מעשי השם חלק ב תיח

ר' אברהם אינו נכון שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, וענין שלח לך אנשים לא כן היה, וכבר פרשתי טעמו ולא יעניש האלהים בדבר שיתן רשות בו חלילה. ובמדרש אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו:

והנכון בעיני בענין הזה כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר ע"כ לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא, ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים, ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו, ובלעם ענה אותם שאין הדבר תלוי בממון לא ברצונו רק הכל ביד ה', וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו ועשה זה כהוגן כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יעשה מלאכי גוים או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד. והנה ה' אמר לו כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם ועתה חזרו לפניך. וטעם אם לקרא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם ע"מ שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה, קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפי' אם אצוה אותך לברכם שתברכם ולא תירא מבלק, וזה טעם אם לקרא, וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותו שלא יקללם ושיתנהג בענינים כאשר יצוה, כי הרצון לפניו ית' שיברך את ישראל מפי נביא לגוים, והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולומר הנה הרשה ה' אותו להיות קרוא לכם בלבד אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק ולכה נא קבה לי את העם הזה, לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם ע"כ חרה אף ה' כי הולך הוא, שאלו הודיעם לא היה הולך, ועוד שהיה בזה חלול השם כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות ה' חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם והנה חזר בו ממה שאמר תחלת לא תאור את העם כי ברוך הוא כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם יאמרו כי אח"כ נמלך עוד, או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא יכזב ולא ינחם עכ"ל הרמב"ן ז"ל והנה הוא ז"ל כבורח מן הדוחקים ומן הספקות הנופלות בשאר הפירושים אשר קדמוהו פירשו כן. והבאתי כל אריכות דבריו שלדעתי אחר העיון ירבו על פירושו זה הדוחקים והספקות יתר שאת על הספקות שנתעורר הוא בשאר הפירושים:

ספק א' בתחלת דבריו אמר שמתחלה מנעו ה' שלא יקלל את העם ולמה ילך עמהם, ואח"כ אמר כי הרצון לפניו ית' שיברך את ישראל נביא בגוים ואם הרצון כן למה לא הניחו ללכת בראשונה:

ספק ב' שהוא בעצמו ז"ל כתב שבתחלה אמר להם בשם ה' שאין רצונו לקללם וז"ל והנה חזר בו ממה שאמר תחלה לא תאור את העם כי ברוך הוא כפי מה שהגיד להם עכ"ל, וא"כ למה לא אמר לו הש"י אז אם לקרא לך באו האנשים בלבד קום לך אתם אחרי שרצונו הוא שיברך את ישראל נביא בגוים:

ספק ג' אומרו ע"כ חרה אף ה' כי הולך הוא שאילו הודיעם לא היה הולך, וא"כ הקב"ה היה מהתל בם ורצה שיודיעם כדי שלא ילך:

ספק ד' אומרו והטעם אם לקרא בלבד באו כלומר שיתרצו, וכי ביד השליח של המלך הוא שיתרצה הפך מצות מלך משלחו. ועוד שמלת באו אין פירושו יתרצו אבל פירושו שבכוונה זו באו מצד משלחם

ספק ה' שהעיקר חסר היכן אמר לו הש"י שיודיעם

ספק ו' שכיון שהיה רוצה הש"י שיודיעם ויעשה תנאי עמהם שלקרא לבד מבלתי שיקלל ילך אתם, א"כ מה אמר לו ואך את הדבר אשר אדבר אליך וגו', שהרי לא היה הולך ע"מ לדבר דבר. וא"ת שיהיה התנאי לברך, היתכן שמלך אחד ירצה בתנאי זה והוא רצונו לקלל את העם שהוא ירא מהם ויתרצה ודאי שלא יקלל וספק יברך

עוד פירש הרמב"ן ז"ל בסוף הענין ששרי מואב היו עם בלעם ולא שמעו שהאתון דברה. ובאמת הכתוב אומר ושני נעריו עמו ולא אמר שהיו השרים עמו

אמנם אנחנו כדי לבא אל ביאור ענין בלעם מראשו עד סופו נקדים כל מה שצריך מהספקות אשר ההתעוררות מחוייב, הן בענין הן בלשון המקראות וסדורם, וגם בענין אשר כבר ידעת מה שכתב הרמב"ם ז"ל ספר המורה ח"ב פרק מ"ב שכל זה מראה הנבואה, וידעת כמה האריך הרמב"ן ז"ל להשיב אפו על הרמב"ם וז"ל בפרשת וירא אליו. וכבר בח"ב מחבורי זה פרק ט"ו כתבתי על ענין זה, אמנם כאן ארחיב לך הדבור, ואל יחשב זה לי לרמות לבב בהכניסי ראשי בין ההרים הרמים האלה, שלענין מה שנוגע לאמונת האדם נאמר בתורה פרשת נצבים למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים וגו' לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה וגו'. א"כ כל אחד מאתנו גם בנינו ובני בנינו אחרינו עד סוף כל הדורות אשר עברנו בברית ההוא שכרת עמנו כלנו משועבדים לחקור בסתרי דברי תורה ולהיישיר אמונתנו אליה על הצד היותר נכון אשר בחקנו, ולקבל האמת ממי שאמרו אחר שנדעהו, ולא תעיק סברת זולתנו בשגם קדמה לנו לעכב על ידנו מלחקור,