא בא הצווי רק שלא ישלח ידו אל הנער להרע לו, ולכן אחר שאמר אל תשלח ידך אל הנער פירש לומר אל תעש לו מאומה, וכן לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן ואותו לא תכרות, כי הוא פי' לנדיחת הגרזן, וכמו כן פה אמר לא תלך ופי' ולא תאור כי מה לו אם ילך ולמה ימנע לו ההליכה. ובלעם הגיד האמת לשרי בלק שהקב"ה אמר לו לא תלך ולא תאור, והוא דקדק בדברי הקב"ה שאמר לו לא תלך עמהם ולא תאור, וראה שאמר לו כן אחרי ששאל לו מי האנשים אמר בלעם שודאי הקב"ה מנע אותו מלכת עמהם אבל לא ימנע אותו מלכת, עם אחרים. שאם אין רצון הקב"ה שילך כלל היה אומר לא תלך ומה לו לומר עמהם, ולכן אמרו מאן בלעם. ובלק כאשר ספרו לו דברי בלעם שאמר להם שהאלהים אמר לו לא תלך עמהם ולא תאור העם כי ברוך הוא, והוא נסתפק אם מאן לבא לפחיתות השרים ולשפלותם, או אפשר ג"כ הדברים אמת שהאלהים אמר לו כן, לכן שלח לו שרים רבים ונכבדים ואמר לו שלא ימנע מהלוך אליו לאיזו סבה שיהיה כלומר אם הקב"ה אמר לא תאור ר"ל שלא יקלל בשם עצמו בא אלי ואכבדך, אפילו שלא תאור בשם עצמך. וזהו מסכים אל שדרשו ז"ל שבא בלעם לבקש שכרו לפי שכן אמר לו אל תמנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאד, ואח"כ אמר וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי. והנה לא אמר ארה לי כי האומר לזולתו שיהיה ארור הוא מקלל מעצמו, אבל האומר ומתפלל לה' שיאבד אותו הרי הוא אינו מקלל כי שני מיני קללות הם, וכן ג"כ הפכם שני מיני ברכות, אחת שיקלל האדם מעצמו כמ"ש באיוב יאבד יום אולד בו, שהוא היה המקלל, ויש מין אחר שהאדם יבקש שהש"י יקלל כמו שיקלל הכהן את האשה בתת ה' את ירכך נופלת. וכן בענין הברכה שיצחק בירך ואמר ויתן לך האלהים, וכן יעקב לבני יוסף התחיל האלהים אשר התהלכו וגו', אבל לבן ובתואל לא אמרו לרבקה רק בשם עצמם אחותנו את היי לאלפי רבבה. וא"כ כאן שבלק שלח בעד בלעם לא ביקש ממנו רק שיקלל בשם עצמו, כי על כן אמר לו ידעתי כי את אשר תאור יואר. אמנם כאשר שלח בלעם להשיב לבלק דברי ה' שאמר לו לא תאור, חזר בלק ושלח לו לומר שמאחר שהש"י אינו רוצה שהוא