מעשי השם חלק ב תיג

בעצמו, ואין אומרו מורים לשון מרי רק לשון הוראה כמו ושמעת לקול מוריך, ואז כאשר היתה מחשבתם של משה ואהרן שלא אמר להם הקב"ה שידברו לסלע ושיתן מימיו לאיזו סלע שירצו רק לשאר הסלעים, ואלו היו מורים ורוצים מאותו סלע הנה משה הכה במטה על הסלע פעמים לא כמכה להוציא המים, אבל כאיש שיש לו מטה בידו ויורה ויגע בסלע ויאמר המן הסלע הזה נוציא, כלו' מן הסלע הזה שכבר ראינו שאין בו מים אתם רוצים שנוציא מים, ואעפ"י שמשה היה המכה שניהם היו אומרים הדברים המן הסלע הזה נוציא לשון רבים ולא היתה ההכאה להוציא מים, אבל בכעסו עליהם אמר כן והכה כאדם שמכה בכעסו על הארץ, והיתה כוונתם ללכת לפנים לדבר בלתי הכאה אל הסלע שיבחרו הם כדי להוציא מים, והנה כאשר הכה יצאו מים מאותו הסלע בעצמו שבקשו ולא מצאו וזה היה החטא שמאחר שהקב"ה אמר להם שידברו לאיזה סלע שיבחרו ישראל והם ראו שישראל לנסות רוצים מאותו הסלע שבקשו ולא מצאו, היה להם לדבר אל הסלע ושיתן מים אפילו שבקשו ולא מצאו, הרי בזה יצדק מה שנאמר מריתם את פי שהקב"ה אמר להם מכל סלע שירצו, והם לא רצו לדבר לאותו הסלע שבקשו ולא מצאו מים, וזהו שנאמר וה' התאנף בי על דבריכם, כי רש"י פירש על עסקיכם ואין אנו צריכים לכך שממש על דבריהם שהיו מבקשי' מאותו הסלע נתאנף. ויצדק אומרו לא האמנתם בי, ויצדק מאד מה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, שכבר נקדש בם כיון שיצאו מים מאותו הסלע בעצמו שבקשו הם ולא מצאו, כי הקב"ה קדש שמו בעצמו שהוציא מים אבל משה ואהרן לא הקדישוהו אחרי שלא היתה כוונתם להוציא מאותו הסלע מים וחשבו שהקב"ה לא יעשה יש מאין שבקשו הם וחפרו ולא מצאו:

וראה גם ראה כמה יאות לנו דרכנו זה כאשר ידוקדק הכתוב, שהקב"ה אמר למשה והשקית את העדה ובעירם, ואחר כך לא נאמר וישק העדה רק ותשת העדה, הרמב"ן ז"ל טען טענה זו והשיב שמגודל הצמא נפלו ושתו, ובאמת לא הגיד לנו הרמב"ן מה התועלת אשר יגיע אלינו מהגדת הצמא הגדול, אבל לפי דרכנו יצדק מאד לפי שאלו המים שיצאו מהסלע הזה לא חשבו אהרן להוציא מים, ולכן לא יקראו שהם משקים את העם שכיון שהקב"ה נתנם שלא בידיעת משה, אמר ותשת העדה שלא נקראו המים על שם משה ואהרן עד שנאמר טיבותא לשקייא וחמרא למריה, כי הם לא השקום כיון שלא חשבו להוציא מים. גם לפי דרכנו זה אין צריך שנדחוק עצמנו כמו שנדחק הרמב"ן שאומרו כאן המן הסלע היא תמיהה מתקיימת. והראב"ע הוכרח להוסיף דברים שעיקרם חסר מן הספר, כי לפי דרכנו היא תמיהות ככל שאר תמיהות. וגם אומרו נוציא לכם מים הטיבו לומר כן, שלא היה אפשר להם לומר המן הסלע הזה יוציא לכם ה', שודאי היו יודעים שיש ביד ה' להוציא משם מים ולעשות יש מאין, אבל בחשבם שהקב"ה לא אמר להם רק מהסלעים האחרים שאין רצונו לעשות יש מאין, וחשבו כן באומרו ונתן מימיו כנראה שיתן המים המוכנים שבו לא שיבראו או יביאם שם מחדש. ולכן אמרו כיון שהקב"ה לא אמר לנו על הסלע הזה, הנוציא לכם אנחנו מה כחנו ומה גבורתנו ובזה יצדק שהיה קדוש ה' גדול להוציא מאותו הסלע, ורצותם המים מאותו הסלע יצדק שהיה נסיון לה' לא בקשת מים, וגם ישראל הבינו שמשה כשהכה הצור לא היה חושב להוציא מים, שמתוך דבריהם שאמרו דרך תימה המן הסלע הזה כבר מבואר שהם לא ידעו שיצאו מים. ויתישב מאד גם כן אומרו המן הסלע הזה שלכל מה שהבאנו מן הפירושים לא נתנו טעם לאמרם מן הסלע הזה, שכבר היה מספיק אומרו המן הסלע נוציא לכם מים, והיה הספק שנתעורר הר"א שהביאו הרמב"ן שנראה שהש"י לא כעס שבנחת אמר למשה קח את המטה, שהאמת כן הוא, שבתחלה שבקשו מים הצריך להם לא כעס דבר, אבל כשבקשו מאותו הסלע נתבאר חטאתם שהיה לנסיון ועל זה נמנה בכלל הנסיונות ועל זה נאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם שלפירוש הרמב"ן שהיה חטאם התלונה ושלא התפללו לה', הל"ל ויקציפו במריבה ולא ויקציפו על מי מריבה. אבל לפירושנו נתישב מאד שהקציפו על ענין מי מריבה שבקשו מאותו הסלע בעצמו. ולפי דרכנו זה הותרו כל הספקות אשר רבו המפרשים במי מריבה הללו וימתקו המים:

ומ"ש נעברה נא בארצך כתב הרמב"ן ז"ל שלא אמרו ישראל עד אשר נעבור אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו כדי שלא יקנאו בהם על הארץ. ואני תמה שהרמב"ן בעצמו הביא שם מה ששנו בספרי אשר נותן לך פרט לסיחון ועוג שנטלת מעצמך, וא"כ היאך יאמר לאדום עד אשר נעבור אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו, שהרי אחר שיעברו כל גבול אדום עדיין לא באו אל הארץ אשר ה' נתן להם, אבל בסיחון אמר כן לפי שאחרי גבולו של סיחון ועוג לא היה שם ממלכה שהיו צריכים לקחת רשות לעבור בה

פרק כט

הנה במה שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים. כבר פירשו שהאל"ף נוספת והיה כאילו יאמר דרך התרים. ופרש"י ז"ל ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וזה על פי האגדה אבל בפשט הכתוב יפלא שהכנעני יאמין בזכות אהרן ובענני כבוד וגם אם יאמין הלא משה שהוא שקול כנגד כלם חי. אבל